newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מורשת רבין: לבסס את הממשלה על רוב אזרחי במקום רוב יהודי

כשמדברים על מורשת רבין מדברים לרוב על הסכמי השלום שחתם ראש הממשלה, שבגללם גם נרצח. מה שפחות זכור הוא שהתנאי למהפכה של רבין היה שיתוף פעולה חד פעמי עם הערבים בכנסת. זאת המשימה הראשונה שלנו גם כיום

מאת:

כותב אורח: רון גרליץ

כשהייתי בטירונות העירו אותנו באמצע הלילה כדי לספר לנו שרבין נבחר לראשות הממשלה. בלילה שבו הוא נרצח הייתי על ספינת דבורה של חיל הים, במשימה שגרתית ולא הרואית מול חופי לבנון. המוזיקה ברדיו הייתה הדבר הכי מעניין באותו לילה קר, עד ששמעתי על הרצח.

כמה דקות אחר כך, בעודי מנסה לצאת מההלם, החיילים בגשר הספינה צעקו שיורים עלינו מהחוף. רצתי למעלה וראיתי מחזה שלא אשכח לעולם – גשם אדום של ירי מכיוון מחנה הפליטים רשידיה. לקח לי זמן להבין שלא עלינו יורים, אלא לאות שמחה על מותו של רבין. נרגעתי.

עצרתי את הספינה והמשכתי להתבונן על גשם האורות מעל מחנה הפליטים הפלסטיני בדרום לבנון. הייתי צעיר ונאיבי – ראיתי ולא הבנתי. הרי יצחק רבין היה איש של שלום, למה לעזאזל הם שמחים על מותו? הפלסטינים, פליטי כפרים בגליל, שהיו זרוקים מאז 1948 במחנה הפליטים, היו פחות נאיבים ממני, שנאו את ישראל וצהלו על רצח ראש הממשלה. באותו לילה מר שבו יריות האקדח בתל אביב חשפו את קו השבר בתוך החברה הישראלית, אני חזיתי בירי אחר בלבנון וקיבלתי שיעור על עוצמת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לחוויה המעצבת שעברתי באותו לילה היה כנראה חלק בכך שהחיים הובילו אותי לשדה הסכסוך היהודי-ערבי, ושם אני נמצא, בוואדי שבו צועדים יהודים וערבים שמנסים להביא לפתרון הסכסוך בין שני העמים החולקים מולדת משותפת.

 למה לא מגיבים לאמירות הסרטן של רבין ורגב באותו אופן?

יצחק רבין ושמעון פרס בקבלת פרס נובל לשלום (סער יעקב, לעמ CC BY-SA 3.0)

יצחק רבין ושמעון פרס בקבלת פרס נובל לשלום (סער יעקב, לעמ CC BY-SA 3.0)

המהפך של רבין

יצחק רבין היה ראש הממשלה היחיד שככל הנראה ניסה להביא לפתרון הסכסוך. חשוב לזכור מה היה בסיס התמיכה שאפשר לו ללכת לאותו מהלך נועז מול הפלסטינים. זה אמנם לא החלק המובלט במורשת רבין הפופולרית, אבל אחד הדברים האמיצים והחשובים שעשה היה שחָבַר פוליטית לאזרחים הערבים. הוא היה ראש הממשלה הראשון, והיחיד עד כה, שממשלתו נסמכה על חברי הכנסת הערבים. בבחירות 1992 קיבלה מפלגת העבודה 44 מנדטים, מרצ 12, חד"ש 3 ומד"ע (המפלגה הדמוקרטית הערבית) 2. ש"ס קיבלה 6 מנדטים, הצטרפה לממשלה ופרשה ממנה בספטמבר 1993, עם חתימת הסכמי אוסלו. מאותו רגע היתה זו ממשלת מיעוט (של 56 ח"כים) שנתמכה מבחוץ על ידי המפלגות שייצגו את הציבור הערבי – חד"ש ומד"ע.

רבין היה אפוא ראש הממשלה היחיד אשר ניתץ את הקונצנזוס הלא-דמוקרטי שלפיו ממשלת ישראל צריכה להתבסס על רוב יהודי. ממשלתו היתה מבוססת על רוב אזרחי, זאת אומרת גם על האזרחים הערבים. ההסכמה בין רבין לנציגי האזרחים הערבים הייתה שכל עוד הממשלה תחתור לשלום עם הפלסטינים ותקדם שוויון לאזרחים הערבים, חד"ש ומד"ע ימנעו מהימין להפיל אותה. שני הצדדים עמדו בהבנות והערבים תמכו בממשלה בכל הצעות האי-אמון שבהן יכלה ליפול, ובכך אפשרו את קיומה.

וכך, במשך שנתיים, האזרחים הערבים השפיעו באופן חסר תקדים על מדיניות ממשלת ישראל. הם אמנם לא היו חלק מהקואליציה, אבל תמיכתם אפשרה לממשלה לא רק לשרוד אלא לבצע את המהלכים הכי דרמטיים מאז קום המדינה – הכרה באש"ף, חתימה על הסכמי אוסלו ויציאה מעזה ויריחו, ולצד זאת גם להניע מהלך לצמצום פערים בין האזרחים היהודים והערבים.

ההסכם הפוליטי השביר הזה, בין השמאל הציוני לערבים, נשמר משני הצדדים עד שהיריות של איש הימין הקיצוני הכריעו את ראש הממשלה. 20 שנים אחר כך, אם השמאל רוצה לחזור לשלטון ולהציל את המדינה מקריסה, ואם האזרחים הערבים רוצים לפעול לסיום הכיבוש של אחיהם בגדה ובעזה ולצמצם את האפליה כלפיהם, שני הצדדים חייבים לשחזר את הברית הפוליטית של ממשלת רבין.

יש פרטנר בכנסת

אני כבר לא צעיר כמו באותו הלילה, אבל האם אני שוב נאיבי בהקשר לסכסוך היהודי-ערבי? כאן נכנסים לתמונה רואי השחורות. הם יגידו שלאור מצבה ועמדותיה של מפלגת העבודה אין סיכוי שזה ייקרה. אז אכן, על מנת שהיא תהיה שותפה למהלך, היא תצטרך לעבור שינוי עומק. אבל תזכרו שב-1990 מפלגת העבודה ישבה בממשלה בראשותו של יצחק שמיר, ורבין הביטחוניסט היה שר ביטחון נצי שתפקידו היה לשבור את ההתקוממות הפלסטינית, והתפרסם באמירתו "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים". רק שלוש שנים אחר כך עמד אותו רבין בראש ממשלת מיעוט אשר נסמכה על האזרחים הערבים, חתמה על הסכם עם ההנהגה הפלסטינית והניעה את המהלכים הדרמטיים.

לי נמאס משמאלנים שמתאמצים להסביר למה השמאל אף פעם לא יחזור לשלטון. במקום לשחרר נבואות שחורות, צריך להפשיל שרוולים ולהתחיל לכונן את הברית. גם זה דבר שאפשר ללמוד מרבין – מנהיג שהיה עסוק בשינוי המציאות ולא בהפחדה של העם כמו ראש הממשלה הנוכחי.

אפשר לשחזר את הברית. בחירות 2015 הוכיחו שלשמאל הציוני ולמרכז יהיה קשה מאוד לגייס 61 מנדטים, ולכן בקרב עוד ועוד גורמים בשמאל מחלחלת ההבנה שחייבים ליצור ברית פוליטית עם הערבים. ודרך אגב, כפי שכתב הלל בן ששון, הברית הזו צריכה ויכולה לכלול גם את הערבים וגם את החרדים.

> מורשת שקרית: יצחק רבין מעולם לא תמך במדינה פלסטינית

איימן עודה בכנס שלום עכשיו (צילום: שלום ענסי)

מי שרוצה לפעול ברוח מורשת רבין – יימצא את השותף שלו כאן. איימן עודה בכנס שלום עכשיו (צילום: שלום ענסי)

ומה עם הערבים? הם בכלל רוצים את זה? רבים טוענים שלא, אבל זו עוד טענה שמבוססת על חוסר היכרות עם הציבור וההנהגה הערבית בישראל. כי ההפך הוא הנכון. לפני הבחירות תיאר בפניי איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, את התנאים שבהם ממשלת הרצוג, אם תקום, תזכה לתמיכתה של הרשימה המשותפת מבחוץ: ממשלה שתלך באופן רציני ואמיתי בכיוון של שלום ושוויון, תיישם תוכנית לסגירת פערים בין האזרחים הערבים והיהודים, תפסיק את הריסות הבתים ותסכים שנציגי הרשימה המשותפת יקבלו גם תפקידים של ראשות ועדות בכנסת, כולל ועדת הפנים. ח"כ אחמד טיבי התבטא ברוח דומה לפני הבחירות, ובכל מקרה למהלך כזה יש תמיכה ציבורית רחבה מאוד בציבור הערבי.

האמת שרוב הציבור הערבי תומך לא רק בתמיכה מבחוץ בממשלה אלא גם בהשתתפות נציגיו בקואליציה, כך שבטוח שרוב ההנהגה הפוליטית של הציבור הערבי תלך למהלך של תמיכה מבחוץ. סימן השאלה היחיד מגיע מנציגי בל"ד, והתנגדותם לחתימת הסכם העודפים עם מרצ איננה מבשרת טובות בעניין זה. אבל אם הקולות של חברי הכנסת הערבים יידרשו בשביל לכונן ממשלת שמאל ולהעיף את הימין מהשלטון, הקולות של רובם יהיו שם. בטוח.

בחברה האזרחית כבר יש מהלכים שמטרתם לבנות את המסד הרעיוני והציבורי לאותה ברית פוליטית. בחודשים הקרובים יתכנסו מנהיגים ואנשי ציבור, יהודים וערבים, כדי לנסח הצעות להסכמים שעל בסיסם תיבנה בעתיד אותה ברית פוליטית ותוקם, אינשאללה, ממשלת שמאל בתמיכת הערבים.

הברית הפוליטית הזו היא משימת חיינו. זו תהיה ברית קשה מאוד לשני הצדדים. ההתחזקות הפוליטית של הערבים תטיל את כל כובד משקלה הפוליטי, ותשפיע על מדיניות הממשלה גם בנושא של זכויות קולקטיביות ולאומיות. לערבים לא יהיה קל לעבור מאופוזיציה תמידית למקום של תמיכה בממשלה וכוחות בדלניים בחברה הערבית יתקפו ברית זו. הימין הקיצוני, האנטי-ערבי, אשר התחזק מאוד בשנים האחרונות, ישתולל נגד הממשלה הזו שנסמכת על ערבים, כי דה-לגיטימציה של שותפות הערבים בשלטון היא אחד ההישגים הפוליטיים המבישים שהימין יאבק לשמר. הכיכרות יתמלאו במפגינים צמאי דם, והשב"כ יצטרך הפעם להגן הרמטית על ראש הממשלה.

אין ספק שבמציאות של 2015, שחזור הברית הפוליטית בין השמאל לערבים הוא מהלך מסובך מאוד עם סיכויי היתכנות לא גבוהים. אבל למען השם – מה האלטרנטיבה? בחודש האחרון קיבלנו תזכורת לסיוט שממשלות הימין מוליכות אותנו אליו: סכסוך אלים בלתי פתור עם הפלסטינים בשטחים ובעזה, טרור יומיומי, החרפת העימות הפנימי בין אזרחים יהודים וערבים עם סכנה של גלישה למלחמת אזרחים אלימה, והיחלשות מתמדת של הדבק שמחזיק את החברה הישראלית. על כל אלה מנצח ראש ממשלה שמטיל על הפלסטינים אחריות היסטורית לרצח יהודי אירופה ועלול להבעיר את כל המערכת ולהטביע אותנו ואת ילדינו בדם.

אבל תזכרו – העתיד עדיין לא נכתב. את הסיוט הזה יש רק דרך אחת למנוע: לחזור אל מורשת רבין ולשחזר את השותפות הפוליטית בין השמאל הציוני לאזרחים הערבים, וביחד לנסות שוב, בפעם השנייה, לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהבטיח לילדים שלנו חיים טובים במולדת המשותפת.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> אוסלו הוא לא הדרך: גם הימין וגם ה"שמאל" טועים בגישה לפתרון הסכסוך

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf