newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השיח המזרחי: המדריך המקוצר לאשכנזי המתחיל

השיח המזרחי צריך להרחיב את שורותיו ולכלול בתוכו גם שותפים לא מזרחים, רק שאלה נוטים על פי רוב לחזור וליפול בבורות ידועים מראש, המסכלים כל אפשרות לדיון משמעותי. הנה כמה טיפים כיצד להימנע מהם

מאת:

אחרי שקוממה עליה חצי מדינה בעקבות הריאיון בו לעגה למצביעי ביבי "שיוצאים מהחורים" כשרק אומרים להם ערבים, התארחה השחקנית ענת וקסמן ב"פגוש את העיתונות" עם רינה מצליח וניסתה להנמיך את גובה הלהבות.

ענת וקסמן עצמה, ככל שיכולתי להתרשם משתי ההופעות המדוברות, היא לא אישה מעניינת במיוחד, ועמדותיה משקפות לעייפה את השמרנות הישראלית האשכנזית הנאורה מאוד בעיני עצמה. מה שבכל זאת היה מעניין בראיון הזה הוא האופן בו הצליחה וקסמן לעבור לעיני הצופים דרך כל חמשת השלבים של קובלר-רוס, בתוך פחות מרבע שעה.

זה התחיל, כמקובל, בהכחשה: "צפיתי שוב בתוכנית, לא אמרתי שום דבר גזעני". אחר כך מגיע הכעס: שפכו את דמה, חייה אינם חיים. "על מה עושים לי פה לינץ'?!", היא תובעת לדעת. אחר כך מגיע שלב ההתמקחות, עם החצי המזרחי ששלפה (או, במילותיה שלה: "אני גם מתנשאת וגם נחותה". נחשו לבד איזה הוא החצי הנחות אצלה). בחייאתכום, תעשו לה הנחה. חצי מזרחי חייב להיחשב למשהו.

השיא הדרמטי מגיע, כמובן, בשלב הדיכאון: וקסמן מזילה דמעות אל מול המצלמות, נוכח מבטה מלא האמפתיה של מצליח. מסע הטיהור כמעט הושלם. נותר רק השלב האחרון, ההשלמה.

> דמוקרטיית כל גזעניה: בלי ערבים, נשים או מזרחים

ההשלמה של וקסמן מעניינת מאוד באופיה: מה שמאפשר לה לשים את הפרשה מאחוריה איננו הבנה של חומרת דבריה או אופיים הגזעני, להם היא המשיכה להתכחש עד לסוף הראיון; לא. מה שמאפשר את סגירת הפרשה מבחינתה הוא העובדה שקולגות וגם "כל התיאטראות" עומדים מאחוריה. כלומר פרשה שמתחילה באמירה פוגענית כלפי מזרחים (כן, מזרחים. על כך בהמשך) מגיעה לסופה הטוב על ידי השלמה פנים-אשכנזית. ובאמת, מי צריך להבין את שפתו של "העם האחר" שחי כאן, לתפיסתה, כאשר העם שלך מחלק בנדיבות שכזו שטרות מחילה המאפשרים להמשיך לבמה הבאה, מבלי לנסות ולהבין בכלל מה קומם עליך אנשים רבים כל כך.

ענת וקסמן האישה לא מעניינת אותי כהוא זה, ודעותיה על מזרחים מעניינות אותי עוד פחות. אבל השיח הלעוס שהתחולל בעקבות דבריה הציף שוב על פני השטח כמה מהבורות שאשכנזים (כן, אשכנזים בהכללה. גם על כך בהמשך) מתעקשים ליפול לתוכם בבואם לעסוק בסוגיה המזרחית. זה כולל גם א/נשים עמוסי כוונות טובות, שמוצאים את עצמם לא פעם מתוסכלים מאוד בסוף דיון עם שותפים מזרחיים, ולא מצליחים להבין איך הם לא מקבלים צל"ש או לכל הפחות את אות המזרחי-של-כבוד. לטובת אלה, הנה כמה כללים פשוטים שמומלץ לאחינו האשכנזים לאמץ, כדי שנוכל אולי להתקדם ביחד למקום פרודוקטיבי יותר, ונטול תסכולים עבור כולם:

לפני שאתה מכריז על עמדתך, תגיד לי איפה אתה עומד.

את המשפט המצוין הזה שמעתי בזמנו מח"כ ג'מאל זחאלקה, בהתייחס ליהודים שמשיאים עצות לפלסטינים ו/או מותחים ביקורת על עמדתם. העיקרון הוא פשוט: כאדם מחוץ לקהילה, אתה רשאי להשתתף בשיח שלה רק אם עמדתך הבסיסית היא קודם כל סולידריות עם הקהילה המוחלשת. כלומר אם אתה אשכנזי שמעולם לא התבטא נגד הדיכוי המזרחי, לא מכיר בו וגם לא מכיר בפריבילגיות האתניות המולדות שלך, אם אתה נדרש לסוגיה האתנית רק כדי למתוח ביקורת על מזרחים או להגיד מה הם צריכים או לא צריכים לעשות, עמדתך לא מעניינת, לא רלוונטית ולא לגיטימית.

> ביקשתי לחשוב שרק במקרה שואת יהודי לוב נמחקה מדפי ההיסטוריה

ענת וקסמן (צילום מסך מתוך התוכנית "שתי מדינות עם אחד" של דני קושמרו בערוץ 2).

"אמרתי מזרחים?! לא אמרתי מזרחים!". ענת וקסמן (צילום מסך מתוך התוכנית "שתי מדינות עם אחד" של דני קושמרו בערוץ 2).

הנח לרבע העיראקי שלך במנוחה.

הטיעון "אני לא יכול להיות גזען כי יש לי סבתא עיראקית / אני רבע סורי" תקף בערך כמו הטיעון "אני לא יכול להיות שוביניסט כי אמא שלי היא אישה". גנים מזרחיים אינם חיסון מפני גזענות, גם לא גזענות אנטי-מזרחית. אם יש לך סבתא עיראקית או דודה רבע סורית, אדרבה: נצל את הגישה למקורות הידע הללו ולך לדבר איתן. שאל אותן על חוויות הקליטה שלהן, על חייהן בארצות המוצא, על קורות הענף המשפחתי הזה. ייתכן מאוד שתלמד דברים מחכימים.

נסה לזכור: הדיון איננו עליך.

כמעט תמיד בדיונים פומביים בין מזרחים לאשכנזים, יגיע השלב בו יצטרף לדיון אשכנזי שמאלי נאור שידרוש הכרה קולקטיבית בכך שהוא מיוחד מאוד, או שהוא קיבוצניק שתומך ברפורמת הקרקעות, או שגם את סבו ריססו בדי.די.טי. ובכן, איש לא טען מעולם שכל האשכנזים גזענים או בעלי דירה בשיכון בבלי. אבל שיח פוליטי לעולם מתנהל ברמה המערכתית, ברמת המקרו, גם אם ברמת המיקרו יש תמיד יוצאים מן הכלל. בדיוק כשם שבדיון עם פלסטינים, לא אפריך טענה לפיה הישראלים אדישים לדיכוי הפלסטיני רק מפני שאני אינני אדישה לדיכוי הזה, כך החוויות האישיות שלכם הן לא טיעון תקף כדי לבטל טענות על דיכוי המזרחים, הנשענות על מאגר עובדות ונתונים מוכח. הציפיה להסיט דיון עקרוני ופוליטי לחוויות האישיות שלכם היא נרקיסיסטית ומייגעת, ועושה דה-פוליטיזציה לשיח שהוא פוליטי מיסודו.

עיוורון צבעים הוא פגם, לא מעלה.

עוד משפט שאשכנזים עם כוונות טובות מרבים להשחיל לדיונים האלה הוא "אני לא מבחין בין אשכנזים למזרחים, מבחינה זו אני עיוור צבעים". ובכן, בחברה בה גורלו של אדם נגזר עדיין במידה רבה לפי צבע עורו ומוצאו האתני והלאומי, אמירה כזו היא במקרה הטוב פינוק פריבילגי של מי שיכול להרשות לעצמו להיחשב לשקוף. מי שמתעקש שלא להבין עד כמה המוצא הוא קריטי בהיררכיה החברתית, הכלכלית, הפוליטית והתרבותית בישראל רק מפני שבעיניו אין משמעות למוצא, חוטא שוב באותו נרקיסיזם א-פוליטי שלא מאפשר הבנה של מבני כוח ושל דיכוי. בעולם שבו לצבע העור יש השלכות על עתיד ילדיך, עיוורון צבעים הוא פגם חמור, לא מעלה.

זכור: אנחנו לא נעלבים, אנחנו מוחים.

אחת התופעות המרגיזות ביותר בדיונים הללו היא נטיה של הרבה אשכנזים לדבר על השיח המזרחי במונחים של עלבון. "שוב המזרחים נעלבו". ובכן, אנחנו לא נעלבים. אנחנו מוחים. העולם הרגשי שלנו הוא ממש לא מעניינו של איש, ואם אנחנו רוצים לעסוק בו, יש לנו את המרחבים הבטוחים שלנו כדי לעשות זאת. במרחב הציבורי, המאבק שלנו הוא מאבק פוליטי, לא רגשי. אנחנו נאבקים על הכרה בתרבות ובהיסטוריה שלנו, נאבקים בדיכוי השיטתי, בהגחכה, בחלוקת המשאבים הנצלנית והגזלנית, בהסללה, בהשכחה. אנחנו לא מעוניינים בטיפול הפסיכולוגי שאתם מציעים לנו. אנחנו מעוניינים בחלקנו בעוגה.

הניחו להיתממות.

כן, כשמדברים על ערסים, מדברים על מזרחים. כשמדברים על פרחות, יש לזה מטען אתני. נכון שכולנו למדנו להפנים את כללי הפוליטיקלי-קורקט וכבר לא אומרים פרענקים ושווארצע חייעס (ולא שלא זכיתי לשמוע בימי חיי גם את הביטויים האלה), אבל בואו לא ניתמם: כולנו מבינים למי הכוונה כשמדברים על "מלח הארץ" או על "אנשים מהישוב", ולכולנו גם ברור למי הכוונה כשמדברים על מנשקי המזוזות והקמעות. ככלל, היתממות היא תכונה מבאסת מאוד. בשיח פוליטי, היא גם לא מוסרית כי היא מנסה למסך על אמיתות בסיסיות בעזרת תעתועי מילים.

העצות הללו נכתבו בלי שמץ של ציניות, מתוך אמונה עמוקה ומלאה בכך שהשיח המזרחי צריך להרחיב את שורותיו ולכלול בתוכו גם שותפים לא מזרחים. אבל למרבה הצער, מניסיון ארוך שנים אני יכולה להעיד שרוב הניסיונות לעשות זאת נופלים באחד הבורות שהוזכרו לעיל. זה נגמר, על פי רוב, בעוגמה הדדית; המזרחים מרגישים מותשים, האשכנזים מרגישים מותקפים. אפשר וצריך לנסות לשנות את הדינמיקה הזו. הרשימה הזו יכולה, אולי, להיות התחלה בכיוון הנכון.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> השבט הלבן, השבט השחור והשבט האבוד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf