newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אם הם בכלא אז הם בטח עשו משהו"

יש שלב שבו הדיון על מעצרים מנהליים הופך לוויכוח כמו דתי, שמבוסס על אמונה מוחלטת בממסד הביטחוני

מאת:

עצירים מנהליים, בהגדרה, לא ביצעו שום פשע. צו מעצר מנהלי מוצא נגד אנשים (ברובם המכריע מאוד-מאוד – פלסטינים) שאין שום תשתית ראייתית כדי להעמיד אותם למשפט. על שום דבר. מכיוון שאין ראיות אין גם כתב אישום, אין משפט, אין שלב הוכחות שבו ניתן לעציר להגיב לחשדות נגדו, אין הרשעה ואין גזר דין שקוצב את משך הכליאה. עציר מנהלי הוא אדם שמצד אחד לא ביצע שום פשע, ומצד שני אין הגבלה ממשית על משך כליאתו.

> עשרות עצירים מנהליים שובתי רעב אושפזו בבתי החולים בארץ

נכון, יש "פיקוח משפטי", של שופט צבאי, בדלתיים סגורות, על צווי המעצר המחודשים כל חצי שנה. כל מי שהזדמן במקרה לקרוא את הפרוטוקולים האסורים של הדיונים יודע שמדובר בבדיחה. אנשי שב"כ מגישים לבית המשפט חומרים מסווגים ונחקרים של בנוכחות העציר או עורך דינו, ומסרבים לענות לשאלות עורך הדין לגבי העילה להוצאת הצו. לעציר אין דרך אמיתית להתגונן כי לא אומרים לו במה הוא מואשם. ואנשים יושבים ככה בכלא. שנים ארוכות, לפעמים.

הכרתי עצירים מנהליים. לפני, אחרי ובזמן שישבו במעצר מנהלי. חלקם הם פעילים פוליטיים ומארגני הפגנות. אחרים, כמו חלק מאלה שנמצאים כיום בכלא ושובתים רעב זה למעלה מחודש, הם חברי הפרלמנט הפלסטיני מטעם חמאס, שנעצרו לפני יותר משנה. חלק מהעצורים חולים או קשישים. ויש עוד. כמו הכדורגלן הפלסטיני מחמוד אל-סרסק שישב בכלא שלוש שנים ללא כתב אישום, ושוחרר רק בתום שביתת רעב בת שלושה חודשים. מאז לא ידוע שפגע בביטחון ישראל באיזשהו אופן.

הפגנת תמיכה בכדורגלן מחמוד אל-סרסק, שהיה כלוא שלוש שנים במעצר מנהלי, שכם 2012 (אחמד אל באז / אקטיבסטילס)

הפגנת תמיכה בכדורגלן מחמוד אל-סרסק, שהיה כלוא שלוש שנים במעצר מנהלי, שכם 2012 (אחמד אל באז / אקטיבסטילס)

אך למרות כל זאת, ולמרות שרק לפני שנתיים התחייבה ישראל לצמצם את מספר העצירים המנהליים במסגרת עסקה לסיום שביתת רעב ענקית (ואכן צמצמה אותו על פני כשנה – ואז שוב חידשה את השימוש בכלי הזה), ולמרות שכבר יותר מחודש שובתים יותר ממאה עצירים מנהליים רעב בבתי הכלא ועשרות מהם מאושפזים – לא שומעים דרישה ציבורית רצינית לשחרר אותם ולשים סוף לפעולה האנטי-דמוקרטית הזאת.

חלק מהשתיקה, כמובן, נובעת מחוסר העניין הציבורי הכללי בכיבוש, על כל מפעליו. למעט סרטון מזעזע מפה או משם, או עוד סבב פיקטיבי של "שיחות" (פעם קראו לזה תהליך), לישראלים לא כל כך אכפת מה קורה בשטחים, והתקשורת מהדהדת-מכוננת את חוסר העניין הזה.

אבל סיפור המעצרים המנהליים בעיניי חורג מהמישור המדיני הרגיל ועובר ממש לתחום האמונה הכמו-דתית במערכת הביטחון. פעם אחר פעם מועלות העובדות שאיתן פתחתי את הפוסט הזה, וכל דיון מגיע בסופו של דבר לאותן תשובות: "לא כולאים אנשים סתם", "הם לא תמימים", "אף אחד לא נהנה מלכלוא אנשים סתם", "אם הם בכלא אז בטח הם עשו משהו".

אלה אמירות ריקות. אמירות שלא מבוססות על שום ידיעה ספציפית של הדובר על אף עציר מנהלי, על העצירים כולם, או על מנגנוני קבלת ההחלטות של השב"כ והצבא כשהם מוציאים צווי מעצר מנהלי. אלה אמירות שמדלגות על כל אפשרות שמדובר במדיניות פסולה, בשיקול דעת לקוי במקרה הטוב (והתמים משהו), ובכלי שמשמש לדיכוי פוליטי במקרה הרע (והריאלי). על האפשרות שחוקרי שב"כ פשוט משקרים.

הדוברים לא רוצים באמת להתעמת עם המשמעות של מעצר מנהלי, של מאות כלואים ללא משפט במדינה המכנה את עצמה דמוקרטית, ובוחרים פשוט להאמין בעיניים עצומות בכך ש"כוחות הטוב" של הממסד הביטחוני פועלים אך ורק כדי להגן עלינו בכל רגע ורגע מפני "כוחות הרשע" הפלסטיניים שמנסים לפגוע בנו.

אין בני אדם, אין הליך תקין, אין כלום. רק אמונה. ולך תתווכח עם זה.

[תוספת מאוחרת: אגב, כל האמור תופס במידה רבה גם על מערכת המשפט בכלל, ועל האסירים הפלסטיניים שנשפטים בבתי המשפט הצבאיים במיוחד, כי כמו שאלמה אומרת: אין בית פלסטיני שלא יצא ממנו אסיר, וזה אומר משהו על המערכת יותר מאשר על האסירים. אבל בכלל, גם ביקורת על עצם החוק או על האופן שבו הוא נאכף על ידי שוטרים ושופטים היא לגיטימית, שלא לומר חשובה מאוד. המקרה של העצירים המנהליים הוא פשוט ייחודי בכך שכאן אפילו אין טענה לאשמה].

> הדיון על המעצרים המנהליים הוא התחמקות מהבעיה האמיתית: אין צדק במערכת המשפט בישראל

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf