ילדים צריכים לצייר בית ועץ, ולא לברוח מפצצות

כותבת אורחת: ג'ן מרלו

ישבנו בפארק לינקולן במערב סיאטל, עם קומץ חברים שהתאספו לפיקניק, וחיכינו לאחרים שיגיעו בקרוב. קיבלתי הודעת פייסבוק בנייד שלי מחברי יוסף מונייר: "הי ג'ן, ראיתי עכשיו ידיעה על צעיר ממשפחת שוראב בח'אן יונס שהיה הקורבן האחרון. שמו תייסיר. שמעת לאחרונה מעאמר?"

עאמר שוראב ישב מהעבר השני של שולחן פיקניק מולי באותו הרגע ממש.  היא הגיע לביקור של כמה ימים ממונטריי, שם הוא משלים תואר במנהל עסקים. אמנם תכננו את הביקור שבועות לפני שפרץ המשבר בעזה, אבל הרגשנו שהעיתוי הולם באופן משונה. אני חושבת שהייתה בזה משום נחמה עבור עאמר להיות מוקף באנשים שיש להם איזשהו מושג מה עובר עליו, והנוף הנפלא של החוף הצפון-מערבי של האוקיינוס השקט נתן לנו פסק זמן מבדיקת החדשות הכפייתית והמתח החונק שהם מנת חלקו של מי שמשפחתו נמצאת תחת הפגזה.

זה עתה חזרנו מסיאטל לאחר שבילינו יומיים באולימפיה עם משפחתה של רייצ'ל קורי. תוך הכרה עמוקה באימת המצב בעזה, שהובעה בפה מלא ובשתיקה, בילינו כמה שעות על הר ריינר. כמה שעות בלבד קודם לכן חתר עאמר לראשונה בחייו בקיאק.

ואז, כשישבנו וחיכינו לחברים ופעילים אחרים מסיאטל שיבואו לפגוש את עאמר, שביקורו היה עילת התארגנות הפיקניק המשותף, הגיעה הודעתו של יוסף בפייסבוק.

הקפתי את שולחן הפיקניק שבו כולם הציגו את עצמם זה לזה ונגעתי לעאמר קלות בכתף, וביקשתי ממנו לפרוש אתי הצידה מהקבוצה לרגע. הוא בא והראיתי לו את הודעתו של יוסף.

"הוא קרוב שלך?" שאלתי.

פניו של עאמר לבשו באחת חשש ודאגה. "יכול להיות שמדובר בבן דודי מחמד תייסיר", ענה. הוא מיד שלף את הטלפון שלו וצעד בשביל לכיוון היער כדי שיוכל להתקשר למשפחתו בפרטיות מסוימת. הסתכלתי עליו לרגע כשהתיישב על מעקה השביל, ראשו שמוט, הטלפון לחוץ אל אזנו, ולא יכלתי לחשוב אלא על המקרה שהביא לחידוש הקשר ביני ובין עאמר שנים רבות אחרי שלא היינו בקשר – האירוע בינואר 2009 במהלך מבצע "עופרת יצוקה", כששני אחיו נהרגו ואביו נפצע. בחודשים ובשנים מאז אותו אירוע מזעזע התקרבתי מאד לעאמר והוקרתי אותו כמו בן משפחה. ביקרתי את משפחתו בח'אן יונס פעמיים: הביקור הראשון תואר בבלוג זה והביקור השני, למרבה האסון, היה יומיים בלבד לאחר שאביו נפטר בפתאומיות, כתוצאה לפחות חלקית של הצער והמתח בעקבות רצח בניו.

ועכשיו. הנה עאמר בטלפון בודק אם ההרוג האחרון בעזה היה עוד בן משפחה. עאמר המשיך לשבת על המעקה, ראשו שמוט, ואילו זרועו עם הטלפון משתלשלת לצידו. ניגשתי אליו: "זה היה בן דודך?"

כן.

חזרתי לקבוצה בשולחן הפיקניק. עאמר היה זקוק לכמה דקות לבד, הוא אמר לי, ויצטרף אלינו כשירגיש מוכן. האוירה בהתכנסות השתנתה באחת. בעוד שקודם הייתה שיחה קלילה ואגבית, הייתה עכשיו בעיקר שתיקה טעונה בעצב, זעם, אימה, ומעל הכל, דאגה לעאמר, שעכשיו ישב על בול עץ בקצה החוף, ראשו עדיין שמוט. המחשבה הבהירה היחידה שהדהדה במוחי ברגעים הבאים הייתה זו: "זה כל כך לא הוגן. לעזאזל, זה פשוט לא הוגן".

> פגיעה שיטתית במטרות אזרחיות היא פשע מלחמה, גם כשאנחנו היורים

ראיתי שמתקרבת קבוצה די גדולה ויצאתי לקראתה כדי לראות מי מצטרף אלינו. זו הייתה חברתי קרה ובעלה חכים, שהוא מעזה. איתם הייתה היבא, אחותו בת השש של חכים, ואימו, שהוא עמל חודשים להביא לארה"ב מעזה אך הצליח בסופו של דבר להוציא רק יום אחד בלבד לפני שהתחילו ההפגזות. חברים אחרים מעזה, אחד מהשכונה של עאמר, הצטרפו זמן קצר אחר כך.

שלחתי תפילת הודיה קטנה על המצטרפים החדשים. היו כאן אנשים שהיו שותפים לכאבו של עאמר.

חכים וחבריו אנאס ומחמד הדליקו פחמים במנגל והתחילו לצלות קבבים, פלפלים קצוצים ועגבניות. היבא מצאה גיר והתחילה לצייר דמות קווים של ילדה מחייכת תחת עץ צבעוני ליד בית. עאמר חזר ממקום ישיבתו ליד הים והצטרף בפיכחון לקבוצה שעתה שולשה בגודלה, ודיברה בערבית בלהג העזתי מתובלת באנגלית, כשניחוחות הבשר הצלוי עם התיבול המזרח תיכוני עולים באפינו. היבא נתנה לעאמר אבן שהיא קישטה במיוחד לכבודו בגיר. אנשים התחילו לאכול.

איכשהו היינו צריכים להתמודד, כקבוצה, עם מה שקרה זה הרגע לבן דודו של עאמר, מה שקרה לכל משפחה בעזה. היינו צריכים למצוא דרך לתת מקום לכאב ולאבדן. ולכבד את אלה שנהרגו בשמונת הימים האחרונים, את אלה שאהבו אותם, ואת אלה שעוד חיים באימה שהם או בני משפחותיהם יהיו הבאים בתור.

וכך, בשעה ששקעה השמש וההרים נצבעו בסגול עמוק, התהדקה הקבוצה שלנו, 17 איש, מהם שישה מעזה, סביב שולחן הפיקניק. העברנו מיד ליד את הסמרטפון שעליו הטענו את המידע, וקראנו בקול, אחד אחד, את שמו וגילו של כל אחד מ- 194 האנשים שנהרגו בעזה (וכן את שמו של ההרוג הישראלי) מאז תחילת המבצע. תזכורת שההרוגים אינם מספרים. הם בני אדם. רבים מהם ילדים. חלק מאותם ילדים אף צעירים יותר מהיבא. לכל אחד יש משפחה. כל אחד הוא עולם ומלואו.

> אני היא מתרגמת שמות המתים

הרשימה שהופיעה באינטרנט לא התעדכנה בשעה האחרונה. בן דודו של עאמר עדיין לא הופיע בה. אבל לא היינו זקוקים לאתר אינטרנט כדי לדעת את שמו.

"מחמד תייסיר שוראב", קרא עאמר בקול בוטח לאחר שהוקרא השם האחרון מהסמרטפון.  אינשאללה, הוסיף, זה יהיה השם האחרון. אינשאללה, הרשימה לא תגדל. ואז, כשצבע ההרים העמיק מסגול לשחור, הנחה אותנו עאמר בתפילה לזכר המתים. ישבנו בדקת דומיה. אנאס וחכים דיברו על משמעות מעשה הסולידריות הפשוט הזה בשבילם.

ואז קם המעגל שלנו ממקומו סביב השולחן ועברנו לעמוד סביב הציור של היבא. חוט דק שבדקים הפריד בין אותה ילדה בת שש ובין רעידה תחת מטח הפצצות שהוטלו ממטוסי קרב ומזל"טים.

ובציור: ילדה מחייכת. בית. עץ.

מה שמגיע לכל ילדה לצייר.

מה שמגיע לכל ילדה לדעת.

ג'ן מרלו היא פעילת זכויות אדם, סופרת ובימאית סרטים תיעודיים. בין עבודותיה בנושא ישראל/פלסטין הסרט והספר זוכי הפרסים "משפחה אחת בעזה" וכן "שעה אחת של אור שמש: דרכו של פלסטיני מאסיר לפעיל שלום". הפוסט פורסם במקור באנגלית, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר