למה לא באת להפגנת הגז אתמול?

הייתה הפגנה טובה וחזקה נגד שוד הגז הגדול אתמול בלילה בתל אביב (ולפי דיווחים, היה אחלה גם בחיפה, ירושלים ובאר שבע). אלפים רבים של אנשים שטפו את הרחובות בגשם לא קל, צעקו נגד הגזל העצום של אחד המשאבים הטבעיים המרכזיים של ישראל אם לא ה-, וקראו להפלת הממשלה בגין מתווה הגז שאמור לקבל בקרוב אישור משר הכלכלה, החוץ, התקשורת וראש הממשלה – הרי הם כולם בנימין נתניהו.

זו הייתה הפגנה נחושה, לא מתפשרת, שמעבר למסלול המקורי מכיכר הבימה לקריית הממשלה גלשה גם לשעות של חסימות כבישים בדרך בגין וצומת עזריאלי, וכמה מעצרים. כל הזמן הזה צעקו אלפי אנשים "העם דורש צדק חברתי", "גם בגשם, גם בקור – שוד הגז לא יעבור", "ביבי הביתה" ו"זה הגז של כולנו".

> מורה נבוכים: מה הסיפור של שוד הגז הגדול?

אחד הדברים היפים בהפגנה הזאת היה שהיו בה המון פרצופים חדשים. מאוד נדיר להגיע להפגנה ולראות שרוב גדול בה הם אנשים שאתה לא מכיר. רובם המכריע היו נטולי זיהוי ארגוני, תנועתי או מפלגתי כלשהו. פשוט היה בוער להם ממש למנוע את השוד הזה. רבים מהם בדיוק ראו לאחרונה את "מגש הכסף", וזה מה שתמרץ אותם לצאת ולהפגין.

אבל אחד הדברים המצערים בהפגנה הזאת היה שלצד החדשים, בקושי מצאתי בה חברים ושותפים ותיקים. פעילי שמאל רדיקלי כמעט לא היו שם. פעילי דיור ציבורי, פעילי איגודי עובדים, קומוניסטים, אנרכיסטים ואחרים – שעושים דברים נהדרים ביום-יום – לא באו למאבק הזה.

לא יכולתי שלא לשאול את עצמי למה, ואחר כך – שאלתי גם חברים, אישית ובפייסבוק. הנה כמה מהתשובות שקיבלתי, וכמה תשובות אליהן. (מי שבכלל חושבים שהמתווה הוא סבבה ולמה להתנגד אליו – זה לא הפוסט בשבילכם. יש פה ופה פוסטים ברורים מאוד בעניין).

"כי אני לא הולך/ת להפגנות לא פוליטיות"

תשובה הגיונית, רק שאין כמעט דבר כזה הפגנות לא פוליטיות, ובטח שזה לא אלה. הפגנות הן פעולה פוליטית. הפגנות שקוראות להפיל את ממשלת ההון-שלטון בשם דרישה לשליטה של הציבור על משאבי הטבע, התנגדות להפרטה הקיצונית וניסיון לכונן כלכלה אחרת ומדינת רווחה – בטח ובטח שהן פוליטיות, גם אם מישהו (כולל המארגנים) יגיד שהן לא.

"כי לא מפנים את האצבע לראש, לנתניהו"

זה פשוט לא נכון. לגמרי שמים את נתניהו במרכז וקוראים להפלת הממשלה.

> שלא יעבדו עליכם: העובדות על כל הספינים של חברות הגז

"כי הם אומרים שזו לא הפגנת שמאל"

תכלס, בעיה. בלי צחוק. אחת הסיסמאות המרכזיות בהפגנות האלה היא "גם ימין וגם שמאל – מפרקים ת'מונופול". חרא סיסמה. באמת. גם כי הימין באמת לא בא (היו בהפגנה כמה חולצות ושלטים של מרצ והעבודה, מעט חד"ש, ואף מפלגה ימנית). גם כי הימין הוא זה שמעביר את המתווה בממשלת ימין מובהקת, בלי שום התנגדות פוליטית שבאה מימין. גם כי לפרק את המונופול זה ממש ממש לא מספיק (אם "זה הגז של כולנו", כמו שאומרים בסיסמאות אחרות, אז מספיק לנו שיתנו אותו במתנה לחמישה טייקונים ותאגידים בינלאומיים במקום לשניים?).

וגם – וזה הכי חשוב – כי המאבק נגד הפרטת משאבי טבע (ונגד הפרטה בכלל), למען כלכלה צודקת ושוויונית, הוא מאבק שמאלי. מה לעשות? הימין מפריט, הימין קפיטליסטי, הימין מפרק כל דבר שמריח מרווחה, והשמאל עושה הפוך. המאבק הזה, בבסיסו, הוא מאבק שמאלי, ואין מה להתבייש בזה, גם אם המארגנים חושבים שזה מותג לא סקסי וצריך להשתחרר ממנו. (ותקראו גם מה שרמי הוד כותב על רולניק, א-פוליטיות והתארגנות).

"כי המטרות לא מספיק רדיקליות"

אז בואו נעשה אותן רדיקליות. כמו בקיץ 2011 גם עכשיו הרחוב הוא המקום שבו דברים קורים, ודברים הם דינמיים ונזילים וניתנים לשינוי. סתם דוגמא: מאבק הגז בבסיסו לא קורא להלאמה מוחלטת של הגז ומפעלי ההפקה. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לדרוש את זה.

אתמול בערב בתחילת העצרת בכיכר הבימה, בין הסיסמאות שקראו המארגנים, עלתה פתאום קריאה מתוך הקהל שדרשה את הלאמת הגז. [עדכון: הקריאה הזאת עלתה מצד פעילי "מאבק סוציאליסטי" המסורים, שדווקא מקפידים להגיע להפגנות האלה בעקביות]. הקריאה תפסה טוב, חלקים גדולים מהקהל הדהדו אותה וצעקו אותה יחד, והמארגנים עמדו על הבמה ופשוט שתקו, חיכו שזה יעבור, ובסוף הסבו את הקריאה ל"זה הגז של כולנו", העמום יותר.

רגעים כאלה הם רגעים חשובים במאבקים. רגעים של מאבק על המאבק. אנשים יוצאים לרחוב כי הם פאקינג כועסים, אבל לא בהכרח יודעים את כל התשובות. ברחוב הם פוגשים אנשים אחרים, ובין סיסמאות ודחיפות של שוטרים הם לומדים עוד, מתפתחים פוליטית. התפקיד של השמאל הוא להיות חלק מהמאבק הזה, ולהציע את הפתרונות וההקשרים שלנו. כל שאר הזמן אנחנו מדברים עם עצמנו בפייסבוק. זו ההזדמנות לדבר עם אחרים שיש להם סנטימנט בסיסי נכון ומעולה, ולהציע להם חזון מהפכני יותר מזה שהמארגנים מציעים. אבל כמו ב-2011, זה יקרה ברחוב, לא בשיחות שאף אחד לא שומע.

> דרעי מבין עד כמה מתווה הגז מסוכן ובכל זאת בוחר להתחמק

"כי הם לא מדברים גם על הכיבוש / דיור ציבורי / בעד סירוס חתולים" (באמת שמעתי את זה)

נכון. ובהפגנה האחרונה נגד הכיבוש גם לא דיברו על דיור ציבורי או על הגז (או סירוס חתולים). אז מה?

"כי המצב מייאש / כי גם 400 אלף איש לא עזרו לשנות"

נכון. המצב מייאש. נכון, מדהים איך שנתניהו עובר מכשולים אחד-אחד בדרך לאישור המתווה. נכון, המחאה של קיץ 2011 לא הובילה לשינוי שרצינו.

אבל. היא כן הובילה לשינויים אחרים. לשינוי תודעתי מסוים, אצל חלק מהציבור, ולתוצאות מבורכות של צמיחת התארגנויות מחאה חדשות וחשובות, של התאגדויות מסיביות של עובדים ועוד. וזה קרה בגלל השפה שהתפתחה שם ברחוב, אז ראו את הסעיף הקודם.

והמחאה הזאת, של הגז, כבר כן נחלה הצלחות. לא אדירות. מינוריות, לא מספקות, אבל היא גורמת לאי נחת רצינית במסדרונות השלטון. לא סתם דרעי עשה לנתניהו בעיות, ולא סתם אפילו כשהוא נכנע זה היה על דרך ויתור על התפקיד ולא חתימה. והפעולות הדורסניות של נתניהו נגד רגולטורים ושרים גובות מחיר פוליטי, ומשדרות לחץ וגישה בעייתית לדמוקרטיה שליותר ויותר אנשים לא נוח איתה.

וזה עוד לא נגמר. גם אם נתניהו יעביר את המתווה (וזה באמת יקרה אוטוטו), יהיו עוד מכשולים משפטיים ואחרים הוא יצטרך לצלוח, ובכל שלב נוכל להשיג אולי עוד קצת.

וגם: כי מאבק לוקח זמן, והוא נבנה לטווח הארוך. גם אם מונופול הגז יזכה בכל מה שהוא רוצה ויהפוך לכוח פוליטי עצום (עוד יותר ממה שהוא עכשיו) – אנחנו עדיין צריכים להציב אלטרנטיבה. אם לא בשביל המאבק הזה, אז בשביל זה שאחריו.

> שלי יחימוביץ' אדישה לגורל הגז לא פחות מדרעי

"כי בהפגנה אתמול הביאו איש שב"כ שדיבר על זה שאנחנו סתם נותנים חשמל לעזה"

זה היה רגע שפל בהפגנה אתמול. לגמרי. אני יכול להבין את מי שקם והלך ברגע הזה. אבל ראו גם שוב את עניין המאבק על המאבק.

"כי הכסף מהגז לא ילך למטרות טובות"

אז בואו נאבק על זה. בואו נאבק על התקציב. חברי הכנסת שלנו עושים את זה בכנסת, ואנחנו יכולים ברחובות. בואו נאבק לא רק על הכסף שאנחנו יכולים לקבל מהגז, ולאן הוא ילך, אלא בכלל על התקציב, ונגד חוק ההסדרים וכלל ההוצאה (הנה פוסט חשוב על זה). המלחמה בהפרטה לא סותרת את הצורך לנהל מאבק על האופן שבו המדינה מנהלת את המשאבים שלה. להיפך. היא תנאי כדי שיהיו לה משאבים שעליהם נוכל להלחם.

"כי ירד גשם"

אבל היו מטריות. וגשם זה כיף. וכיף לראות אנשים מוחים על כבישים רטובים. ואין כמו לחזור הביתה ספוגים לגמרי ולהחליף לבגדים יבשים ולרדת על כוס תה (או וודקה).

***

בקיצור, במוצ"ש הבא מפגינים שוב. בואו.

> מה זה אומר להיות עניה