מרד הביבים: סיפור על עתיד מחורבן

כותב אורח: שרון לוזון

בנימין כהן אפילו לא הרים את מבטו אל שורת המפגינים שעמדה בחזית בניין העירייה. לא היה בזה עניין מיוחד. פעם בשבוע התייצבו שם ששה או שבעה אנשים שונים, עם שלטים, ועמדו בשקט שעה, ואז הלכו הביתה.

חלק מהאנשים העריכו שאלו אנשים בתשלום, אולי אפילו מטעם הממשלה, כדי שמישהו יוכל לסמן לעצמו בטבלה כלשהי שמתקיים חופש ביטוי במדינה וש"הנה, תראו, יש כאן הפגנות כל שבוע". בכל שבוע התחלפו המפגינים והתחלפו השלטים; דרישה להנחות בארנונה, תביעה לנטיעת יותר עצים מטילי צל, הארכת שעות איסור השמעת רעש ושאר זוטות שעוררו גיחוך אצל מי שעוד נותר בו משהו מהציניות.

הוא עקב אחר המשמרות הללו באדיקות מחלון משרדו שבבניין ממול. הן לבטח היו מעניינות יותר מכל מה שעבודתו כמנהל חשבונות יכלה להציע, ועדיין היו חיוורות ודהויות בהשוואה לאירועים דומים שזכר מנעוריו.

רוב האנשים היו כבויים, אפורים, מסלקים את מבטם מיצירת קשר עין עם האדם ברחוב, ומרכינים את ראשם ומשתמטים הצידה בעבור על פניהם שוטר או מפקח לאומי. וכאן, בהפגנות הללו, תמיד עמדו ליד אותם מפגינים בודדים חוליית שוטרים ושני מפקחים לאומיים, עם סרטי הזרוע המצמיתים שלהם.

עשרים שנה עברו מאז התקיימו בארץ אחרונות הפגנות הענק. עשרים שנה שבה הורגל הציבור לחשוב ששבעה אנשים עם שלטים זו הפגנה. עשרים שנה מאז אותן שנים אפלות בהן עשה השלטון ככל יכולתו לעקר את היכולת להפגין, למחות, להביע דעה.

את ההפגנות החברתיות, הכלכליות, רמסו בכוח של מאות שוטרים, מכות, מעצרים ורדיפה משפטית. את ההפגנות המדיניות היה יותר קל להכחיד, מתן היד החופשית לבריונים לאומנים בצרוף הסתה מצד סוכני המשטר הפך כל השתתפות בהפגנה להימור על שלמות הגוף. גם הגרעין הקשה התייאש, ונחבא, או עזב, ומגדל עכשיו את ילדיו בניכר.

> האח הגדול עוקב בפייסבוק אחרי מי שמתנגד למלחמה

אצל בנימין כהן הבהבה תקווה לעיתים, מין רמץ כמעט כבוי שמדי פעם זה למשב רוח שהלהיטו לרגע. הוא זכר את ההפגנות הגדולות ומלאות התקווה של נעוריו, את החלום על שינוי, על חברה מתוקנת המצויה בשלום, ברווחה, בצדק ובשוויון.

אבל ממי תבוא הישועה? הרי אנשים מפחדים להתגודד. ואלו שיתגודדו יפוזרו מיד על ידי השוטרים והמפקחים הלאומיים. שהרי עשרה אנשים ביחד ברחוב זו עילה להשמעת שריקה חדה ובירור נמרץ מצד נציגי המשטר לפשר ההפרעה לסדר.

בעודו נתון בשרעפים ומפנטז על הפגנות גדולות והתגודדויות המוניות, פנה אל רחוב הרהב ומיד כשפנה ניטע במקומו בתדהמה ובפחד. בנימין השתתק והתבונן ללא יכולת לזוז, מתוך ניסיון להבין אם מה שנגלה לנגד עינו אמיתי הוא, או שדמיונותיו השתלטו על דעתו ובלעו אותה.

בצומת הרחובות הבא, כמאתיים מטרים ממנו, עמדו עשרות אנשים ביחד, הרכבים ברחוב לא זזו וחלקם אף עמדו ריקים, פתוחי דלתות.

"לא יכול להיות" מלמל.

"זה לא אמיתי".

"זה חלום".

לפתע התעשת ונזכר במקום ובתקופה והחל להסתכל אנה ואנה בדחיפות ובפחד. מיד הוא זיהה שתי מכוניות משטרה כשלצידן כעשרה שוטרים ומפקח לאומי אחד. להפתעתו הם לא ניסו לפזר את הקהל, ונראו בעיקר בוהים כמשועממים במשהו שהתרחש במרכז הצומת, משהו המוסתר מעיניו על ידי ההמון, משהו שמיקד אליו את עיני כל.

בנימין כהן התקרב באיטיות והיסוס להתקהלות, שנדמה היה שהולכת וגדלה, כמאה איש כבר הצטברו שם. הוא לא זכר שראה מספר כזה של אנשים מתחת לכיפת השמיים שלא באירוע מאורגן ומתוזמר של העירייה או של המדינה.

ככל שהתקרב התחוור לו פשר העניין, הריח באוויר היה מובהק וברור, והפועלים עם משאית השאיבה והטרקטור במרכז הצומת השלימו לו את התמונה. המלמול של האנשים שזה עתה נעמד לצדם נתן לזה שם: "פיצוץ צינור". "גלישת ביוב".

לא מחאה חברתית ולא מדינית, לא הפגנה ספונטנית ולא תחילתה של מהפכה. ההתרגשות המהולה בפחד פינתה את מקומה לאכזבה מלווה ברגיעה מתירת חשש.

הוא פחד מאד מהאפשרות שהוא יהיה בסמוך להתקהלות לא חוקית, אבל התאכזב לגלות שהיא אינה כזו. הקהל המשיך לגדול, ועד שסיימו פועלי הקבלן בווסטים ובכובעים הזוהרים שלהם לשאוב כבר היו במקום כמאתיים איש ואישה, נהנים מהתחושה של ההתגודדות יחדיו, מתענגים על ההזדמנות הנדירה, אולי אפילו חשים לשנייה באי איזו התרוממות של רוח. אך בפועל עמדו שם אנשים ונשים בשתיקה, בהתבוננות דוממת, או לכל היותר במלמול חרישי לעומדים לידם.

לרגע אחד נפרצה הדממה, נער צעיר שעמד קרוב לפועלים, קרא לפתע בקול "מחרבנים המון בעיר הזו", וזכה לפרץ של צחוק רם מהקהל. לא כי זה באמת הצחיק, אלא כי מישהו העז לקרוא משהו, להרים את הקול, וכי זה נתן אישור להגיב, להשמיע, גם אם זה צחוק נבוב.

בנימין הסתכל בנער הזה, הוא יכול היה להיות הבן שלו, אילו היה הופך לאבא בגיל צעיר, או היה הופך לאבא בכלל. הנער הזה בכלל לא הכיר את הזמנים ההם, שבהם הוא יכול היה לצעוק דברים נוקבים וברורים יותר ולחזור הביתה בשלום.

המפקח הלאומי שעמד ליד השוטרים נתן בנער מבט אטום וקר, והבחור הצעיר השתתק ונסוג שורה אחת אחורה בהמון. ושוב השתררה הדממה הממולמלת, כאילו לא היה הרגע ההוא, הקולני, מעולם.

המכוניות חזרו לנסוע והקהל התפזר במהירות. חמש דקות אחרי פתיחת הצומת כבר לא היו בו יותר מעשרים איש, גם השוטרים החלו להתקפל, והמפקח הלאומי נכנס אחר כבוד למושב האחורי של אחת הניידות.

> מי שמרוויחים מהשתקת השמאל הם מי שמפחדים מהמחאה החברתית הבאה

"סליחה, חבר", הרעיד אותו קול סמוך. אחד מפועלי הקבלן של העירייה ביקש להעמיס את הטנדר שלידו עמד בנימין, וסימן לו לזוז הצידה כדי לאפשר לו לעבור עם ציודו. "סליחה, סליחה", מלמל בנימין בבהלה, נזכר שהסיבה לעמידה בקבוצה נסתלקה לה, ושהוא כבר מצוי בתחום העבריינות. כה גדולה הייתה בהלתו, עד כי פועל העירייה חש צורך להרגיעו: "זה בסדר, הכול בסדר, פשוט סיימנו לעבוד ואני צריך להחזיר ציוד".

בנימין שם לב שהפועל מחייך ותהה פתאום אם זה משהו שקורה בדרך כלל. הוא אף פעם לא חשב על הפועלים הללו ככאלו שיכולים לחייך או להביע. תמיד נראו לו מכאניים ואטומים, אם בכלל שם לב לקיומם.

הוא נצמד לקיר וראה שמסביבו נותרו עוד כמה אנשים שמיאנו לזוז, הוא הביט בעיניהם והבין שהם כמוהו, שותפים לו.

הם אלו שהתענגו לרגע על תחושת הקבוצה, ההמון, ושהיו שמחים לו התקלה הזו הייתה נמשכת שעות ארוכות, אפילו ימים, ובלבד שהציבור היה ממשיך ולהתקהל, ולהיערם. אנשים שנותרה בהם תקווה להפגנה גדולה, להתקהלות שתזעזע את המשטר, את השיטה, את ההתנהלות הנוראה והקשה שהיא חייהם. הוא ראה כל זאת בעיניהם וידע שהפעם הוא לא מדמיין.

הוא אזר עוז לרגע, ומשם מקום נפלטו לו המילים: "תגיד, חבר, זה קורה הרבה? אני מתכוון, התקלות הללו, בסדר גודל כזה, הממ זה קורה בעוד מקומות בעיר?" הפועל סיים להשליך את הצינורות לכלי העבודה בארגז הטנדר, קינח את כפות ידיו במכנסיו ופנה אליו, עדיין מחויך:

"כמעט ולא. רוב האנשים מקפידים לזרוק מגבונים לפח ולא לאסלה. אבל לפעמים שוכחים. זה לא עושה בעיות בצנרת של הבניין, כי מגבון או שניים לא מזיקים. אבל אם מתרחשת ההסתברות הנדירה שבה נזרקים כמה עשרות כאלו באזורים שונים שמתנקזים למסעף ביוב אחד – אנו מקבלים פיצוץ שכזה. למה אתה שואל? מצאה חן בעיניך מסיבת הרחוב?"

בנימין כהן נבהל ונסוג לאחור, הפועל חייך התניע ונסע.

זיעה קרה שטפה את צווארו ועורפו, ומה אם מישהו חדר למוחו כמו אותו פועל? ומה אם יש מפקח לאומי סמוי בסמוך? או שוטר שנשאר מאחור?

הוא העביר מבט במהירות על האנשים שנותרו עומדים בפינת הרחוב. הם נותרו ששה, כולל אותו עצמו, אלו שבמבטם זיהה את אותה תקווה, את אותו רצון להתקהלות, להתגודדות, להסתופפות בצוותא. מישהי מהם אמרה פתאום: "טוב שהוא הזכיר לי, אני באמת צריכה לקנות מלאי חדש של מגבונים", והספיקה להעביר מבט דרך עיני כל אחד מהם לפני שנפנתה ללכת לכיוון המרכול הסמוך.

"כן, גם אני" אמר הקשיש שלידה. "גם אני צריך", שמע בנימין את עצמו אומר, לחרדתו. ושוב מבט לכל הכיוונים, ושוב תחושה, ופחד, והתרוממות רוח מהוסה.

בדרך הביתה, כשבידו שקית של "נשיונאל פארם" ובה חמש אריזות של מגבונים הפליג בנימין בדמיונו וראה את המהפכה מתרקמת והולכת;

זה יתחיל בבודדים, אבל כל אחד מהם יספר לכמה חברים, או לחבר אחד בכל פעם. ובכל לילה נוריד באסלה כמה מגבונים, אף אחד בבניין לא ישים לב, כי זה לא ייעצר בביוב של הבניין, אלא יגיע למסעפי הביוב הגדולים.

ואם אני אספר למישהו והאחרים יספר, אז בעוד חודש או חודשיים פתאום יהיה לילה או יום שבהם מאה או מאתיים איש יורידו מגבונים בזמן קרוב, ושוב תהיה לנו התקהלות שכזו.

ואז בהתקהלות מישהו יגיד שזה בגלל מגבונים, וכל מי שהרעיון של ההתקהלות מוצא חן בעיניו יתחיל לזרוק מגבונים לאסלה, במקום לפח.

ואז יהיו יותר ויותר התקהלויות, והמשטרה והמפקחים הלאומיים לא יוכלו לעשות דבר.

ואז מישהו יצעק משהו, כמו הנער ההוא מהיום, ואולי מישהו יצטרף. וההתקהלות תהפוך להפגנה. הלוואי. הלוואי.

כה שקוע היה במחשבותיו ובפנטזיות על המרד הזה שיגאה, על נהרות של חרא צף עד שלא שם לב שהגיע לביתו. בחצר הבית עמדה ברכה, השכנה הפנסיונרית החביבה שמאכילה חתולים ושמקטרת על מזג האוויר. היא שהיו מספרים עליה שפעם, לפני השינוי, הייתה פעילה פוליטית ויושבת ראש ועד העובדים במשרד בו עבדה.

ההתלהבות הפנימית שלו מצאה את דרכה החוצה, כשהחל לספר לה על הפיצוץ בצינור וגלישת הביוב וההתקהלות ועל הפועל שאמר לו שזה בגלל המגבונים. הוא סיים את דבריו רק על מנת לגלות שהיא בוהה בשקית ובמגבונים שבה. הוא התבלבל ונבהל, אולי דיבר יותר מדי, אולי היה עליו לשתוק.

"מגבונים, אתה אומר? המממ, מעניין מאוד". הוא ראה זיק נדלק בעיניה, ומיהר לטפס במדרגות לדירתו.

באותו לילה, עת סיים את ענייניו בשירותים הוא היסס לפני שזרק את ארבעת המגבונים המשומשים לאסלה. הוא עמד מולה עוד דקה ארוכה לפני שסחט את ידית ההדחה. כשראה אותם מסתובבים ומתערבלים בדרך לשליחותם, הוא הרגיש קצת יותר מפוחד, וקצת פחות עלוב.

* שרון לוזון הוא מרצה באוניברסיטה הפתוחה, ומלמד מדע המדינה, יחב"ל ומדיניות ציבורית. הוא גם פעיל פוליטי וציבורי, וחבר הנהגת ארגון העובדים "כוח לעובדים".