newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה פתאום לעצור את המבצע עכשיו?

כבר כמה ימים שאני מנהל דיונים ממושכים עם מגיבים בפייסבוק על "צוק איתן". אחרי שהשאלות התחילו לחזור על עצמן, החלטתי לרכז תשובות לכל מה שרציתם לדעת על ההתנגדות למבצע הצבאי, ועל החלופות האפשריות

מאת:

[עדכון: הפוסט נכתב לפני תחילת הפלישה הקרקעית לעזה, אבל רלוונטי עכשיו יותר מתמיד]

למה לעצור את מבצע צוק איתן עכשיו?

כי לא עצרנו אתמול, וזה עדיף על לעצור מחר. והרי ברור שכמו כל סיבוב גם הסיבוב הזה ייגמר בהפסקת אש, שהיא אפשרית, שהיא ריאלית, ושאחריה חייבים באמת לשבת למשא ומתן לשלום כדי להמנע מהחזרה לטפטוף ירי קסאמים ועוד הרוגים ולהמשך ירי בדייגים וחקלאים ברצועה ועוד הרוגים וככה עד הסיבוב הבא. וגם לעצור כי אפשר, כי התנאים שחמאס מציב הם סבירים, ורק מבקשים את הזכות לחיים שפויים עבור תושבי עזה, ועם כמה תנאים דומים מצד ישראל שיבטיחו את ביטחון אזרחינו אפשר לחתום כבר היום.

מיד אחרי החתימה צריך להכיר בממשלת האחדות הפלסטינית, שנהנית מלגיטימציה גבוהה בציבור הפלסטיני, ולנהל עמה באמצעות אבו מאזן ושליחיו (שכרגע רק נפגעים מהמבצע, לא מתחזקים) משא ומתן אמיתי לסיום המשטר הצבאי בגדה המערבית והמצור על עזה ולשלום שיביא חירות, צדק, שוויון וביטחון לכולנו.

אתה יודע מה זה לחיות בדרום, 14 שנה של לא-חיים תחת אימת הרקטות?

לא, אני לא יודע מה זה. אני בטוח שזה נורא ממש. כל חבריי בדרום מתארים מציאות חיים בלתי נסבלת כבר שנים. אף אדם לא צריך לחיות ככה. כמו שאנחנו במרכז לא היינו צריכים לסבול מאימת הפיגועים שבתוכה גדלתי במשך יותר מעשור או לסבול מהירי עלינו עכשיו. כמו שאנשים בעזה לא צריכים לחיות בין הפצצה להפצצה. ירי על אזרחים, באשר הוא, הוא לא חוקי ולא לגיטימי. זה פוגע בנו, זה פוגע בהם, וחוץ מעוד כאב וצלקות וטראומה והקצנה זה לא תורם לכלום.

ואתה חושב שלא צריך להגיב לזה?

צריך, אבל לא ככה. זו אשליה, או יותר נכון שקר, לחשוב שהדרך היחידה להתמודד עם הירי על הדרום (ובכלל) היא בהפצצה וכתישה של הרצועה, פעם אחר פעם אחר פעם. זה לא מוסרי, וזה פשוט לא עובד. במציאות אנחנו הורגים פי כמה יותר אזרחים וילדים פלסטינים מאשר שהם הורגים אזרחים וילדים ישראלים, וזה לא יכול להחשב כ"תגובה" או כ"הגנה".

מה משנה הסטטיסטיקה? אתה רוצה שיותר מאיתנו ימותו?

חלילה! אני חושב שאזרחי ישראל צריכים להיות מאושרים שיש להם את כיפת ברזל (אלה מהם שהיא מחפה עליהם, לפחות), להודות לכל מי שתרם לקיומה, ולשמוח על כל החיים שהיא מצילה. מה שכן, עם ההגנה הזו באה גם אחריות. השילוב של טכנולוגיות ההגנה וטכנולוגיות ההתקפה של ישראל, שעליונות פי כמה וכמה על אלה של חמאס, לצד האחריות שנגזרת מכך שאנחנו עדיין שולטים בפועל ברצועה באמצעות הכלכלה ומרשם האוכלוסין ועוד, יוצר צורך אקוטי במיוחד שנעצור ונשים לב לכמות האנשים שאנחנו הורגים.

זה אומר שלא מדובר במלחמה, מלחמה כמו זו שכולם אוהבים להזכיר ש"במלחמה כמו במלחמה", כי במלחמות רגילות שני צדדים הורגים אחד את השני ללא הפסקה. פה זה פשוט לא המצב. כרגע, כמעט ורק אנחנו הורגים. וזה עוד מבלי לציין שאפילו במלחמה יש כללים ויש דברים שאסור לעשות, גם אם הצד השני עושה אותם, ואנחנו עוברים על הכללים האלה ממש כמדיניות.

אנחנו נותנים התראה לפני כל ירי.

קודם כל – לא נכון. בכמה וכמה מקרים לא הייתה כל התראה, כמו בירי שהרג 17 מבני משפחת אל-בטש. שנית – ההתראה פעמים רבות היא קצרצרה, של שניות בודדות עד דקה. כמו שמשרד החוץ יודע להסביר בתשדירים שלו, זה כלום זמן. שלישית – הצבא לפעמים נותן התראה ולא ממש אותה, או נותן התראה למאה אלף איש בשכונות שלמות, ולאן הם בדיוק אמורים ללכת? רביעית – עצם זה שאתה מודיע שתירה על מטרה אזרחית לא הופך את הירי ללגיטימי.

וחמישית – יש משהו קצת מוזר בכל הסיפור הזה של "הקש בגג". מראש אם רוצים להתנקש במישהו, אז לא סביר שיזהירו אותו, נכון? ומה מצפים, שהוא יישאר בבית ורק המשפחה תצא החוצה? אבל מעבר לזה, סביב הירי שהרג את ארבעת הילדים בחוף הים אתמול הצבא אמר דבר מוזר: בעצם אמרו שהייתה התראה למבנה, והחיילים ירו על מי שברחו מהמבנה בחושבם שמדובר בפעילי חמאס. אז… התכוונו להרוג את פעילי החמאס? אם כן, למה נתנו התראה? אם לא, למה ירו באנשים בורחים שלא מהווים סכנה על אף אחד? ומה זה אומר על שאר ההקשות בגגות? ובכלל, כמו שאומר ג'ון סטיוארט, התראה על פצצה עם פצצה היא לא בדיוק כמו ההתראות שאנחנו מקבלים עם צבע אדום וסירנות.

(ג'ון סטיוארט, מדקה 4:50)

למה הם לא בורחים / נמצאים בבית / הולכים לים?

בניגוד לתפיסה הרווחת, אין מקום אחד שהוא מסוכן ברצועת עזה ומקומות שהם בטוחים. כולה מסוכנת. אנשים מרגישים שבכל מקום יכולים להרוג אותם בכל זמן, בין אם הם בבית ובין אם הם רואים או משחקים כדורגל על החוף – פשוט אין לאן לברוח. כמו שכתב נועם, זה קצת כמו לירות בדגים בחבית. וצריך לזכור גם שרבים בעזה הם פליטים ובניהם ונכדיהם של פליטים, שגדלו על סיפורים של עקירה "זמנית" מהבית שהפכה לקבועה. גם זה משחק תפקיד בשיקולים של כל משפחה אם לברוח זמנית, ללא ספק. (ואגב, גם הג'יהאד הודיע פעם אחת שיירה על הקריה, וחמאס נתן התראה אחת על ירי על תל אביב במוצאי שבת בשעה תשע. למה אנחנו לא ברחנו?)

אז אתה אומר שצה"ל רוצה לרצוח ילדים?

לא. אני אומר שישראל מגלה אדישות למותם של ילדים. שמי שמפיל פצצות במשקל של מאות טונות על אחד מהאזורים הצפופים בעולם, על ערים מלאות באוכלוסייה אזרחית, ורואה שפעם אחר פעם נהרגים ילדים (יותר מ-45 בשבוע! תזכרו כמה כאב ועדיין כואב לנו על שלושה!), ולא מנסה לעשות הכל כדי למנוע את זה (שינוי דרכי פעולה, או עדיף: הפסקת אש) – הוא לכל הפחות לוקה באדישות פושעת ונוראה, שלא לומר – מבצע פשעי מלחמה. כמו שאינה אומרת, עצם זה שלכאורה אין כוונה ושמדברים על הימנעות מפגיעה בחפים מפשע לא מבטל את מותם של החפים מפשע שאנחנו הורגים, או את כאב קרוביהם. ותקראו גם מה שעידן לנדו אומר על זה.

אצלם חוגגים על הגגות על כל מי שמת אצלנו. פה חוקרים ומענישים את הפושעים, ובטח שלא מהללים אותם.

לא כולם שם חוגגים, ופה את רוב מי שהורגים אזרחים פלסטינים לא מענישים. וכאן לא חוגגים? אולי לא על הגגות, אבל בהחלט על הקירות.

אנחנו הסכמנו להפסקת אש. הם לא.

אנחנו הסכמנו להפסקת אש שרק ישראל ומצרים היו צדדים לה, מבלי שמישהו באמת דיבר עם חמאס, ובטח שמבלי שהוא הסכים. חמאס הציב מספר תנאים להפסקת אש, תנאים שעיקרם הבטחת זכותם של תושבי עזה לחיים נורמליים, תנאים סבירים בהחלט כמו שאמרה אורלי, ושמולם אפשר להציב תנאים שיבטיחו את זכותנו (בעיקר זכותם של תושבי הדרום) לחיים נורמליים. זה לא בשמים.

אז בעצם אתה מצדיק את החמאס?

לא.

ובכל אופן?

ממש לא. אין לי שום כוונה להצדיק או לתמוך בגוף שהורג אזרחים, בגוף דתי שהורג את מתנגדיו. ממש לא. אבל אני מכיר בזה שחמאס הוא (גם) גוף פוליטי, שמחוץ לסבב הנוכחי ולכל הזוועות – גם מוכן כיום להכיר בישראל ולנהל עמה משא ומתן להפסקת אש ישירה, ולשלום באמצעות אבו מאזן. והוא בטוח עדיף על כמה מהחלופות היותר קיצוניות ומסוכנות באזור.

אבל אנחנו כבר יצאנו מהרצועה, ותראה מה קרה.

ואללה, אתם ממש חייבים לקרוא את הטקסט הקצר הזה של עמירה הס, שמנפצת כמה מיתוסים על עזה והשליטה שלנו שם. נגיד, ידעתם שכל יילוד בעזה חייב להרשם במרשם האוכלוסין הישראלי? מטורף, לא?

לא אמרת מילה על חטיפת הנערים!

דווקא נכתב על זה המון כאן באתר. ומכל מקום צריך להיות ברור: חמאס לא לקח אחריות על החטיפה הזאת, אמר שהוא לא יודע עליה דבר, הממשלה לא סיפקה אפילו בדל ראיה שקושר בין חמאס לחטיפה ולרצח המחרידים, וניצלה את החטיפה למתקפה על חמאס שלא הייתה קשורה בכלל לחטיפה, גם כשהיה ברור שהנערים כנראה כבר לא חיים.

נראה לך שהם יכבדו הפסקת אש? הם ינצלו אותה כדי להמשיך להתחמש.

אפילו תנאי הפסקת האש שחמאס מציב כוללים מנגנוני פיקוח שיגבילו אפשרות לייבוא נשק. אפשר גם להוסיף כללים שנרגיש שיבטיחו את שלומנו. וצריך גם לזכור שבשנים על גבי שנים של מצור ועוינות לא הצלחנו למנוע הברחות נשק לרצועה – אז אולי כדאי לנסות דרך אחרת. וגם לזכור שגם אנחנו לא מפסיקים להתחמש.

אתה חושב שאפשר להגיע איתם לשלום? קראת את האמנה שלהם?

גם אמנות אפשר לשנות במסגרת הסכמים. מנהיגים בחמאס כבר מזמן הביעו נכונות לפתרון של שתי מדינות. רק לאחרונה הם נכנסו לממשלת אחדות לאומית שפועלת במסגרת של תנאי הקוורטט, שכל העולם הכיר בה, ושניתן לנהל איתה משא ומתן. הבעיה היא שכרגע ממשלת ישראל היא סרבנית השלום, שלא מוכנה להתחייב אפילו לעקרון של פתרון שתי המדינות. אם ייחתם הסכם, ויסתיים המשטר הצבאי בגדה המערבית, ויסתיים המצור על עזה, וכל יושבי הארץ יוכלו לראשונה ליהנות מיציבות ומעתיד מבטיח – זה הערובה הטובה ביותר שלנו לביטחון. זה לא יהיה במכה אחת, וזה לא יהיה בלי עוד שפיכות דמים בדרך, שלנו ושלהם, אבל זה נותן אופק אחר מחיים לנצח על חרבנו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf