לילי עושה את זה: חלק שלישי
אחת לשבוע מתפרסם כאן סיפור-מסה בהמשכים מאת הסופרת רלה מזלי. זהו הפרק השלישי משמונה
איור: נועה מזלי
בבן צבי פינת שדרות בן ציון בדרום תל-אביב, היד לא הייתה מתווכת בכוס חד-פעמית מפלסטיק. יד חשופה מושטת. ציפורניים שחורות וקמטי עור מודגשים בשחור שמנוני שהצטבר שם כמו בידיים שכרגע גמרו לפרק מנוע. היה משהו פולשני ביד הכל-כך מטונפת למרות שהיא נדחפה בכיוון שלי רק אחרי שהאצבעות שלי כבר החזיקו מטבע מושטת מחוץ לחלון. היא הסגירה בשנייה, בכוח, מידע אינטימי על הגוף ששייך ¬לה, כולל ריח שידעתי, אפילו שלא הרחתי אותו, שהוא שונה מאוד מאלה של רוב הגופים שיוצא לי להסתובב ביניהם. ריח שמרשה לעצמו נוכחות בולטת – בלי הסרה או הסתרה – של הפרשות-פעולות גוף.
עוד לפני זה, כשראיתי את היד מושטת בכיוון החלון של האוטו מלפנַי, הרגשתי התכווצות של דחייה בתחתית הצלעות שעלתה מיד לבסיס הגרון – כמעט בחילה. התכוננתי לריח פה חזק של שיניים עששות ודרכי נשימה סתומות כבר מזמן בליחה צמיגה, עם או בלי תוספת אלכוהול. היד חרגה בחדות מהמרווח הצר שעבודת קיבוץ נדבות פועלת בו בדרך-כלל; זה ששומר את פעולות המקבצת והמשלמת אוטומטיים יחסית, מצומצמי רגשות וגוף. תפקודי הגוף של המקבץ לא אמורים לתבוע מקום בולט מדי בעסקה. זאת אומרת, מעבר להבהרה הראשונית – בדרכים שונות, לפעמים יצירתיות – שעומד או יושבת או שוכב כאן, ממש מולך, ממש בשנייה הזאת, ממש על האספלט המלוכלך הזה לרגליך, גוף חי במחסור שמחפש אמצעי קיום. בייאוש. בהכנעה. בתחינה. בבקשה, גברת.
* * *
בשונה מכל זה, הגוף של לילי בבוקר ההוא באוקטובר, לא היה בשום צורה צופן של מחסור או השפלה. הוא לא סימן אני מתביישת, מתנצלת, תרחמי, אני מבקשת, מתחננת, תני לי. הוא אפילו לא היה צופן ברור של בקשה. לכל היותר, של בקשת טרמפ למרכז העיר בדרך למספרה. היא נראתה כמו מי שאולי פעם, מזמן, נהגה אבל הפסיקה כבר וגם אין לה כבר אוטו. קשה לה באוטובוסים – המדרגות האלה – וצריך תמיד למהר לעלות או לרדת. הרגליים הרזות מדי של לילי התאימו לי להקשר אחר לגמרי.
לא סתם התבלבלתי. ולא סתם נעמי עקבה אחרי אחריה מהמושב האחורי בלי להזכיר לי שוב אמא תדליקי גלגל"צ ושתקה ביחד אתי למרות הזמן המדוד בדרך להסעה לבית-ספר. אפילו המנגינה של המלים שלילי הגתה לא נשמעה קיבוץ נדבות. "תני לי כסף!" לא הייתה לה טיפת סבלנות לתדהמה לבלבול להיסוס שלי. לא היה לה זמן. היה לה בהול. המבט שלה היה ישיר בלי שום תיאטרון. זאת בטח הפעם הראשונה שלה, היה המשפט שעבר לי בראש.
ליד ההגה במגרעת של הכסף הקטן משמאל לשעונים היה מטבע של חמישה שקלים שמור לשחרור עגלות סופר משרשרת הקשירה שלהן מחוץ לכניסה. זה היה לפני כמעט עשר שנים. המחירים היום אחרים לגמרי ועגלות סופר, בהרבה מקומות, כבר מותאמות למטבעות של עשרה שקלים. אבל אז זה היה חמישה. כשאין לי חמישה שקלים הקופאית אף פעם לא מסכימה לפרוט כי כבר נמאס לה וגם אולי באמת אין לה או אין לה זמן להפסיק באמצע חשבון של מישהו אחר ולהסתכן בנזיפה ממנהלת המשמרת ולפרוט. אז כשאין חמישה שקלים לשחרור העגלה צריך לחצות את כל הסופר עד לדלפק ההנהלה בסוף ולבקש שיפרטו. ואם אין מזומן בכלל, וזה קורה לי די הרבה, הם נותנים חמישה שקלים תמורת תעודת זהות או כרטיס אחר, ואחרי כל הקניה ואחרי התור בקופה ואחרי החשבון ואחרי שאני מעבירה את השקיות לאוטו ודוחפת בחזרה את העגלה (שהיא תמיד גדולה מדי וכבדה מדי בשבילי) ומשחילה אותה לתוך העגלה הבאה בשרשרת ומכניסה את הלשונית לסְלוֹט בידית של העגלה הבאה כדי להקפיץ אותה החוצה עם החמישה-שקלים שלוויתי מדלפק ההנהלה, צריך להיכנס בחזרה לסופר ולחצות את כולו כדי להחזיר את המטבע ולקבל בחזרה את התעודה המזהה. אז אני מנסה לשמור שיהיה מטבע-של-חמישה במגרעת של הכסף הקטן ושיחזור לשם כל פעם ואפילו שיהיו שניים או שלושה ליתר ביטחון. הפעם לא היו. מישהו מהילדים אולי היה צריך ברגע האחרון כסף לשתייה לפני שהורדתי אותם איפהשהוא או אולי הייתי צריכה לשלם על חנייה בעיר ולא היה לי כסף מזומן ואספתי את כל המטבעות של החמישה והשקלים שהיו זרוקים במגרעת וגם במדף העמוק בצד הפנימי של הדלת. הפעם, בכל מקרה, היה רק מטבע-של-חמישה אחד. נתתי לה אותו.
מטבע חמישה שקלים זה לא ממש מעט. אנשים שנותנים כסף לקבצנית נותנים לה הרבה פעמים שקל אחד או שניים או אפילו עשרות אגורות, נפטרים מכסף קטן. כשאני נותנת לקבצנים חמישה שקלים הם בדרך-כלל מגיבים בחום, לפעמים אפילו בהפתעה, כמעט כאילו שלא מאמינים מה נפל עליהם. לפעמים זה נראה לי מזויף. ובכל זאת התחושה היא שחמישה שקלים זה לא כל-כך מעט ועשיתי משהו קצת משמעותי.
"תני לי עוד", לילי אמרה לי.
היא לא צעקה. אבל הקול שלה היה חזק, ברור.
"אני צריכה עוד. אין לי מה לאכול. אני רעבה. את לא יכולה לתת לי עוד!"
המנגינה של המשפט האחרון לא נגמרה בסימן שאלה. למרות המלים שהיא בחרה, הקול שלה לא שאל אלא דרש. במפגיע. המלה המליצית הזאת הופיעה לי. מפגיע.
נרתעתי, אולי אפילו פיזית, מעוצמת ההתייצבות שלה מחוץ לנוסחאות מוכרות כמו תודה תודה גברת, אללה יסלמכ, כפרה, באמת תהיי בריאה, יחד עם הורדה והעלאה של איזהשהו חלק גוף עליון. חשבתי, או אולי הרגשתי בלי לחשוב, משהו כמו: את צריכה ללמוד לעשות את זה נכון. את לא מבינה? העיקרון של קיבוץ נדבות זה תודה על כל מה שמקבלים, מה שנותנים זה טוב, מה שנותנים זה יותר מכלום אם אין לך כלום, אם אין לך מה לאכול. יש הרבה אנשים שלא נותנים כלום. את לא מבינה? אם תעמדי פה מחר אני בטח כבר לא אפתח את החלון. זה לא שאני פותחת כל פעם את החלון למי שכן אמרה לי תודה באמת תודה רבה, אבל לפעמים אני פותחת. אני לפחות יודעת שלא יצעקו עלי שזה פחות מדי. נכון, לא בדיוק צעקת. אבל אוקיי אז אולי מה שאני לפחות יודעת כשלא אומרים לי: "תני לי עוד" זה שעשיתי משהו קצת – טיפה – משמעותי, קצת שווה. שלא כאילו כלום. אחרת בשביל מה?
הרמזור היה שוב ירוק. התחלתי לנסוע לאט. פחדתי שאני עולה לה על הרגל. היא עוד ניסתה קצת להתווכח. עכשיו כבר הייתה עוד מכונית מאחורי. עוד רגע יצפצפו לי ובכלל נעמי ואני כבר כמעט מאחרות. היא עוד הספיקה לדפוק על החלון ליד המושב האחורי דפיקה אחת חזקה ושמעתי אותה. אין לי מה לאכול. זה לא מספיק. סגרתי את החלון לידי.
אבל היא לא הרפתה. לא הצלחתי לעבור הלאה אפילו שנסעתי משם. העמידה שלה מחוץ לכל הכללים, התביעה שלה בגלוי, בכעס הבריחו וגם לא עזבו אותי. לא מחקתי אותה מהמשך היום החיים שלי כמו שאני מוחקת קבצנים וקבצניות אחרים שנידבתי או לא נידבתי להם כמה שקלים. דווקא הגמלוניות שלה, ההתנהלות הזאת שנראתה לי חוסר קומפטנטיות בהלכי קיבוץ נדבות, הציבו לי אותה אשה פרטית, מוחשית, לא נשכחת. מבקשת. דורשת. לוקחת לעצמה מקום עיקש. ברחוב, בזיכרון. אני ממשיכה לנסות להסביר אותה, לספר אותה לעצמי. לך. אשה כמו דודה שלי שתבעה ממני עוד, ברמזור בהתחלת החורף.
אני משערת, למשל, שלקח לה זמן. אולי כמה ימים? כמה שבועות? אולי אפילו כמה חודשים? כמה זמן חיים עם אין מה לאכול עד שמחליטים לקום בבוקר ולצאת החוצה לרחוב אולי ממש ליד הבית ולהתחיל פעם ראשונה לבקש כסף? או לדרוש.
האמת, היא צדקה. הגיע לה שיהיה לה מה לאכול. לא הגיע לה שלא יהיה לה. לאף אחד לא מגיע. היא צדקה שהיא עמדה על מה שמגיע לה. היא צדקה גם בזה שהיא כעסה שהיא צריכה בכלל לעמוד על המינימום הזה שמגיע לה. שהיא צריכה לעמוד ברחוב ולבקש על נפשה. היא צדקה שהיא רצתה לגמור עם זה מהר וזהו, לבקש רק ממני, מספיק פעם אחת, בקשה אחת, השפלה אחת והביתה. או אולי קודם למכולת.
אולי היא בכלל לא החליטה? אולי היא הלכה לישון ממש מוקדם ערב לפני זה כדי לברוח מהרעב ודווקא הצליחה להירדם וישנה כל-כך חזק שהיא לא הרגישה כלום כל הלילה ואז התעוררה בבת אחת לתוך הכרסום החד בתחתית הצלעות. אולי היא הרימה את עצמה מהמיטה כמעט בלי הכרה ושטפה פנים וצחצחה שיניים בלי משחה כי מזמן היא כבר ויתרה על משחת שיניים והשתמשה בקצת מלח כל עוד היה לה בבית – היא לא זכרה מאיפה היא ידעה שמלח זה תחליף אפשרי למשחת שיניים – והתלבשה ובהתה עוד פעם מתוך הרגל קודם לתוך המקרר הריק ואחר-כך, אחת אחת, לתוך כל המגירות במטבח. ואחר-כך לתוך הארונות שהיא לא טרחה אחר-כך לסגור את הדלתות שלהם. ואולי בלי שום כוונה-תחילה או החלטה מודעת, בהמשך ישיר לחיפוש הנואש האוטומטי, היא ירדה במדרגות לאט, נושאת את עצמה במאמץ ויצאה מהבניין וירדה לרחוב ודפקה על החלון של המכונית מלפני שלא נפתח ואז, כששלי כן נפתח, אמרה לי: "תני לי כסף". אולי.
אני לא רוצה לעשות לעצמי חיים קלים. אני לא רוצה להסביר אותה לא שפויה או דמנטית. היא לא נראתה לי לא שפויה או דמנטית. גם לספר אותה פועלת בלי החלטה זה פתרון קל יחסית, אפילו אם הוא סביר. אבל אולי היא כן החליטה. אולי תהליך ההחלטה היה ארוך וקשה ושקול.
ובכל זאת, נגיד שכבר הגעת להכרה בעברית הטובה שלך, בתהליך קשה ושקול, שאין לך מספיק כסף כדי לדאוג לעצמך לארוחות מסודרות. אני לא מבינה: מה עם הבן שלך? הרי יש לך בן. כי גם לספר אותה ערירית זה לעשות לעצמי חיים קלים.
– הוא בכל זאת הבן שלך, לא? תגידי, הוא בכלל לא עוזר לך בכלום?
– זמי זבולון? – הוא כבר מזמן לא זמי אבל בכל זאת לפעמים עוד יוצא לי ככה. זה כמעט רפלקס. עוד לא נפטרתי ממנו לגמרי. כל-כך הרבה שנים הוא היה זמי. ובכל זאת ילד שלי, את יודעת. עבר פעם מזמן דרך הגוף מתוך הרקמות שלי. מהאוכל שלי.
כל הבעיות האלה כל השנים האלה שאמרו לי לא להיכנס להריון. ואחר-כך סוף-סוף זמי.
עוד לפני שהוא אמר לי בקול של כמעט מבוגר שאני אפסיק לקרוא לו ככה, כבר די הפסקתי לחשוב אותו זמי. לרוב חשבתי כבר זבולון, כנראה מרוב זרות. איש כמעט מבוגר שהקול שלו בא והלך מהבית. לא התחייב. לא אמר כמעט אף פעם מתי הוא יגיע, אם הוא יגיע לארוחת ערב, אם הוא יגיע לערב חג בעוד שבועיים וחצי. לא אמר איפה אפשר להשיג אותו. כשאמרתי שאני דואגת הוא אמר שהדאגה שלי חונקת אותו. שאני שתלטנית, מנסה לנהל לו את החיים. לשלוט בו. אמר ששום דבר שהוא עושה אף פעם לא מספיק טוב בשבילי.
אמר כל מיני דברים. פעם, כשהוא אמר לי שזה בגללי שאבא שלו עזב את הבית, כי אני אף פעם לא מרוצה מכלום, אני זוכרת שצרחתי. ממש צרחתי. כאילו מתוך תא מרופד כזה שבולע את הקול שלי ככה שלא שומעים בחוץ מה קורה שם. צרחתי לו: "מה אתה יודע בכלל על אבא שלך? בקושי עשה משהו בשבילך בחיים בקושי ידע שאתה קיים, אבא שלך. הבטלן הזה. השיכור הזה. זאת אני שטיפלתי ופרנסתי והכל. אני הכל. והכל בבת אחת באותו זמן. אתה שלא תספר לי על האבא שלך".
אולי הצרחה שלה הייתה צרודה. חנוקה. אולי היא רצתה לדפוק באגרופים שלה בחזה שלו בגולגולת שלו שהוא ישמע. שהמלים שלה יעברו. אולי היא תפסה אותו בכתפיים בשתי הידיים שלה אפילו שהוא היה כבר גבר ולא ילד וניערה אותו ניערה אותו בקול שלה, בידיים שלה, בתחושת חוסר האונים שלה. או אולי לא.
– אז רבתם. הרבה.
– רבנו. כן. הרבה. אני יודעת… שתלטנית, מנסה לשלוט לו בחיים? את יודעת איך זה לגדל ילד לבד אפילו שכאילו לא הייתי לבד? בציפורניים? לא התכוונתי אבל אני… כן, אני… בכל מקרה, זה לא עזר לי כלום. הלך ועשה מעצמו בטלן בדיוק כמו אבא שלו.
יש, יכולים להיות, אמהות ובנים שמדברים ככה אחת עם השני, אחת על השני. וכאלה שחושבים ככה אחת על השני גם אם הם לא מדברים את זה, גם אם הם שותקים את זה, מרגישים עושים ככה בלי דיבור.
אולי היא לא נחמדה לילי. לא אשה נחמדה. לא אמא נבונה. אמא אנוכית וחולת שליטה. זה לא אומר שמגיע לה שלא יהיה לה מה לאכול.
זה לא אומר, אפילו אם המלים רתחו לה בחזה בסיר לחץ נעול, קרעו כל ניסיון התאפקות שלה והיא צרחה לו: אתה לא מבין. אתה פשוט לא מבין. לא מבין כלום. אתה טיפש. אתה כל-כך צעיר וכל-כך טיפש. אלוהים אני לא מאמינה כמה אתה צעיר וטיפש. אבל אתה עוד תבין. תאמין לי. אני אומרת לך, שעוד תבין. וכל-כך תצטער עוד שלא הקשבת למה שאני אומרת לך. שסתם זלזלת כאילו אני מטומטמת לא מבינה כלום.
לא מגיע לה אפילו אם גם אחר-כך, אחרי שהצרחה שלה שכְכָה, היא המשיכה בעיקשות, באטימות במונולוג שלה: הייתי יכולה כל-כך הרבה דברים… כל מיני הייתי יכולה… אוניברסיטה. הכי טובה בכתה במתמטיקה בתיכון, אתה יודע? ושרתי, ובמשפחה שלי תמיד אמרו שאני בטח אהיה זמרת, בטוח. כל מיני… לנסוע ללונדון… הכל. מטומטמת. חשבתי שזה יגיע. שזה עוד יבוא. לא, לא חשבתי אפילו, הנחתי ככה בלי לחשוב. פשוט לא חשבתי על זה. בדיוק כמוך. טיפשה בדיוק כמוך. יודעת ככה בביטחון כזה בלי לחשוב שהכל עוד מחכה. אני אוכל עוד הכל…
ואז צ'יק צ'ק חתונה ואחר-כך הריונות והפלות והריונות והפלות ושמירות והפלות, פרויקט… אינסוף. עוד פעם, עוד פעם, כאילו אין שום דבר אחר בעולם. וכל השאר ידעתי, מה זאת אומרת, ידעתי שעוד יגיע. עכשיו תינוק ואחר-כך כבר יבוא כל השאר כי ככה זה. ככה צריך. למה לא? וכל הזמן עיוורת כזאת לא ראיתי, לא ראיתי! לא ראיתי! שזה לא רק עכשיו שקשה ככה כל-כך עם הפרנסה. ואני עוד בכלל בשמירות הריון ולא עובדת רצוף ואבא שלך אף פעם לא מצליח להישאר במקום עבודה ויש עוד ועוד חובות ולא יוצאים מזה… ובסוף תינוק ואז עבודה, עבודה שלי, כמו משוגעת, כי כבר ממש מפחיד קשה עם החובות והפרנסה ובית ועבודה וילד וחובות ועבודה וזהו. אתה לא מבין? אתה יכול כל-כך הרבה…
יש, יכולים להיות, בן ואמא שמדברים חושבים ככה אחד עם השנייה. וילדים שלחיות רחוק מאוד מאמא שלהם ואפילו לנתק אתה קשר זה הסיכוי היחיד שלהם לנשום, להיות.
ובהחלט יכול להיות שיש לה בן אפילו אם היא יוצאת לקבץ נדבות בגיל שלה. גם יכול להיות שיש לה כמה ילדים. אולי אפילו יש לה קשר טוב עם אחת מהן. או עם כולם. זה שהיא יוצאת לקבץ נדבות לא מחייב אותי לדמיין אותה מניפולטיבית מרירה שהבריחה בן מנוכר כועס. יכול להיות שהיא אמא בסדר לילדים נורמאליים שפשוט אין להם. ממש אין. שלא יכולים לעזור לה כי הם לא מסתדרים בעצמם וכבר יש להם ילדים משלהם. יכולים להיות לה ילדים אוהבים גם אם היא מקבצת נדבות בגילה. וממש לא משנה שהיא נראית מעמד-בינוני ולא כמו מישהי שגידלה ילדים בעוני מרוד. אבל נגיד שקראו לו זמי זבולון ושככה הם דיברו. ולא אהבו.
– אז מה, זה עד כדי כך? לא יכולת בכלל להתקשר אליו? או שהתקשרת והוא לא מוכן לעזור?
– אנחנו… אין לי מושג איפה הוא. הוא לא בארץ. לפחות עד כמה שאני יודעת. ואין לי שום דרך ל… מספר טלפון או משהו.
פעם אחת בטלפון הוא אמר לי שהוא כבר לא יכול עם זה, אתי. עם המריבות. עם ההתפרצויות. עם הציפיות. עם הכאילו-דאגה שזה בעצם שליטה הוא אמר. הוא אמר שהוא החליט להתנתק סופית מהמעגל-קסמים הזה. הוא החליט לא להיות בקשר. בינתיים לפחות. ככה הוא אמר.
אחרי זה פעם אחת הוא צלצל מאוסטרליה או: מליסבון או: מפלורידה או: מצפון יוון ואמר לי: אמא – הוא עוד קורא לי אמא גם כשאני אומרת זבולון, אבל בקול קורקטי – תשמעי רציתי להגיד לך שאני בכל זאת בחיים שלא תשבי עלי שבעה או משהו כזה. ואני עובד. בטח לא חוקי, מה תיארת לעצמך? מי ייתן לי בדיוק לעבוד כאן חוקי? בפיברגלאס. משפץ ומתקין גני שעשועים לילדים. נגיד. מה זה משנה? אני מבקש ממך, אל תנדנדי. מחוץ לעיר. די קרוב לחוף. נניח שבבית-מלאכה. כן, יש חדר ממש נחמד מסודר כזה עם מטבחון צמוד, מה יש? אני בסדר. אני בטלפון ציבורי. רק רציתי להגיד לך שאני בסדר ולא קרה לי כלום ולא הייתי במגדלי התאומים כשהם נפלו ולא בשום רעידת אדמה. חי. ובסדר. ומבסוט דווקא. אין לך מה לדאוג. באמת.
זה היה כבר לפני שלוש או שאולי חמש שנים נדמה לי. אני לא ממש מצליחה לשמור זמנים בראש מסודרים כאלה אחד אחרי השני. מתערבב לי. הייתי צריכה לרשום לעצמי את התאריך בדיוק אחרי שהוא צלצל. אחר-כך שכחתי. ולהתעקש. לפחות להתעקש שיגיד לי בדיוק ויאיית לי את השם של המקום ולרשום. ואיפה אפשר להשיג אותו. באיזה טלפון.
אבל פחדתי. פחדתי שהוא ינתק לי.
או אולי: אבל חשבתי כשהוא התקשר שהנה בטח עכשיו הוא יתחיל לצלצל מדי פעם אפילו שהוא אמר שהוא לא מתכוון. גם קודם הוא היה אומר לפעמים שהוא לא מתכוון להגיע ואחר-כך בא. אחרי כמה זמן.
או אולי: אבל הייתי מבולבלת והתרגשתי ונלחצתי שהוא מצלצל פתאום ולא חשבתי לרשום בדיוק איפה הוא. הוא דווקא אמר את השם. גם לא חשבתי שצריך לרשום. פעם הייתי זוכרת הכל. בלי לרשום כלום הייתי זוכרת. בלי יומן בלי כלום.
את זה אני כן זוכרת, עדיין: לפני עשרים-ושבע שנה כמעט בדיוק, בסוף אוגוסט, התגרשתי מניקו. כשזמי כשזבולון גמר תיכון. כי חיכינו עם הגירושים. חשבנו בשבילו, חשבנו שיותר טוב לשמור על מסגרת, על הבית שלו, עד שיעמוד על הרגליים. חשבנו שנחסוך לו את הבושה הזאת. אחר-כך לא היה לי כבר כמעט שום קשר עם ניקו. עם ילד בגיל שמונה-עשרה הוא לא שילם כבר שום מזונות ושום כלום ולא הייתה לנו שום סיבה להיות בקשר. שמעתי עליו קצת פה ושם. מִשכֵנות. מהפקידה בקופת חולים. זמי זבולון ראה אותו, כן. אין לי מושג כמה. לא שאלתי. והוא גם לא סיפר. לא דיברנו עליו. בכלל… לא דיברנו בכלל על הגירושים, זבולון ואני. זה היה… קשה. קשה מדי לדבר על זה. בהתחלה, זאת אומרת. אחר-כך, אחרי כמה שנים, זה כבר היה הרגל – לא לדבר.
אני יודעת, שמעתי שהוא מת, ניקו, לפני כבר שש שנים אני חושבת. דווקא הדלקתי לו נר כמה שנים. אבל בכל מקרה לא הייתי יכולה לבקש ממנו כלום. לא נראה לי שהוא היה נותן לי משהו, אפילו שהיינו נשואים עשרים ותשע שנים. זה היה, הרוב היו שנים לא טובות וטוב שגמרנו עם זה וטוב שגמרתי איתו ושכמעט לא היה שום קשר. הוא לא היה נותן כלום. בטח גם לא היה לו כל-כך. בטלן. מה הוא כבר הרוויח שם בדואר חבילות או: ב"המדפיס" או: בקופה של קולנוע סטאר. והוא עוד יצא גם לפנסיה מוקדמת עם הגב שלו או: עם הלב שלו או: עם האמפיזמה מכל הסיגריות אפילו שהוא הפסיק כבר לעשן. ואולי הוא גם שתה עוד יותר. שמעתי אמרו לי שהיום מחלקים את הפנסיה כשמתגרשים, אפילו אם מתגרשים הרבה לפני הפרישה. אבל אז… מי ידע מי חשב על זה? בטח גם לא נתנו. לא יודעת.
לפרק הבא, הרביעי
* רלה מזלי היא סופרת, חוקרת עצמאית ואקטיביסטית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
