newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה אני מסרב להשתתף במצעד הגאווה

בזמן שבתל אביב יחגגו להט"בים בחסות המדינה, אותה המדינה ממשיכה לנצל זהות מינית של להט"ב בשטחים למטרות סחיטה ואיומים. השתיקה של ארגוני הקהילה בישראל בנושא הזה מכתימה את מצעד הגאווה

מאת:

כותב אורח: פאדי חורי

בסוף השבוע הקרוב, להט"ב ישראליות יצאו לרחובות תל-אביב במסגרת מצעד הגאווה השנתי, והשנה הוא יהיה בסימן "שוויון מגדרי ותמיכה בקהילה הטרנסג'נדרית". א/נשים מכל העולם ינהרו אל רחובות תל אביב, שיקושטו בדגלים צבעוניים ובדגלי ישראל, כל זאת במטרה להשתתף במסיבה שתשתרע על פני סוף השבוע כולו. מדובר בהפנינג של ממש שמהווה אטרקציה תיירותית נחשקת עבור העיר.

היסטורית, מצעד הגאווה נערך ביוני לציון אירועי סטונוול – הפגנות הענק שהתקיימו ביוני 1969 כתגובה לפרקטיקות בהן נקטו משטרת ועיריית ניו-יורק ביחסן לבני ובנות הקהילה.

למעשה מצעדי הגאווה, שחלקם נראים כמסיבה אחת גדולה, הם אירוע פוליטי שנועד להגביר נראות במרחב ולמחות על אפליה חברתית וממוסדת על רקע זהות מגדרית ונטייה מינית. למרות שניתן להתווכח על אופי האירועים, בעיניי יש קסם לא מבוטל בגישה היברידית של מחאה פוליטית הנערכת בצורה ססגונית וכיפית.

> באירווזיון נדב גדג' עוזר לעולם לשכוח את הכיבוש

דגל ישראל לצד דגל גאווה במצעד הגאווה בתל אביב (צילום: שגרירות ארה"ב CC BY-SA 2.0)

דגל ישראל לצד דגל גאווה במצעד הגאווה בתל אביב (צילום: שגרירות ארה"ב CC BY-SA 2.0)

אפקט 8200

יחד עם זאת, המצעד התל-אביבי מעלה קשיים, במיוחד מנקודת המבט של להט"ב פלסטיניות (ולדעתי אמור להקשות על כל חברת קהילה). זאת גם לנוכח התקיימותם בצל ובחסות הממסד, אך בעיקר לנוכח העובדה שבעוד להט"ב ישראלים-יהודים יוצאים לרחובות – בין אם במטרה לחגוג ובין אם כביטוי למחאתם הפוליטית – המדינה שמסבסדת את החגיגות שלהם בתחומי הקו הירוק מנצלת את הנטייה המינית, בה הם מנופפים בגאווה ברחובות תל אביב, על מנת לסחוט הומואים פלסטינים מעבר לקו הירוק. שם המדינה מאיימת בגילוי נטייתם המינית אם לא ישתפו פעולה עם רשויות הצבא, כשבמקרים מסוימים הדבר כרוך בסיכון חייהם.

הסיפור האמור קיבל סיקור נרחב יחסית כחלק מהסיקור הכללי של מכתב יוצאי יחידת 8200 בספטמבר 2014. לפי החתומים על המכתב, יחידות המודיעין והביטחון משתמשות בשיטתיות בנטייה מינית של פלסטינים תושבי הגדה למטרות סחיטה ואיומים. הצבא הכחיש כמובן, אך עדויות של הומואים פלסטינים, שנגבו שנים קודם לכן על ידי הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב ופורסמו בשנת 2008 במסגרת דו"ח העוסק במדיניות הישראלית ביחס להענקת מעמד של פליט ללהט"ב פלסטינים, העלו סיפורים שמאשרים אף הם את נכונות הפרקטיקה האמורה.

לכאורה, היינו מצפים שקול זעקה יישמע בעניין בקרב המוסדות הלהט"בים הישראליים, בין אם אז ובין אם לקראת אירועי הגאווה הקרובים. אך מלבד הודעה בלשון רפה מטעם אגודת הלהט"ב, וכמה כתבות דעה של אינדיבידואלים, זעקה כאמור לא נשמעה, שלא לדבר על דרישה ממשית ועשיית מעשים למען תופסק אותה פרקטיקה.

מצד שני, האמירות ההומופוביות של אמילי עמרוסי (למשל) בעניינה של טלולה בונט — ארוע שחקוק לי היטב בזיכרון מהשנה האחרונה — זכה, ובצדק יש לומר, לתגובות נזעמות. כאמור, הזעם היה מוצדק, אך בהיררכיה של הדיכויים, אין ספק שהפרקטיקה המונהגת כלפי הומואים פלסטינים על ידי המדינה עולה בעשרות מונים בחומרתה, באופן שמצדיק התייחסות יותר רצינית.

> סרבני 8200: אספנו מידע במטרה לפורר את החברה הפלסטינית

מחאה נגד הכיבוש בתוך מצעד הגאווה, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מחאה נגד הכיבוש בתוך מצעד הגאווה, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ההתעלמות של קבוצות להט"ביות מרכזיות מהפרקטיקות הנהוגות על ידי המדינה אינה עניין של מה בכך. פרקטיקות אלה מונהגות על ידי המדינה שכלפיה הם (להט"ב יהודים) באים בדרישות להכרה תוך איון הקונספציות שלפיהן שונות בהקשר המיני והמגדרי יכולה להוות יסוד ליחס שונה, שלא לדבר על רדיפה.

הדברים מקבלים משנה חשיבות לנוכח התדמית אותה ישראל מנסה לקדם בעולם באשר ליחסה החיובי כלפי קהילת הלהט"ב, תוך ניסיון להסיט את הדיון מהנושא של הכיבוש והפגיעה בזכויות האדם של התושבים המוגנים לנושא של החופש היחסי לו זוכים מיעוטים מיניים (יהודיים) בישראל — מאמצי הסברה שזכו לכינוי "פינקוושינג". עם מאמצים אלה משתפים פעולה הארגונים הלהט"ביים המרכזיים בישראל, למרות שלמעשה המדינה משתמשת באותו מאפיין שמהווה מקור ליחס שונה כלפיהם כדי לסחוט את עמיתיהם הפלסטינים.

אני לא דורש מלהט"ב ישראלים להיהפך לפילנתרופים או שייאבקו למען זכויות להט"ב פלסטינים תוך נטישת ענייניהם שלהם. בדיכוי של להט"ב פלסטינים, להט"ב פלסטיניות תיאבקנה. ברור שהייתי שמח לראות סולידריות יותר משמעותית בין שתי הקבוצות, אך לא בכך עוסק הפוסט הזה. הדרישה כאן היא להילחם בגילויים ההומו-גזעניים שהמדינה שלהם מגלה ובדיכויה להט"בים בשל היותם כאלה, גם אם הם אינם הקרבן הישיר של אותו דיכוי, ושיצאו נגד השימוש הציני בנטייה מינית שנעשה תחת אמתלות של ביטחון.

זה אינו מאבק פלסטיני במובן הצר שבו יכול יהודי להגיד "אותי זה לא מעניין". זהו מאבק להט"בי שעניינו רדיפה על רקע נטייה מינית תוך הדגשת העובדה שמדינתם שלהם היא אחד מסוכני אותה רדיפה.

מדינת ישראל, שמתכוונת לחגוג גאווה בסוף השבוע הקרוב, ולפרסם זאת בכל העולם, הינה שותפה ישירה לדיכויים של להט"ב פלסטינים, ובעקיפין, בשל הניצול של הנטייה המינית כמאפיין שיכול לשמש ככלי לסחיטה, מדובר בפגיעה בלהט"ב בכלל. קבוצות להט"ביות שמעלימות עין מפרקטיקות דכאניות הנהוגות על ידי מדינתם כלפי כל קבוצה להט"בית לוקות בחוסר מוסריות. לצערי במבחן האמור, הקבוצות הלהט"ביות המרכזיות בישראל נכשלו. ומסיבה זו, בין היתר, איני מתכוון להשתתף במצעד הגאווה שיתקיים ביום שישי הקרוב.

פאדי חורי הוא עורך דין המתמחה בזכויות אדם. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> גבר עם לק: שלושה ימים של ג'נדרפאק

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf