newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לעמוד לצד המיעוט הנרדף: כן לאיחוד חד"ש והמפלגות הערביות

הרשימות הפלסטיניות אינן דומות זו לזו, ואיחודן הוא כניעה להיגיון של הימין הרואה בכל הערבים גוש אחד מאיים. אבל במציאות הפוליטית הנוכחית, הסיכוי ליצור חזית משמעותית נגד הגזענות וההסתה חשוב הרבה יותר

מאת:

מאז העלאת אחוז החסימה לסביבות הארבעה מנדטים, עומדת על הפרק שאלת האיחוד בין חד"ש והסיעות בל"ד ורע"ם-תע"ל לרשימה משותפת אחת.

נכון לעכשיו, מי שמתקשה להכריע היא חד"ש, ויש לה סיבות רציניות להיסוס: ראשית, חד"ש היא מפלגה יהודית-ערבית, וקיים חשש שהיהודים לא יצביעו לרשימה ערבית במהותה. שנית, בין הסיעות יש הבדלים תהומיים – לעתים אפילו עוינות של ממש – וצירופן לרשימה אחת הוא במידה רבה כניעה להיגיון הימני, שרואה בכל הערבים גוש אחד בעל זהות מאיימת. הסיבה השלישית היא שחד"ש היא בעצמה קואליציה של גופים וארגונים שצריכים להחליט על דרכם גם ביחד וגם בנפרד.

אינני מומחה לפוליטיקה הפנימית של חד"ש ומק"י, אז את הדיון בנימוק השלישי נשאיר לאחרים. אני רוצה להתייחס לסיבות א' וב'. כמו שכתבתי בכל מיני הזדמנויות בעבר, הצבעתי לחד"ש בכל מערכות הבחירות פרט לאחת – כך שהפוסט הזה נכתב לא רק כעיתונאי, אלא גם ובעיקר כתומך.

קואליציה אנטי פלסטינית

הסוגיה הפרסונלית המעניינת בבחירות הקרובות נוגעת לגורלו של נתניהו, אבל הסיפור המהותי של הבחירות קשור ליחסי פלסטינים ויהודים בארץ הזה, שחוו הידרדרות חמורה מאז אפריל האחרון – קריסת הערוץ הדיפלומטי, החרמת הממשלה הפלסטינית, מבצע צבאי בגדה, פיגועים, מתקפה על עזה, ואלימות רחוב בין יהודים לערבים שנמשכת בימים אלו.

ממשלת ישראל אינה מציעה לערבים שום דבר חוץ מהאפשרות לקבל את גורלם כאזרחים סוג ב', או כלא אזרחים בכלל (במקרה של תושבי מזרח ירושלים, הגדה ועזה). האלטרנטיבה היא יד קשה – כח צבאי, מעצרים, כתבי אישום ואפילו צעדים כנגד אנשים שמתבטאים בפייסבוק, או נגד נבחרי ציבור ערבים. אין דרך שלישית. לא שלום, לא שוויון. כלום. סגן ראש עיריית חיפה הותקף בהפגנה, והכנסת שללה את זכויותיה של חברת כנסת מבל"ד. אלו שני צדדים של אותו מטבע. על פי הימין והמרכז הישראלי, נבחר ציבור ערבי אמור לדקלם ססמאות ציוניות ולעסוק בענייני מים וביוב, ושום דבר מעבר.

מרבית השמאל הציוני מיישר קו עם הגישה הזאת. הטענה המובנת מאליה – שלפלסטינים הזכות להתנגד לכיבוש – נחשבת בעיני הציבור הישראלי למעשה בגידה. כוחות מרכזיים בחברה והפוליטיקה הישראלית פשוט מעוניינים לנקות את הערביות – את הערבים – מהמרחב הציבורי. כמובן שכל המפלגות, פרט למרצ, מודיעות מראש שהערבים פסולים לקואליציה. בישראל קיימת הסכמה מקיר לקיר כמעט על שמירת הערבים בגטו פוליטי מושפל ומבוזה.

זו המציאות. הברירה המרכזית שעומדת מול הציבור הערבי בבחירות האלו היא בין שיתוף פעולה עם הפוליטיקה היהודית – שמהותה היא הדרת הערבים – לבין החרמת הבחירות. אני תומך לחלוטין בהשתתפות, אבל אני תוהה לפעמים איך הייתי מרגיש בתור פלסטיני, אם התפקיד היחיד של נבחרי הציבור שלי היה לשמש שק חבטות של כל מיני פופוליסטים מימין, לנוכח גלגולי העיניים משמאל וההסכמה הוודאית שלעולם, אבל לעולם, קולי לא יילקח בחשבון.

החובה העיקרית של אזרח יהודי שמודע ומתנגד למצב הזה היא לעמוד לצד המיעוט הנרדף. סולידריות שכזו היא הטיעון הכי טוב, אולי היחיד, בעד דו-קיום ובעד הצבעה ערבית מסיבית בבחירות. ההסתייגויות הפרטיות שלי מחלק מחברי הכנסת הערבים – אין דבר רחוק ממני יותר מהתנועה האסלאמית – היא משנית לעומת הצורך לעמוד לצד המיעוט הפלסטיני.

במישור הפרקטי, איחוד הכוחות הנוכחי עשוי להגדיל את הייצוג הפלסטיני וימנע את הסכנה שאחת משלוש המפלגות הפלסטיניות המרכזיות תימחק. סביר להניח שהרשימה המשותפת תקבל יותר מנדטים מאשר שלוש הרשימות בנפרד, מסיבות שונות (חוק באדר-עופר, שנותן יתרון לרשימות גדולות יותר, העובדה שאחת המפלגות היתה נשארת בלי הסכם עודפים, ויותר מכל – התחושה שהציבור הערבי יגיע במספרים גדולים יותר לקלפי). זה כמובן ישרת גם את השמאל הציוני כפוי הטובה, כי הוא עשוי להתקרב יותר לגוש חוסם – אבל זו לא הסיבה המהותית להצבעה יהודית לרשימה פלסטינית. הסיבה היא הרצון לעמוד לצד המיעוט הנרדף, ולתרום להגדלת כוחו אל מול הקואליציה מקיר לקיר שהתגבשה נגדו.

> בנט הוא לא הבעיה, או: תפסיקו להאשים את המתנחלים

חנין זועבי, דב חנין וג'מאל זחאלקה (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

חנין זועבי, דב חנין, מסעוד גנאים וג'מאל זחאלקה (בשורה הקדמית). כוחות מרכזיים בישראל החליטו לנקות את המרחב הציבורי מהערביות (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

פנטזיה או פוליטיקה

לחד"ש יש פחות ממנדט יהודי (כלומר, המצביעים הערבים מסבסדים את חבר הכנסת היהודי בקולותיהם. כנראה שהשותפות חשובה להם יותר ממה שהיא חשובה לציבור היהודי הכללי). זו נקודה שחשוב לזכור כשבוחנים את האיחוד.

חלק מתומכי חד"ש היהודים בעד האיחוד, חלק מתנגדים. שרון לוזון מ"כח לעובדים" (ופעיל בחד"ש) פירט חלק מהסיבות להתנגדות בפוסט ב"מקום הכי חם בגיהנום". הכותרת שניתנה לטקסט היא "כשחד"ש התאחדה עם הליכוד ועם ש"ס". "הליכוד", למי שלא הבין, היא בל"ד, ו"ש"ס" היא התנועה האסלאמית. הנה עיקרי הדברים של לוזון (הטקסט המלא – כאן):

אני סוציאליסט, אני מאמין בחתירה לשוויון כלכלי ולצדק חברתי, אני דוגל בפעולה פוליטית המבוססת על מעמד ולא על לאום, על ראייה רוחבית ולא אנכית. על פוליטיקה של מעמד שאינה מבטלת או פוסלת פוליטיקה של זהות, שאינה מקדשת את הזהות על חשבון הסוגיה המעמדית. את כל אלו אני מוצא בחד"ש. כל זה לא קיים במועמדות האחרות לאיחוד.

[…]

בל"ד היא מפלגה לאומית, יש שיאמרו לאומנית. מפלגה בורגנית באופייה, ובעיקר מפלגה בדלנית. במובנים רבים בל"ד היא המקבילה של הליכוד. בבל"ד נמצא את ה"ימין" של ערביי ישראל (עם או בלי מרכאות), את בני דמותם של גדעון סער ויובל שטייניץ, לימור לבנת ומירי רגב. בניגוד לחד"ש, בל"ד אינה תומכת בהגדרה עצמית לשני העמים. לו היו הדברים תלויים בבל"ד – היתה לנו מדינה פלסטינית עם אוריינטציה פאן-ערבית, לצד מדינת כל אזרחיה שבה יש הפרדת דת ממדינה. רע"ם היא, במובנים רבים, הש"ס של המגזר הערבי […]

החלק הראשון בציטוט הזה הוא פנטזיה, והחלק השני הוא מניפולציה.

אי אפשר לשים את שאלת הזהות במושב האחורי כמו שלוזון רוצה לעשות, לדבר באופן "נייטרלי" על ענייני מעמד או זכויות עובדים. בישראל, ערבי הוא קודם כל ערבי, ורק אחר כך הוא יכול להיות גבר או אשה, פועל או בעל עסק, סטרייט או גיי. יותר מכל, הערביות שלו היא מה שיכתיב את הגורל שלו. מי שמתעלם מכך בהכרעות פוליטיות פשוט מתעלם מהמציאות, וסופו שההכרעות שהוא מקבל הן עקומות.

ההתעלמות של לוזון מסוגיית הזהות גורמת לו לשחזר, מילה במילה, את הדיבור הימני על המפלגות הערביות. בל"ד אינה הליכוד. בל"ד חותרת למדינת כל אזרחיה (לוזון מציין את זה בעצמו), ואילו הליכוד מחזיק באידיאולוגיה לפיה היהודים מועדפים על פני הפלסטינים. אפשר לא לקבל את החזון של בל"ד, אבל אין לו שום דמיון לשיח הגזעני שרואה בישראל מדינה שנועדה לשרת את היהודים, ושעושה טובה לערבים בזה שהיא מוכנה לסבול את קיומם. זה מסוג התעלולים שאפשריים רק בישראל – לקרוא למי שחותר לשוויון מוחלט "לאומן", ואז לשאת נאום בשבח הזהות הלאומית – ואפילו לא להרגיש שיש פה בעיה.

אותו עיוורון קיים כמובן גם לגבי התנועה האסלאמית. ברגע שמנתקים את הפוליטיקה מכל קונטקסט – מי הרוב הרודף, ומי המיעוט הנרדף – מאוד מפתה לראות רק את האידיאולוגיה האסלאמיסטית שמדירה נשים והומואים. אבל בפועל, בישראל האמיתית, חברי הכנסת של התנועה האסלאמית לא עוסקים בלאיים על סצינת הגייז בתל אביב, אלא בהגנה על זכויותיהם של בדואים בנגב ואזרחים ערבים במשולש.

נכון שלתנועה האסלאמית יש גם תפקיד בתוך החברה הערבית, והנורמות שהם מובילים אינן מקובלות עלי. אבל הסוגיה המהותית שעל הפרק היא היחסים בין יהודים לערבים. מי שמעדיף לחיות בפנטזיה – בדיבורים על אידיאולוגיה ולא בבחינת המציאות בשטח – מפספס את הפוליטיקה (ולדעתי גם את מרקס. אבל זה דיון אחר).

ההבדל בין ייצוג פלסטיני של 6-7 מנדטים (אם חד"ש תימחק) לבין ייצוג של 13-14 מנדטים (אם הרשימה המאוחדת תצליח להגדיל את כוחה) הוא קריטי, אלא אם השתכנעתם שאין שום טעם ותקווה לפלסטינים בכנסת. אז אפשר להתחיל לעשות מעשים סמליים, כמו ריצה ברשימות טהורות אידיאולוגית, או החרמת הבחירות.

אבל אם אנחנו חושבים כמוני שיש עוד תועלת בכנסת, האיחוד הוא הדרך. אני לא בא להכתיב למיעוט הפלסטיני את הבחירות הפוליטיות שלו, אבל אם כל נציגיו יחליטו להתאחד, הם יזכו בקול שלי.

> בדרך לקואליציית "רק לא ערבים"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf