newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"כל זה פה, זה ישראל. כל הפלסטינים שבאים לפה – זה תקלה"

לא ממש תשמעו על הפגנות המונים או על תקריות אלימות שם, אבל בקעת הירדן היא זירה של התפתחות דרמטית: גירוש הדרגתי של תושבים ותוכניות סיפוח שיעצבו את עתיד הארץ

מאת:

כותבת אורחת: נירית חביב

שטחה של בקעת הירדן הוא 1.6 מיליון דונם, היא מהווה כשליש משטח הגדה המערבית ונחשבת לעתודת הקרקע היחידה שנותרה לפיתוח המדינה הפלסטינית לכשתקום. בבקעת הירדן חיים כ-80 אלף פלסטינים וכ-9,500 מתנחלים. 88 אחוז משטחה מוגדר כשטח C, רובו מסומן כשטח אש, שטח צבאי סגור או "שמורת טבע". כ-85 אחוז משטחה של הבקעה אסורים לשימוש על ידי פלסטינים.

אזור הבקעה נחשב לשקט מבחינה בטחונית, אולם בחסות הריחוק וחוסר העניין הציבורי ננקטים נגד האוכלוסיה הפלסטינית אמצעי דיכוי מהחמורים ביותר בגדה המערבית. מדינת ישראל מיישמת מדיניות של טיהור אתני תוך שימוש בפרקטיקות של הריסת בתים, נישול (בעיקר באמצעות אי הכרה שיטתית בזכויות הקניין של הפלסטינים על אדמתם), הצמאת האוכלוסיה והגבלות תנועה קשות. התכלית של כל אלה היא לסלק את הפלסטינים מאדמתם, לנתק את אזור הבקעה מיתר הגדה המערבית, וליצור אזור חיץ בשליטה ישראלית מלאה בין נהר הירדן והגדה, אזור שיסופח בבוא היום למדינת ישראל.

> הגדה המערבית רותחת, אולי על סף פיצוץ

ברוכים הבאים הביתה, שטח אש (נירית חביב)

ברוכים הבאים הביתה, שטח אש (נירית חביב)

במהלך הנסיעה בכביש המפותל היורד אל הבקעה ניתן להבחין מרחוק בניגודיות בין ההתנחלויות והכפרים הפלסטינים. ההתנחלויות: ירוקות ומטופחות. הכפרים הפלסטינים: צהובים ועלובים למראה. רוב שטחה של הבקעה אינו מאוכלס והתנועה בכבישים דלילה ביותר. ההתנחלות הגדולה ביותר היא מעלה אפרים, מחציתה נטושה. מרבית המתנחלים החיים בבקעה עובדים בתחומי הקו הירוק או בהתנחלויות הסמוכות לקו הירוק, מעטים מתפרנסים מחקלאות.

הפלסטינים מתגוררים בפחונים ואוהלים, בתנאים של דלות נוראית. הם חשופים לתנאי מזג אוויר קיצוניים, לסופות חול ואבק, פציעות והכשות בעלי חיים. רובם רועי צאן ואורח חייהם מוכתב לפי שעות האור ביממה. בכניסה לכפרים רבים מוצבות בטונדות עם הכיתוב "סכנה/שטח אש". בכל מאהל או פחון מותקן פאנל סולארי, תרומה של חברה אירופאית, שמספק חשמל לשימוש בסיסי.

שירותי מרפאה, חינוך, תחבורה וכיוצא בזה אינם בנמצא. הילדים נאלצים לעזוב את בני משפחתם בגיל 5 ולעבור לעיירה טמון כדי ללמוד בה. לעיתים האימהות אינן עומדות בניתוק מילדיהן ועוזבות יחד עמם. נשים בהיריון נאלצות אף הן לעזוב את הכפר ולעבור לעיירה כדי לקבל שירותי רפואה. מוניות הן אמצעי התחבורה היחיד, אך השימוש בהן יקר מדי עבור אנשים דלי אמצעים. הפלסטינים חיו בעבר בבתי אבן שנהרסו על ידי הצבא והמינהל האזרחי ונאסר עליהם לבנות בתים חדשים. ככלל, מדינת ישראל מתייחסת אליהם כאל בדואים נוודים, למרות שאינם כאלה, כתירוץ על מנת לנשלם מאדמתם.

> לפעמים שטח אש הוא רק תירוץ: כך מגרשים אנשים מבתיהם

ח'לת מקחול, בקעת הירדן (נירית חביב)

ח'לת מקחול, בקעת הירדן (נירית חביב)

ההתנחלויות הוקמו בחלקן על אדמות שנגזלו מהפלסטינים וכפרים שנהרסו. תושבי הכפרים המנושלים חיים בקרבת מקום ונאלצים לצפות מדי יום במתנחלים שחיים על אדמתם; בבתיהם המרווחים עם הגגות האדומים, גינותיהם המטופחות, בריכות השחייה, השטחים החקלאיים המניבים וכו'. קשה לתאר במלים את האכזריות והאטימות הנדרשים ממי שחיים במקום שנגזל בכוח מאחרים שהושלכו לחיות בצידו. שלא כבמקומות אחרים בגדה לא מופעלת כאן אלימות בסגנון תג מחיר, אך הצבא משמש קבלן ביצוע של המתנחלים. במקרה של בעיה מוזעקים כוחות הבטחון ומטפלים ב"מטרד".

אדמת החמרה בבקעת הירדן פוריה מאוד ומתאימה לגידולים שונים אך מאחר ונאסר על הפלסטינים לקדוח ולשאוב את מי התהום הם אינם יכולים לקיים חקלאות. מדינת ישראל מקצה למתנחלים החיים בבקעה כ-450 ליטר מים ליום (לשם השוואה, הצריכה היומית בישראל עומדת על כ- 250 ליטר ליום) ואילו לפלסטינים מוקצים כ-20-60 ליטר ליום, בעוד שארגון הבריאות הבינלאומי קבע כי המינימום המומלץ לבני אדם הוא 100 ליטר ליום. הפלסטינים נאלצים לרכוש במחיר מופקע מים שמועברים במכליות, ומשמשים לצריכה עצמית ולהשקיית עדרי הצאן. בכפר ח'לת מקחול, למשל, עובר צינור שמעביר את מי הכפר לבסיס צבאי הממוקם מעליו. על תושבי הכפר נאסר להשתמש במים ששייכים להם.

> גירוש, ייבוש, רישוש: עידן לנדו על הדרך לבקעת הירדן ריקה מערבים

באחד הכפרים נטעו חורשת עצי זית קטנה לזכר סיימון לוין, פעיל אנגלי-יהודי שהתנדב בכפר וסייע להם רבות (נירית חביב)

באחד הכפרים נטעו חורשת עצי זית קטנה לזכר סיימון לוין, פעיל אנגלי-יהודי שהתנדב בכפר וסייע להם רבות (נירית חביב)

על הפלסטינים שחיים בבקעת הירדן חלות הגבלות תנועה חמורות. בכל רחבי הבקעה ניתן להבחין במחפורות ובמכשולים פיזיים שנועדו להגביל את תנועתם של הפלסטינים במרחב ולמנוע מהם לרעות את עדרי הצאן והבקר. בנוסף, ישנם מספר מחסומים המאויישים על ידי חיילים 24/7, ומתבצעות בהם בדיקות וסריקות קפדניות. המחסומים הללו מפרידים למעה בין פלסטינים לפלסטינים, ונועדו להקשות על תנועתם ולפקח על המעבר שלהם מאזור הבקעה למרכז הגדה או העיר שכם וחזרה.

החיילים פונים אל הפלסטינים בשפה העברית, כמובן מאליו. נהג שמגיע למחסום נדרש לעצור כ-30 מטרים לפניו, ורק לאחר שהחייל הבודק מסמן לו בידו, הוא רשאי להתקדם לעבר מסלול הבדיקה. נהג שלא מציית נשלח חזרה לסוף התור. כללי ההתנהגות אינם כתובים בשום מקום והפלסטינים נאלצים ללמוד אותם בדרך של ניסוי וטעייה. באחד המחסומים פנה אלינו אחד החיילים ואמר תוך שהוא מסמן בידיו את כל המרחב: "כל זה פה, זה ישראל. כל אלה [הפלסטינים, נ.ח.] שבאים לפה – זה תקלה".

החייל טעה פעמיים.

> יצחק תשובה מגרש תושבים מבתיהם בשם עיריית תל אביב

בקעת הירדן, מחסום (נירית חביב)

בקעת הירדן, מחסום (נירית חביב)

כאמור, אחת הדרכים למנוע מפלסטינים שימוש בקרקע היא הכרזה על שמורת טבע. בבקעת הירדן ישנה "שמורת טבע" גדולה מאוד הנקראית "אום זוקא". בכניסה לכביש הגישה אליה ישנו שלט הפניה חום סטנדרטי של רשות שמורות הטבע והגנים.

במעלה הדרך אל ה"שמורה" קיים בסיס צבאי ובכניסה אליה מטווח צה"לי מדוגם. מצידה השני, שער חקלאי סגור. זוהי ככל הנראה "שמורת הטבע" היחידה בעולם שמוגדרת כשטח אש. ואם לא די בכך, במסגרת השמירה על ערכי הנוף והטבע, בחורף שעבר הצבא העלה באש את הצמחייה במקום כדי למנוע מפלסטינים לרעות את עדרי הצאן שלהם בשטחי ה"שמורה".

בסיומו של יום ארוך ומתיש לא יכולתי שלא לחשוב על כך שבמרחק נסיעה של שעתיים וחצי ממרכז הארץ מתנהל לו יקום מקביל של דיכוי, מהקשים שיש בארץ נגד אוכלוסיה מקומית שכל חטאה שנולדה וחיה "במקום הלא נכון" לפי תפיסתנו, ועל התודעה הקולקטיבית המשובשת שלנו שמאפשרת לנו להתייחס אל בני אדם אחרים שחיים כאן מזה דורות רבים, טרם בואנו לכאן, כאל תתי אדם ולנקוט כלפיהם באמצעים בלתי מתקבלים על הדעת.

המדיניות הבלתי מוסרית הזו מתנהלת בשמנו ומכתימה את כולנו, גם אם אנחנו כחברה מתעקשים לטמון את ראשנו בחול ולא להכיר בה.

כנראה שמורת הטבע היחידה בעולם שהיא גם מטווח. שמורת הטבע אום זוקא, בקעת הירדן (נירית חביב)

כנראה שמורת הטבע היחידה בעולם שהיא גם מטווח. שמורת הטבע אום זוקא, בקעת הירדן (נירית חביב)

* נירית חביב היא פעילה במחסוםווטש במסגרת פעילות לימוד בכפרים באזור קלקיליה. הכותבת מודה לדפנה בנאי ממחסוםווטש, שהאירה את עיניה על המצב בבקעה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf