newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כן, אנחנו הורגים ילדים. בעיקר כשאנחנו על מדים

הזעזוע ממעצר החשודים ברצח מוחמד אבו ח'דיר הוא מובן. אבל אנחנו צריכים להזדעזע הרבה יותר מכך שלא עוצרים חשודים ברציחתם של מאות ילדים פלסטינים אחרים

מאת:

כמה זעזוע יש בציבור ממעצרם של יהודים בחשד לרצח מוחמד אבו ח'דיר. רצח מחריד, נורא, סדיסטי באופן קיצוני – בהחלט. וזעזוע מרצח ילדים בכלל גם הוא רגש טבעי ומובן – לגמרי.

אבל כמו שתומר פרסיקו כותב, הזעזוע הזה לא צריך להיות מופנה רק לקבוצת הרוצחים, כי האחריות היא על כולנו. לא רק בגלל הגזענות וההסתה, כמו שהוא אומר, אלא פשוט כי אנחנו רוצחים הרבה הרבה יותר ילדים כל הזמן, ולרוב בכלל לא מתרגשים מזה.

במבט על 14 השנים האחרונות קל מאוד לראות שצבא ההגנה לישראל הוא די בוודאות הגורם שרצח הכי הרבה ילדים בארץ. יותר מימנים קיצוניים ויותר מחמאס, ג'יהאד, פת"ח ומי לא. ב-14 השנים האלה הצבא שלנו הרג 1,384 ילדים פלסטינים, בעוד שהפלסטינים הרגו 127 ילדים ישראלים.

תנו לנתון הזה לשקוע רגע. 1,384 ילדים. בממוצע הרגנו ילד כל 3.7 ימים.

הנתונים נכונים למאי השנה, כך שהם לא כוללים עוד כמה לכל צד, ומקורם בארגון בצלם. ולפני שאתם קופצים – כן, בצלם, שעושה מלאכת קודש באיסוף דקדקני של הנתונים, ושהרשימות המפורטות עם שמות ופרטים שהוא מספק נכונות הרבה יותר מאשר, למשל, רשימות החללים של שמשרד הביטחון מספק. כנסו לבדוק בעצמכם.

אז נכון, חלק מהקטינים הפלסטינים שהצבא הרג היו מעורבים בלחימה. זה נכון. אבל זה חלק שממש לא מייצג את כולם. חלק זרקו אבנים, אבל זריקת אבנים לא צריכה להיות אישור להרוג. בכמה הפגנות בתוך ישראל זרקו אבנים ואף אחד לא נהרג, מאז אוקטובר 2000? זה אפשרי, השאלה היא רק אם רוצים להמנע מהרג או לא. המשטרה לרוב כן רוצה להמנע מהרג, הצבא כנראה פחות, כמו שראינו רק לאחרונה במקרה הירי בנערים בביתוניא, שנורו למוות כשאפילו לא היוו איום על החיילים.

ונכון, סביר שאין אף אחד במטכ"ל או במשרד ראש הממשלה שיושב ומחליט "בואו נהרוג ילדים". אז מה? התוצאה היא אותה תוצאה.

כדי שאי אפשר יהיה להתחמק עם תירוצים כאלה, הנה כמה דוגמאות:

רק לאחרונה, במבצע "שובו אחים" הציני, חיילים ירו למוות במוחמד ג'יהאד דודין, בן 13, רוכל ממתקים. הוא כנראה לא השתתף בזריקות אבנים, אלא סתם הלך ברחוב בדרכו לעבודה. וירו בו. בלי להתנצל, בלי כלום. בלי כותרות דרמטיות בעיתון.

דודין מת זמן לא רב אחרי עבד עוואר בן השבע, שהצבא חיסל קרוב משפחה שלו כשהוא היה בסביבה. לא התכוונו לפגוע בו, אבל גם לא ממש ניסו שלא, ולא התנצלו, וסתם – עבר לנו ליד האוזן. קרה.

ובמרץ השנה ירו חיילים ביוסף סאמי א-שוואמרה, 14, בגלל שהלך לחלקת אדמה של משפחתו כדי לקטוף את צמח העכוב, ועבר דרך פרצה בגדר ההפרדה, שתמיד בני הכפר עוברים בה, והחיילים פשוט פתחו באש בלי התרעה והרגו אותו. ילד. לחיילים – שלום.

או תזכרו באיה (13) ומיאר (14) ונור (16) עז א-דין אבו אל-עיש, בנותיו של הרופא מוחמד, שפגז קרע את ביתן ואת חייהן בעופרת יצוקה.

או בסלאח א-דין סאקר אבו מוחסן, 13, שחיילים הרגו ב-2003 כי החזיק רובה צעצוע.

או ח'אלד ג'מאל סלים אל-אוסטה, שהיה רק בת 9 כשעמד בפתח ביתו בשכם ב-2004 וחיילים ירו בו. סיבה לא ידועה.

וכמובן אחמד חוסאם יוסף מוסא, בן 10 מניעלין, ששוטר מג"ב ירה בראשו כששיחק כדורגל ליד אזור שהתקיימה ונגמרה בו הפגנה בניעלין ב-2008.

האם אלה כל כך שונים ממוחמד אבו ח'דיר? איפה הדין וחשבון שלנו לגביהם? המעצר של מי שירו בהם? החרטה הקולקטיבית? הרצון לשנות ולשפר? איפה האנדרטה לזכרם, או הפיצוי למשפחותיהם, או הדיונים בתקשורת ובמערכת החינוך שיבטיחו שעולם לא עוד? האם הצתה היא באמת עד כדי כך יותר נוראית, מהותית, מהפלת פצצות מהאוויר?

אז כן, צריך להזדעזע מהרצח האלים עד כדי בלתי נתפס של אבו ח'דיר – אבל אל תזרקו את האשמה על החשודים אם יורשעו. האשמה היא של כולנו. וזה חלק בלתי נפרד מהכיבוש.

> היום נפל לי האסימון: לא אוכל להתגייס לצבא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf