newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה קורה כשמציגים עדויות של שוברים שתיקה בקמפוס אנטי-ישראלי בארה"ב?

סטודנטים שחושבים שישראל היא גילום כל הרע שבעולם מגלים שיש פה מגוון קולות, חיילים עם לבטים מוסריים ודיון ציבורי על הכיבוש. אם כבר משהו, שוברים שתיקה משפרים את התדמית של ישראל

מאת:

כותבת אורחת: ענת גולדמן

אין לי שום קשר לשוברים שתיקה. אני כותבת כאן כי לא הצלחתי למצוא מענה רציני לטענה, שהולכת ומתבססת בשיח הציבורי בישראל, כאילו הפעילות שלהם בעולם היא הגורם הישיר להתחזקות העמדות האנטי-ישראליות והצלחת תנועת ה-BDS (ששוברים שתיקה הצהירו לא פעם שאינם תומכים בה). מניסיוני לפחות, כמי שלומדת ומלמדת בקמפוס שלא נודע ביחס האוהד שלו לישראל, והשתמשה בחומרים שפרסם הארגון, נראה שדווקא ההיפך הוא הנכון.

לפני כמה שנים הגעתי ללימודים בקמפוס שנחשב לאחד העוינים את ישראל במערב ארצות הברית, בעיר שנחשבת כל כך פרוגרסיבית, שעצרת של ברני סנדרס פוצצה בה לפני כמה חודשים בטענות שהוא גזען, ושבה פעילי להט"ב מקומיים דחו משלחת להט"ב ישראלית בטענה ל"פינק-וושינג". למותר לציין שארגונים כמו "קול יהודי לשלום" ו"סטודנטים למען צדק לפלסטין" משגשגים בה ובקמפוס, וכוללים פעילים מכל הדתות והמגדרים.

בגלל תחום ההתמחות שלי מצאתי את עצמי עובדת כעוזרת הוראה בקורס מבוא על ישראל, ומלמדת קורס מבוא לחקר סכסוכים. הבחירה שלי להשתמש בחומרים של שוברים שתיקה (בעיקר בקורס של יישוב סכסוכים ופחות בקורס על ישראל) הייתה בעיקר אקדמית.

המאמר על חווית המחסום שפרסם אחד מחברי הארגון, עודד נעמן, הסרט "לראות אם אני מחייכת", שחלק מהמרואיינות בו הפכו בינתיים לפעילות בארגון או נתנו לו עדויות, ומאגר העדויות של הארגון, לדעתי, ובלי שום קשר לדיון על ישראל, הם חומר גלם מרתק שרלוונטי גם למי שלא מתעניין בישראל ולא ידע למצוא אותה על המפה. הם מביאים זווית לא מוכרת על חיי צבא וצבא כיבוש, שאין לאמריקאים סיכוי להיתקל בה במקורות אחרים, והם מקור ראשוני שלא יסולא בפז לדיון בשאלות אוניברסליות על חיילות, חווית אדם במלחמה, אכזריות (גם בהקשר מגדרי) ועדות כפעולה פוליטית.

> למה סבא וסבתא שלי צריכים לקבל טלפונים שאומרים שאני זונה?

סטודנטים בטקסס בשבוע האפרטהייד (אילוסטרציה: monad68 CC BY 2.0)

סטודנטים בטקסס בשבוע האפרטהייד (אילוסטרציה: monad68 CC BY 2.0)

הסטודנטים שלי, בדר כלל בשנה הראשונה והשנייה בקולג', הגיעו לרוב עם תפיסת עולם די מגובשת על מקומם בדיון האמריקאי "ישראל, בעד או נגד" (רובם היו נגד), או שהיא לא עניינה אותם בכלל והם רצו ללמוד על סכסוכים במקומות אחרים, איי סנקקו למשל.

הדיונים שהתפתחו בשעורים שבהם השתמשתי בחומרים של שוברים שתיקה היו מפתיעים ברוחב היריעה ובעומק שלהם. היו לי סטודנטים אמריקאים-ערבים או מוסלמים שאמרו שהחומרים האלה מראים להם, לראשונה בחייהם, צד אנושי בחיילים ישראלים, שאותם תפסו עד אותו רגע כרוע עלי אדמות. היו לי סטודנטים אמריקאים ציונים שאהבו את האומץ של החיילים הישראלים לפתוח מעשים שהם מתביישים בהם לדיון ציבורי. היו לי סטודנטיות וסטודנטים שחשבו שנשים מלכתחילה לא בנויות להתנהגויות כאלה, והופתעו לראות חיילות מעידות, והיו לי סטודנטים שמרנים שהדיון גרם להם לחשוב מה הנוכחות האמריקאית בעיראק ובאפגניסטן עשתה ועושה לחיילים שנשלחו לשם, ועל העובדה שלא מתקיים על כך דיון ציבורי בארצות הברית.

המתרגלות האמריקאיות שלי טענו שהחשיפה לחומרים האלה ולדיון הייתה חוויה משנת חיים. אחת סיפרה שבתרגול אחרי השיעור היא דיברה עם הסטודנטים על הניסוי של מילגרם, שבחן ציות לסמכות ושאלה כמה מהם היו "הולכים עד הסוף" (כלומר מחשמלים אדם למוות כי ענה לא נכון על שאלה רק כי אדם בחלוק לבן שעמד לידם אמר להם שזה בסדר)? היא אמרה שחוץ מאחד (שאנחנו מאמינות לו) כולם העידו על עצמם שככל הנראה היו עושים זאת.

רק מעטים היו מסוגלים להבין את הביקורת משמאל על פרקטיקת ה"יורים ובוכים" של שוברים שתיקה.

כך יצא, מבלי שתכננתי או התכוונתי, שהחומרים של שוברים שתיקה עשו דווקא שירות לא רע בכלל לישראל, ולו משום שפתחו דיאלוג דווקא עם אנשים שהחזיקו בהשקפת עולם מגובשת נגדה, ויצרו עמדות יותר מורכבות ומנומקות גם אצל השונאים וגם אצל התומכים – דיון שנדמה שההסברה הישראלית הרשמית מעוניינת לשטח. לכן, הדיון שמתפתח לאחרונה בישראל, הן במאמצים של ארגונים מטעם והן בכלי תקשורת מרכזיים, סביב פעילות שוברים שתיקה כ"מוציאי דיבתה של ישראל בעולם" – הוא פרובינציאלי מאין כמותו, ולכל הפחות מנותק מהמציאות, וחשוב לדעתי שישראלים ידעו זאת.

מה גם ששוברים שתיקה, מלכתחילה, הוא טיפה קטנה ולא ממש חשובה בים של אינפורמציה שאמריקאים ואחרים מקבלים מדי יום מכלי התקשורת המרכזיים. רוב הסיכויים הם שמי ששונא את ישראל, עושה זאת כבר זמן מה, ולא כי נתקל באנשי שוברים שתיקה (לעיר שלי הם הגיעו לראשונה רק בסוף 2013 ולא שתפו פעולה עם הארגונים הדומיננטיים שהזכרתי כאן, ולמיטב ידיעתי גם לא הגיעו לקמפוס), אלא כי שמע סיפורי פליטות, גירוש ודיכוי מפי הפליטים המגורשים והמדוכאים עצמם. סיפורים אלו, כך נראה, ימשיכו להתקיים גם אם הקמפיין נגד שוברים שתיקה יצליח.

ענת גולדמן היא דוקטורנטית באוניברסיטת וושינגטון בתכנית הבין תחומית ללימודי מזרח תיכון. נודדת בין סיאטל, איסטנבול, ותל אביב

> חדשות 2 מאשימים את שוברים שתיקה בחשד לריגול – ללא ביסוס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf