newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אנשי הרפואה שעמדו מנגד בזמן שחייל ירה בראשו של פצוע

בסרטון המתעד את שאירע בחברון נראים צוותי מד"א כשהם מתייחסים כמו אוויר לפצוע הפלסטיני ששוכב על הרצפה. את הירי בראשו הם מקבלים באדישות. ד"ר צליל רגב מזכירה שאנשי רפואה קיימים כדי להציל חיים. כל חיים. אנשי מד"א שנכחו במקום לא ראויים להיקרא אנשי רפואה

מאת:

כותבת אורחת: צליל רגב

סרטון הווידאו מחברון שפורסם אתמול (חמישי) בו נראה חייל כשהוא יורה בראשו של פלסטיני שדקר ופצע חייל אחר כשהוא כבר אינו מהווה סכנה לא משאיר הרבה מקום לדמיון, או לספקולציות. הוא ייצר סערה מספיקה בחדרי החדשות ואצל ממוני ההסברה כדי שאפילו צה"ל ייאלץ להתייחס אליו ולתת הסברים למה שנראה שקרה שם. כשצפיתי בעצמי בסרטון, אולי בגלל שאני רופאה, לא יכולתי להוריד את המבט שלי מצוותי הרפואה של מגן דוד אדום שהיו בזירה: מטפלים בחייל הפצוע, מתעלמים לחלוטין מהאדם השוכב פצוע על הכביש, מפנים את החייל באמבולנס, ואז בום. רצח.

בעברי עברתי הכשרה צבאית בבה"ד של חיל הרפואה, אני מכירה את התורה האזרחית והצבאית של טיפול בפצועים בשטח. התורה, על רגל אחת, אומרת שצוותי רפואה מחוייבים לטפל בכל אדם פצוע. ההחלטה לגבי סדר הטיפול מתבצעת בהתאם לחומרת הפציעה והיכולת לטפל בה בשטח, על ידי הגורם הרפואי הבכיר בזירה (ולא על ידי הגורם הכללי הבכיר בשטח – זאת אומרת שרופא, פרמדיק, ואפילו חובש הם בכירים יותר מקצין בכיר בנוגע להחלטה על סדר עדיפות הטיפול). למערך ההחלטות הזה אסור להכניס שיקולים של זהות הפצוע, מכל סוג. השיקול היחיד הוא היכולת להציל כמה שיותר חיים בזירת אירוע אחת.

> מה היה חלקו של אלוף פיקוד מרכז בהריגת אזרח לא חמוש?

תיעוד וידאו: חייל מוציא להורג פלסטיני השרוע פצוע על הקרקע לאחר…לפי דיווחים בתקשורת, שני פלסטינים, עבד אל-פתאח א-שריף ורמזי אל-קסראווי, נורו הבוקר למוות לאחר שדקרו חייל, שנפצע באורח בינוני בתל רומידה בחברון. בתיעוד וידאו שצילם עימאד אבו שמסיה ושהועבר לבצלם ניתן לראות את א-שריף השוכב על הכביש לאחר שנפצע, תוך שכל הנוכחים מתעלמים ממנו. הצוות הרפואי מתעלם ממנו אף הוא ואינו מגיש לו שום טיפול רפואי. במהלך התיעוד ניגש אל א-שריף חייל ומוציא אותו להורג בירייה בראשו מטווח קצר. גם לאחר הירי ממשיכים כל הנוכחים להתעלם מא-שריף ואיש אינו מתעניין בגורלו.גל האלימות שהחל באוקטובר 2015 הוא מזעזע וברור כי על כוחות הביטחון להגן על הציבור ולעשות שימוש בכוח הנדרש לשם השגת מטרה זו, בהתאם לנסיבות. החוק בנושא זה ברור אף הוא: החוק בנושא זה ברור אף הוא: ירי במטרה להרוג אדם מותר אך ורק במקרים שבהם הוא מסכן חיי אחרים. ברגע שהסכנה חלפה אסור לפגוע בו.הוצאה להורג ברחוב, ללא חוק וללא משפט היא תולדה ישירה של שיח מתלהם של שרים בממשלה ושל נבחרי ציבור ושל אווירה ציבורית של דה-הומניזציה. אמנם מעת לעת השמיעו גורמים בכירים אמירות המצדדות במחויבות לשמירה על החוק ובהימנעות משימוש בכוח רב מהנדרש, כמו דברי הרמטכ"ל לאחרונה ודברים שכתב השר לביטחון פנים לבצלם בתשובה רשמית. אולם, מול אמירות אלו עומדות התבטאויות פומביות הפוכות, כדוגמת זו של השר לביטחון פנים, עצימת עין מוחלטת של רשויות אכיפת החוק אל מול החשדות החמורים וגיבוי גורף בפועל של הדרג הפיקודי. המסר הציבורי שעובר הינו חד וברור: כל פלסטיני שמנסה לפגוע באזרח או חייל דינו מוות.

Posted by ‎בצלם‎ on Thursday, March 24, 2016

הסתייגות אחת רלוונטית לאירוע הזה: צוותי רפואה לא צריכים לסכן את עצמם באופן לא סביר על מנת לטפל בפצוע. חלה עליהם חובה לנקוט בצעדים כדי להוריד את רמת הסיכון שנשקפת לעצמם, ורק אז לטפל בנפגעים. (לדוגמא: חייל פצוע בשדה מוקשים יקבל טיפול מינימלי בלבד, ואז יפונה משדה המוקשים כדי לאפשר לצוות הרפואי לטפל בו בלי להסתכן. אדם פצוע מתאונה באמצע כביש סואן קודם כל יוזז לשוליים בטוחים ורק אחר כך יקבל טיפול. ובמקרה בחברון: היה על הצוות לוודא כי הצעיר שדקר חייל ונפצע כבר אינו מהווה סכנה ממשית למי שייגש לטפל בו).

במי צריכים לטפל אנשי רפואה?

לאור התורה הזאת, שלמיטב ידיעתי גם צה"ל וגם מד"א מחוייבים לה ואפילו מצהירים עליה ומלמדים אותה בהכשרות שלהם, אני רוצה לנתח את הסיטואציה שנראית בסרטון:

מדובר באירוע עם מספר נפגעים. למקום האירוע הגיעו (לפחות) שתי ניידות של מד"א הישוב היהודי בחברון. צוותי הרפואה (אני מניחה שמדובר בגברים עם הכפפות על הידיים), נראים מטפלים ומכניסים על אלונקה לאמבולנס חייל פצוע, כשהוא בהכרה, מתיישב לבדו באלונקה, ולפי הדיווחים בתקשורת הוגדר כפצוע בינוני במקום, ולאחר מכן הוגדר כפצוע קל בבית החולים. בשטח ישנם עוד שני פצועים, אלו שהיו מעורבים על פי צה"ל בדקירה: אחד מהם, המרוחק יותר, שרוע על הרצפה כשהוא נראה מדמם מראשו לאחר שכבר נורה. לא רואים בסרטון צוותי רפואה שניגשים אליו כדי לבדוק אותו או לקבוע את מותו (האם הדבר נעשה על ידי גורם מוסמך? או שפשוט הניחו שהוא מת?). פלסטיני נוסף נראה כשהוא שוכב בקדמת התמונה. קשה לדעת מה מצבו אבל הוא בבירור חי, מניע את הראש ונושם.

לכל אורך הסרטון לא נראה אף איש צוות רפואה – אזרחי או צבאי – ניגש לאדם הזה לצורך קביעת חומרת הפציעה וקבלת החלטה על טיפול בו. צוותי מד"א לא מטפלים בו בכלל וגם לא מפנים אותו. השטח סביבו לא נשמר סטרילי, ולא נראה שהחיילים, האזרחים ואנשי הרפואה מתרחקים ממנו. אז מתחילה הניידת ועליה החייל שקיבל טיפול ראשוני לנסוע, ואז חייל אחר דורך את נשקו ויורה באדם הפצוע ישירות בראשו והורג אותו. חשוב לציין כי מצד הנוכחים בשטח לא נראית שום תגובה לירי הזה. לא התרעמות, לא ניסיון לעצור, לא שום שמירה על חייו של אדם מצד מי שאמונים על הצלת חיים – כל חיים.

> השר יעלון, ראית את הסרטון מחברון? שוברים שתיקה עדיין בוגדים בעיניך?‎

אנשי רפואה אדישים כשחייל יורה באדם פצוע לנגד עיניהם. חברון, 24 במרץ 2016. צילום מסך מתוך סרטון בצלם

אנשי רפואה אדישים כשחייל יורה באדם פצוע לנגד עיניהם. חברון, 24 במרץ 2016. צילום מסך מתוך סרטון בצלם

מבחינת צוותי מד"א, ניתן להעלות על הדעת שני הסברים לאירוע שמוצג בסרטון. הראשון נוגע לבטיחות אנשי הרפואה. ייתכן שהחיילים בשטח לא אפשרו להם גישה לפצוע מאחר וחששו כי הוא עדיין מהווה סכנה (אולי הוא נושא חגורת נפץ? אולי יקום עם סכין וינסה לדקור?). אם זו אכן הסיטואציה, וכפי שהסברתי למעלה יש לה אחיזה בתורה המקובלת, אנחנו עומדים בפני מצב שבו הצבא מונע טיפול רפואי בפצוע ואחר כך גם רוצח אותו במקום לאפשר טיפול בו. מצב בו צוותי מד"א עומדים מהצד ולא מנסים אפילו לשמור על חיי הפצוע או על היושר המקצועי שלהם. האפשרות השנייה, והחמורה אף יותר היא שאנשי הרפואה החליטו על דעת עצמם שלא לטפל בפצוע בלי הנחייה מהצבא, וקיימו תעדוף של הטיפול לא לפי חומרות הפגיעה אלא לפי העדפה של חיילי צה"ל בזירה. זה אסור, לא אתי, ומנוגד לחלוטין לכל אמת מידה – הן ישראלית, והן עולמית.

איזו משתי האופציות קרתה פה? האם צהל מונע טיפול רפואי מפצועים בשטח ואז הורג אותם או שמד"א הישוב היהודי בחברון מסרבים לטפל בפלסטינים ומאפשרים להם למות בזירה?

לא ראויים

העיתונאית הגר שיזף פנתה לדובר מד"א זכי הלר ושאלה אותו לגבי התנהלות אנשי הרפואה בזירה. הלר הסביר לה בתגובה את הדברים הבאים:

במקרה של מחבלים היו דברים מעולם שהם הגיעו ממולכדים, ואסור לגעת במחבלים כל עוד הם לא עברו בדיקה ביטחונית וברגע שהם עוברים את זה מטפלים בהם. צריך חבלן שבודק שאין עליהם חומר נפץ. תלוי בסיטואציה, באירועים, בסוג האירועים. ההנחיה היא להזהר לא להתפוצץ. יש סכנה תמיד שהם ממולכדים וגם באירועים האחרונים של שער שכם. הנחיות של כוחות הבטחון שעד שלא מנטרלים את המחבלים לא מטפלים. אמבולנס פינה את הדקור שהוא פצע אותו.

אחת השיטות של המחבלים המנוולים האלה היא למלכד את עצמם, זו אחת השיטות שלהם וכדי למנוע חלילה כזה דבר אז עם כל הכבוד למחבל הפצוע, כל עוד לא בודקים אותו כוחות הבטחון, קרי חבלן שבודק שהוא לא ממולכד ואין חומרי נפץ. מגן דוד אדום מטפל בכולם. בסיטואציה שמישהו בודק אותו והיו בשטח עוד פצועים הוא היה מקבל עדיפות. פה יש חשד לעוד דברים נוספים, זה פיגוע חבלני שבו רוצחים יהודים בגלל שהם יהודים.

דובר מד"א אמנם מטיל את האחריות על ההחלטה על הצבא, שמנחה שלא לטפל בפצועים עד לנטרול הסכנה הנשקפת מהם. אולם הוא גם מדגיש את ההנחיה שקיימת כלפי צוותי הרפואה עצמם כי הפצוע צריך לעבור קודם בדיקה בטחונית. האמת היא, שדחיית טיפול מטעמי בטחון היא דבר מאוד מאוד נקודתי, ותלויה בכל סיטואציה בנפרד. לא יכולה להיות הנחייה גורפת שלא לטפל. צוותי הרפואה צריכים בכל פעם להיות אלה שדורשים כן לטפל. תפקידם הוא להיות הסנגורים של חיי האדם, של כל פצוע.

גם אם נניח שבאמת צריך בכל פעם לחכות לחבלן שיגיע ויקבע כי הפצוע אינו מהווה סכנה – איפה החבלן הזה? למה הוא לא מגיע עם צוותי הרפואה? האירועים האלה קורים כמעט כל יום כבר מעל לחצי שנה. האם בכל האירועים האלה מד"א לא טיפלו בחשודים בתקיפה שנפצעו? כמה כאלה פונו על ידי צוותי רפואה כשהם בחיים בשנה החולפת? אם הסיבה לעיכוב במתן טיפול באירועים אלה היא שאין חבלן שייקבע שהמצב בטוח – אני מצפה מארגון שרוצה לטפל בפצועים ושחיי אדם חשובים לו שידרוש נוכחות של חבלן או מישהו מוסמך באירועים כאלה.

האדישות של כל הנוכחים בסרטון לאדם הפצוע השוכב על הרצפה, ההתנהלות סביבו לכל אורך הסרטון כאילו שהוא אוויר, ואחר כך האדישות המופגנת כלפי ההוצאה להורג של פצוע שאינו מהווה סכנה לאיש (ועוד עזרה בהכוונת האמבולנס הנוסע סביב הגופה!) היא הסיפור האמיתי פה. החיילים הם אולי קשי לב – הם מאומנים להילחם ולהרוג. אפשר גם לדבר על הערעור הנפשי שקיים בעמידה מול מי שהרגע ניסה להרוג אותך. אבל רופאים, פראמדיקים, חובשים – אנשי רפואה – חיים וקיימים על מנת להציל חיים. הם אלה שאמורים לקדש כל חיי אדם ולהילחם עבורם עד הרגע האחרון.

אנשי מד"א של הישוב היהודי בחברון שנכחו במקום ולא הגישו עזרה אינם ראויים להיקרא אנשי רפואה. הם מביישים את המקצוע ואת הארגון שבו הם חברים וצריך להשעות אותם מכל תפקיד טיפולי ויפה שעה אחת קודם.

ד"ר צליל רגב היא רופאה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf