newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מניפולציה רגשית המונית: על צו איסור הפרסום בפרשת רצח הנערים

אם הציבור היה יודע על הפרטים החסויים מרכב החטיפה ומהשיחה למוקד 100, לא היה נוצר הרושם שהחטופים בחיים. מדוע שופטים נותנים יד שוב ושוב למניפולציות האלו? מדוע מותר לצנזורה לחזור עליהן? מדוע עיתונאים מטפחים אווירה ציבורית כשהם יודעים את האמת? ולמה לעזאזל מישהו עוד מאמין לשר האוצר?

מאת:

זה לא לב סיפור החטיפה והרצח, ולא עיקר המשמעות שלה, אבל צריך לומר גם את זה: הציבור הישראלי עבר מניפולציה רגשית מכוונת.

פרטי השיחה למוקד 100 והממצאים ברכב ששימש לחטיפה, שהיו ידועים לראשי מערכת הביטחון, לשרי הממשלה וגם לאנשי תקשורת רבים, הובילו להנחה סבירה שהחטופים אינם בחיים. יחד עם זאת, לציבור הישראלי שודר מסר לפיו החטופים בחיים, ונולד קמפיין להשבתם. מכאן נובעת התדהמה אצל רוב האזרחים מגילוי הגופות אתמול, שנמנעה רק ממי שנחשפט לפרטים האסורים בפרסום.

זאת ועוד: מדי כמה ימים התראיינו קצינים בכירים לתקשורת, הסבירו שההנחה שהחטופים בחיים, ולעתים אף ציינו ש"אין ממצא" שקובע אחרת. זו היתה הונאה, ממש כמו השקר של יאיר לפיד, כאילו אי אפשר להבין מהשיחה למוקד 100 כלום. והאבסורד: בזמן שאותם גורמים שיקרו לציבור, הם גם נזפו בו על "הפצת שמועות". יש לי חדשות: באירוע הבא יופצו הרבה יותר שמועות, כי הנחת היסוד של האזרחים תהיה שקיימים כל מיני סודות ששופכים אור חדש על האירועים.

> רצח הנערים: סוף עידן בשטחים? (פרשנות)

אני לא אומר שהיה צריך לפרסם את השיחה. ברור גם שהמאמץ לאיתור החטופים היה צריך להתנהל בהנחה ובבהילות כאילו הם בחיים. אבל יש הבדל בין "הנחת עבודה" להנחה הגיונית, והקו הזה נחצה בפזיזות ובמודע. הממשלה ומערכת הביטחון אף הלכו צעד קדימה, ונתנו לקמפיין שלם של "השבת הבנים" לצאת לדרך. רשויות המדינה הפיצו את תמונות "bring back our boys" ברחבי העולם. בבתי ספר בארץ, כולל זה שליד ביתי, נתלו שלטים של "מצפים לכם" ו"שבו בנים לגבולם". אם המורים היו יודעים על כתמי הדם, התרמילים והיריות בהקלטה, האם הם היו שולחים את הילדים להצטלם ולצייר את השלטים האלו?

עדכון: אני ממליץ להציץ בריכוז שערי העיתונים האלו שהעלה תמיר כהן לפייסבוק. אי אפשר לטעות בתחושה שהוא משדר – וזאת למרות שהעורכים והכתבים הכירו את פרטי החטיפה.

מה מקור המניפולציה הזאת? שכל קורא יחליט בעצמו. יכול להיות שהיה מי שסבור שחשאיות הפרטים האלו – שבימים האחרונים כבר התפרסמו באתרים בחו"ל – קריטיים לפיצוח הפרשה. אני בספק גדול. אולי הרושם שהחטופים בחיים הוסיף ללגיטימציה של המבצע הצבאי, בעיקר כלפי העולם (הישראלים היו תומכים בו בכל מקרה). אולי הדרמה של השבועיים האחרונים השתיקה את הביקורת. אולי המטרה היא כסת"ח של מי שנבוך מאוד – ובצדק – מהשיחה למוקד 100, או מהפיגוע עצמו. ואולי זה פשוט היה אותו אינסטינקט של מערכת הביטחון הישראלית, לא לספר יותר ממה שמשרת את יעדי המערכת.

הציבור בישראל ברובו המכריע נותן אמון מוחלט במערכת הביטחון, והיא מנצלת אותו לרעה שוב ושוב. המקרה הזה היה גרוטסקי במיוחד, בין השאר מכיוון שהוא שחזור מדויק של פרשת החטיפה בלבנון. המסקנה המתבקשת היא שגם בפעם הבאה השקר יהיה אופציה נוחה וזמינה מכדי לוותר עליה.

אני מקווה שמישהו מאותם שופטי מחוזי שמאשרים את צווי איסור הפרסום בעיניים עצומות, בלי קשר לנסיבות – אדם שנאסר ללא מגע עם עורך דין, פרטים מחקירה, גילוי שמביך את הרמטכ"ל – ילמד משהו מהפרשה הזו. אני מקווה שעיתונאים יחשבו פעמיים על האופן שבו הם משרתים את רוח השלטון, בזמן שהם דווקא מודעים היטב לכל אותם פרטים סודיים ויכולים לפחות לשמור על טון מסויג (חריג לטובה היה עמוס הראל מהארץ, שניסה לרמוז במגבלות הצא"פ על המניפולציה ההמונית המתחוללת). ובעיקר, אני מקווה שקצת יותר אנשים יפתחו חשדנות בריאה לגבי מה ש"מקורות צבאיים" אומרים. ולגבי שר האוצר באמת שכבר אין למה לקוות.

איתמר ב"ז מרחיב על הנושא הזה, וגם מביא מראי מקום, בעין השביעית.

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf