newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חמש שנים אחרי, המחאה החברתית מפרקת את גבולות הלאומיות

מי שגילה בקיץ 2011 שהמדינה לא דואגת לו לבית ולפרנסה התחיל לגלות גם את קיומו של פער מעמדי בחברה. בסרטו "להתראות אדולף" רגב קונטס, מסמלי המחאה ההיא, מתגבר על זכרון השואה ומהגר לגרמניה בעקבות זהות חדשה

מאת:

כותב אורח: מתי שמואלוף

בסרט החדש של רגב קונטס, "להתראות אדולף", ששודר לאחרונה בערוץ הראשון, אפשר לראות אומץ לב וכנות גדולה. גילוי נאות: אני מופיע לכמה דקות כאחת הדמויות שמתראיינות על רקע העיר ברלין. וגם: אזהרת ספוילרים ומכאן ואילך.

קונטס, אחד ממנהיגי המחאה של 2011, מראה את מה שהרגשנו כולנו אחרי כישלון אותה מחאה: כיצד התפרקנו, התייאשנו, התפוררנו, פוזרנו לכל קצוות תבל בחיפוש אחר בית ראוי. קונטס לא מצליח לעמוד במחירי הדיור המאמירים, ובניגוד לחבריו הוא לא יכול לקבל עזרה מההורים. הוא מביט סביבו ורואה שכל חבריו מקבלים עזרה מההורים ורק הוא לא. כלומר, הוא חלק מהמעמד המוחלש האשכנזי.

> עשרות תושבי בקעת הירדן פונו מבתיהם השבוע לטובת אימונים צבאיים

אובססית שואה מילדות. רגב קונטס בסרט "להתראות אדולף"

אובססית שואה מילדות. רגב קונטס בסרט "להתראות אדולף"

ברגע של התפכחות מרה, הוא נאלץ לשבור את החיסכון האחרון שנותר לו, קרן פנסיה שהייתה אמורה לדאוג לעתיד שלו. הוא ובת זוגתו, שיר נוסצקי, מחפשים יעד להגירה ומוצאים את ברלין כעיר נוחה ומתאימה. הדבר היחיד שמפריע להם רגע לפני ההגירה הוא העבר הנאצי של גרמניה בכלל ושל ברלין בפרט. אך גם הפחד מלעבור ולחזור להיות מיעוט יהודי בתוך רוב נאצי מתפרק מכליו. אביו של רגב קונטס, שכל הזמן מזהיר מחזרה לאירופה, נשבר ונותן לו אישור להגר אם הוא ימצא שם עיר מקלט שבה יוכל לחיות בלי מחירי דיור מאמירים ולפרנס את עצמו בכבוד.

במילים אחרות, הסרט של רגב קונטס מפורר את הדמיון הלאומי, את הלאומיות שרואה את עצמה כמשפחה, כהורים מדומיינים שאמורים להאכיל אותנו, האזרחים הישראלים. מתוך ההתפוררות של הקטגוריה הלאומית, קמה הקטגוריה המעמדית, שבתוכה אנו מתמודדים מדי יום עם יוקר המחיה. הבעיות של פחד וחרדה מציקים – עקב המלחמות והפחדים שראש הממשלה נתניהו מנסה לאחד אותנו סביבם (ועקב הכיבוש, שלא מוזכר מספיק בסרט לדעתי) – כבר לא עובדים בעידן הרשת, ואף אחד לא אוכל את הלוקשים על איראן וכד'. התודעה והאתוס שהשתנו במחאת 2011 לא יכולים לקחת צעד אחורה ולהחזיר אותנו להיות נתינים נאמנים של המשטר.

הסיפור המדהים של מיכאל

רגב קונטס מתעורר ומבין שהמדינה לא דואגת לו, והוא יכול בהחלט לחפש בעידן הגלובלי לחפש מדינה אחרת אליה הוא יכול להגר. השאלה היא יותר סימבולית מאשר ממשית.

רגע מאוד מעניין בסרט מתרחש לקראת הסוף, כאשר רגב קונטס מנסה לברר מדוע קיבל את השם האמצעי מיכאל. כשגדל כילד סיפר לו אביו כי היה לו דוד בשם מיכאל. אבל הנבירה בארכיון המשפחתי במטרה לקבל דרכון פולני או סלובקי מביאה את קונטס גם לכתיבה מחודשת של שורשיו. כך הוא מגלה שלא היה אף מיכאל במשפחה משני הצדדים חמישה דורות אחורה עד החלק הראשון של המאה התשע עשרה. לא אצל סבא ולא אצל סבתא. רק אז מגלה קונטס על שם מי באמת הוא נקרא מיכאל: השומר ההונגרי של האס-אס, שנקרא מיכאל גומבקוטו, שהגניב לסבתא של רגב קונטס תפוחי אדמה.

אולי הגילוי הזה לא מפותח מספיק, אך אמנות רק צריכה לתת לנו את הנקודה כדי שנחשוב עליה לעומק. הגילוי של זהות "האויב" בתוך הזהות היהודית היא לדעתי החלק השני של הניצחון של הזהות המעמדית על הזהות הלאומית, שהתחיל במחאה. קונטס מגלה שהוא קרוי על שם מישהו שחצה את גבולות הנאמנות הלאומית האירופית, וסייע לסבתו היהודיה. גם בקרב שומרי האס-אס האכזר היה צדיק בסדום, והוא היה ראוי לכך שיקראו ילוד רך על שמו בישראל.

עשרות שנים לאחר מכן, ברגע שקונטס עצמו השתחרר מהנאמנות לדמיון הלאומי הריק מתוכן, גם הוא יכול היה לראות שזהותו אינה זהות מהותנית, קבועה וסטטית, אלא משתנה ונזילה, ובתוכה אפשר לראות שהאחר האולטימטיבי – אותו שומר נאצי – גם הוא בנאדם, שבתוכו אפשר למצוא סולידריות בין לאומית.

"להתראות אדולף" מסתיים ברצון לנסוע ולהגר, אך לא בהגירה עצמה, שעליה נכתבו כבר תילי מלים. כשאתה גדל בתוך הדמיון הלאומי, שעיצב את שתים שנות הלימודים בבית הספר, הקטגוריה הבין לאומית והאפשרות לראות את חייך בתוך האחר לא ממש קיימת בפניך. הלאומיות כיוונה אותנו להאמין שישראל יכולה לסמוך רק על עצמה. אך ברגע שהקטגוריה המעמדית באה, במקרה הזה באותו קיץ של 2011, והראתה לנו את השקר – אז יכולנו גם להאמין שאפשר למצוא אנושיות, סולידריות ואפילו "שם" נוסף גם מחוץ לתחום הבלעדיות של "המשפחה" הלאומית המדומיינת.

> מתי שמואלוף: מה שהשארנו במצרים

מה היה קורה לו היינו לומדים במערכת החינוך שישראל היא לא המקלט היחיד ליהודים? שנשק גרעיני, ביולוגי וכימי הם לא תעודת הביטוח של היהודים? מה היה קורה לתלמידים ותלמידות שהיו מבינים שההגירה של הוריהם לארץ-ישראל הייתה אופציה אחת מאופציות אחרות? או שאנטישמיות ופשיזם הם נחלת הכלל של העבר, ואינם מהוות איום בצורה דומה כיום כמו לפני מלחמת העולם השנייה? יתרה מזאת, אולי ניתן לטעון גם שבדרך של הסדרת המצב היהודי, כלפי היהדות העולמית וכלפי אומות העולם, ישראל תהיה בטוחה יותר בנאמנות של אזרחיה למעמד הלאומי שלהם, ולא תזדקק להפחדות, וליצירת מפחדים מפני המפלחות שמחוץ לישראל.

הקשרים המיוחדים לגרמניה

הרגע שבו הקטגוריה של הגרמני הופכת למורכבת יותר מאשר הבינאריות של אויב או ידיד, נאצי או יהודי, הוא רגע מרתק שבו הלאומיות מתכוננת מסביב לערכים אחרים. רגב קונטס מביט לפתע באובססיית השואה שלו בצורה הרבה יותר עמוקה, ונח לרגע מהפוסט טראומה שסובבת סביב אותם מושגים בינאריים. לפתע התמורה האדירה שנתנה סבתו לאותו קצין אס-אס שהציל אותה נראית יותר משמעותית בדרך אחרת. אתם קולטים את זה? היא מכניסה את שם קצין האס-אס שהציל את חיה לתוך שם המשפחה של היהדות, לתוך הזיכרון הכי אינטימי של המשכיות העם היהודי. אמנם ההורים "שוכחים" את הסיפור והעובדות מתפוגגות, אך בגלל הנחישות של קונטס הדברים הופכים ברורים יותר, והוא מסיר את האבק מעל האמת.

ישראל קשורה בקשר עבות למשטר הגרמני, גם דרך ההכחדה שרבים עברו בתוך גרמניה וגרורותיה וגם באימוץ דגם הלאומיות הגרמנית הקשורה לעם אחד, שפה אחת וארץ אחת, הקטגוריה שבה מגדירים את היהודי במשרד הפנים ועוד. מציאת האנושיות הקוסמופוליטית מתרחשת בתוך הגרמניות, דווקא בתוך הזמנים הקשים של ההיסטוריה – ואולי גם הזמנים הקשים ביותר של ישראל, שמסרבת לחיות בשלום עם העם הפלסטיני והאזרחים הערבים, וחווה התפרקות טוטאלית ממדינת הרווחה ושקיעה בשחיתות של מדינת עולם שלישי.

הזרע הזה של חיבור אדם לאדם, במשבר העמוק שעובר על קונטס, מראה שהמחאה המעמדית יכולה להוביל לרגעים שהיא לא חשבה עליהם. ואני רק יכול לחשוב על הרגעים של טרום מלחמת העולם השנייה, שבהם התאפשרה קוסמופוליטית שכזאת, ואולי הרגעים האלה קמים לתחייה בדרכים חדשות, למשל בחיים המשותפים של גרמנים, ישראלים, מהגרים ערבים ושאר מהגרים מכל רחבי העולם בתוך שכונת נויקלן בברלין של ימינו.

מתי שמואלוף הוא סופר ומשורר

> החופש מחנך: תנו לנוער לשוטט!

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf