מה אופק החלומות של צעירה פלסטינית משכילה בישראל?

כותבת אורחת: סומוו יונס

לחלקכם טור זה יישמע כמו זיכרונות מיומן אישי. הוא אכן כזה, רק שאינו מייצג אותי בלבד, אלא את מרבית הצעירים הפלסטינים בישראל, על המחשבות, המכשולים והמציאות המשותפת שלהם.

לפני זמן מה זומנתי לראיון עבודה, וכמצופה ממני הגעתי למקום בו הוא מתקיים לבושה בחולצה מחויטת. התיישבתי אל מול שלושה בוחנים, כשבמהלך הראיון נשאלתי: "איפה את רואה את עצמך בעוד כחמש שנים?"

לשאלה הספציפית הזו התכוננתי, כי הרי היא נמנית על רשימת השאלות הנפוצות במעמד כזה, וגולש/ת יכול/ה למוצאה בהזנה זריזה במנועי החיפוש האינטרנטיים. עם זאת, משהו בתוכי סירב בתוקף לספק תשובות להן המראיינים מצפים מראש. לא רציתי לפרט על הרצון להשתלב במקום העבודה, עד כמה אהיה שקועה בחומרים משפטיים, וגם לא על ההתרוצצויות המלוות באדרנלין לבתי משפט. החזון האישי שלי הוא מעבר לציפיותיהם המובנות מאליהן של מראיינים, חזון שאינו מובן מאליו.

> רדיפה פוליטית: האוניברסיטה העברית נגד סטודנטים פעילים

על מה הם חולמים, על מה אנחנו

אני נזכרת בתקופת הלימודים לתואר ראשון באוניברסיטה, שהייתה אך לא מכבר, ובחבריי היהודים לספסל הלימודים, ומתפעלת מרוחב האפשרויות העומד לרשותם לעצב את חייהם. אני רואה שכל אחד מהם התחיל לממש את חלומו, אותו חלום שישבנו שעות בספסל הקפיטריה בפקולטה למשפטים – לעיתים על חשבון שעות למידה – ופנטזנו עליו.

הם התחילו לסלול את דרכם לעברו: אחת החברות הקרובות התחילה ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית, פשוט משום שעריכת-דין היא לא המקצוע שרצתה; השנייה הגרה מהארץ לטובת ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, ארה"ב, שם תחפש עתיד מבטיח יותר; והשלישי קרוב לוודאי שיימצא באחת ממדינות המזרח הרחוק לומד "קונג פו" (אומנות לחימה) ומתנער מהדרך שהמשפחה – שמקרבה יצאו עורכי דין בכירים ושופטים – התוותה לו.

על עמיתות ועמיתים אחרים ללימודים שסימנו להם יעד לכבוש את כסאות בית-המשפט העליון, או לזנק בנקל למשרד עורכי-דין מפורסם, או אף להמיר את הידע המשפטי בקריירה פוליטית שתוביל לראשות ממשלה בישראל, לא ידעתי משיחות אישיות, ולא הייתי צריכה לצפות בסרט שלווה אותם לאורך דרכם בפקולטה, ובו הם גוללו את יעדיהם בתחום הקריירה והעשייה הציבורית-פוליטית, סרט שהוקרן בפני קהל הבוגרים ומשפחותיהם בטקס סיום הלימודים בפקולטה.

מאז מבחני הלשכה שהתקיימו בחודש מאי האחרון לא דיברנו. בעצם, התכתבנו במספר סמסים במהלך הקיץ, כשהמלחמה הברוטאלית על עזה (ובלשון התקשורת הישראלית – מבצע "צוק איתן") הייתה בשיאה. למרות שלא הצהרנו על כוונותינו בקול, הן היו ברורות כשמש: מטרת חידוש הקשר הייתה לוודא שצונאמי השנאה טרם הטביע אותנו וגל הגזענות עדיין לא הגיע למחוזותינו.

ואנוכי, על אף שמגדירה את השנה שחלפה כהצלחה, אני מרגישה שלא מיציתי אותה כרצוני. לאמיתו של דבר כנראה שאף לא אמצה את הפוטנציאל העצמי שבי לפי סדר כרונולוגי וסולם עדיפויות שאבחר לעצמי בעצמי. לרוב ובמידה גדולה, מהלך חיינו והתוכניות שלנו מעוצבים, שלא לאמר מוכתבים, על ידי האילוצים והמציאות המגבילה, במדינה ובחברה הקרובה.

כל צעירה או צעיר פלסטיני אזרח/ית המדינה יכולים לספק הסברים לסיבה שבגללה אני לא יכולה לבחור בשום צעד ממה שחבריי היהודים נקטו. גם אם את/ה משוכנע/ת שבחרת במקצוע הלא מתאים, להתחיל ללמוד מקצוע אחר זה לא ישים הן מבחינה כלכלית והן מבחינת חברתית. ברוב המכריע של המקרים ההורים יכולים לממן, או להשתתף במימון, אם בכלל, תואר ראשון אחד; והחברה הפלסטינית מזינה דיבורים אין קץ על מי שבוחר לא לעסוק במקצוע הפורמאלי שהוכשר לו, אלא במה שהוא אוהב (בהנחה וקיים תחום כזה), ומעז לפנות ללימודי תואר ראשון נוסף, על אחת כמה וכמה במקרה של צעירה, ובמקרה שהמקצוע המדובר נחשב לאחד היוקרתיים האפשריים. הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר על האופציה לאסוף את החפצים ולהגר לארה"ב, או אף לברלין שהפכה פופולארית – זה נותר בגדר חלום!

משולש הקסם

המציאות של הפלסטינים בישראל כמיעוט אתנו-לאומי מורכבת בלשון המעטה. המפגש בין הזהות הלאומית שלהם לבין האופי של המדינה מאלץ אותם, אותנו, להתמודד עם אתגרים יומיומיים מתישים ומזמן אופק צר להגשמה עצמית. צומת זה הופך למורכב עוד יותר כשמדובר באישה צעירה שחפצה לסלול את דרכה המקצועית, אולם מוצאת את עצמה שבויה בתוך משולש הקסם של מגדר, לאום וגיל.

נוסף לכיבוש הפיזי והבידוד התרבותי  שנכפה עלינו על ידי המדינה, החברה שלנו כובלת את צעיריה ומקשה עליהם לממש חלומותיהם. היא בוחרת במסלול אחיד לכל, ומניחה שכולם בעלי מאפיינים, רצונות, יכולות, וכישרונות דומים. המסלול מתוכנן על ציר הזמן בקפידה, שהרי ידוע מה עושים מתי, ומחולק לשלבים מאוד ברורים. מעטים ביותר אלה שחורגים מהמסלול.

הכיבוש מחלחל לתת המודע של כל אחד ואחת מאיתנו, ואם את/ה מקפיד/ה לקיים מונולוג, לנהל שיח עם "האני" הפנימי שלך לגבי תחושותיו ורצונותיו, בתקווה לשמור על שפיות, את/ה מוצא/ת את עצמך משתחרר/ת מהמגבלות של הכיבוש הפיזי אך כבוש/ה ברצון לשנות את המציאות המשמרת אותו.

לא קל לסטות מההבניה החברתית אשר קובעת בשבילך מתי ראוי שתתחיל/י ללמוד, מה הם המקצועות הרצויים, ומהו סדר שלבי החיים המקובל. אולם במידה ואת/ה מצליח/ה לעשות זאת,  תמצא/י את עצמך לרוב כבול/ה בעקרונות גדולים ממך. ראה/י הוזהרת!

עתה, לאחר שבמשך זמן רב חיפשתי אחרי שם לתחושותיי, מחשבותיי וחלומותיי, מצאתי את המונח המתאים –  אני "כבושה" – כבושה על ידי המודעות למציאות הקיימת, לצימאון לשינוי המיוחל, לערכים שרכשתי, ולחוויות שחוויתי במהלך שנות חיי, אמנם המעטות, ואשר לא מניחים לי להתנער מהם בקלות, ומונעים בעדי להתחיל לעסוק באופן בלעדי במיסים ובתאגידים, גם לא בתביעות ביטוח, כי יש מהלכים אחרים חשובים לא פחות ליזום.

ובחזרה לשאלה האומללה של המראיינים התמימים –  איפה אני רואה את עצמי בעוד כחמש שנים? התשובה ברורה וחדה – משחררת הרבה מהכבלים שהכיבוש כפה עלי, יוצאת מהבוץ החברתי שתוקע אותי, ומתנערת מהמסלולים המובנים לטובת אחרים אמיתיים יותר, כאלה שיצרו מציאות טובה יותר בשבילי ובשביל אחרים.

ולמראיינים שלי אני מוסרת ד"ש. את המענה הכן לשאלתכם תקבלו לכשתחשפו לפוסט הזה.

סומוו יונס היא עורכת דין ופעילה חברתית. בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

> מאבק בין סטודנטים בעברית לאוניברסיטה על הזכות למחות