מרוב חיפוש אחר אשמים, שכחנו את קדושת החיים

כותבת אורחת: מייסלון דלאשה

לפני שבועיים כתבתי פוסט ראשון בעברית, כאן בשיחה מקומית. הופתעתי מאוד מגל החיזוקים והמכתבים שקיבלתי מכל מיני מקומות בעולם וגם מכאן. אבל ובכל זאת, החלטתי שכרגע אני חוזרת לדברים האמתיים שאני עוסקת בהם, כלומר לסיים לכתוב תזה שאני והמנחים שלי הם פחות או יותר, הקוראים היחידים שלה.

תוך כדי שאני מנסה לחפש דקויות סטטיסטיות ופרשנויות (אל תפחדו לא אזכיר מילה אחת על זה כאן), לא הצלחתי שלא להיכנס מדי פעם לפייסבוק, כהרגלם של כותבי התזות הטובים ביותר. החברים ואתרי החדשות לא מפסיקים להציף תמונות, מאמרי דעה ופרשנויות כאלה שתומכים בצד הישראלי או הפלסטיני, כאלה שמעצבנים יותר וכאלה שאטומים יותר וכאלה שחושפים תמונות קשות למדי, כאילו שיש שני נרטיבים שונים ומשונים לחלוטין המציגים אותה מציאות באותה נקודה המסתכמת בכמה קילומטרים מרובעים. שני נרטיבים שלא מדברים אחד עם השני, מציגים שתי מציאויות משני עולמות שרק נפגשים אצלי, בעמוד של הפייסבוק.

> ילדים צריכים לצייר בית ועץ, ולא לברוח מפצצות

אם כבר, כנראה, זנחתי את העיסוק בכתיבת התזה, אז רוצה לספר שאני בוחרת לכתוב בעברית כי אני רוצה לכמה דקות לדבר עם הנרטיב השני שמכסה חלק לא מבוטל מעמוד הפייסבוק שלי, הישראלי.

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא גדעון לוי שאוכל להעמיד ביקורת ומראה נוקבת לחברה בישראל. אני גם לא אתיימר לדבר אתכם על מי סובל יותר, לא אשתמש בפוסט הזה באף תמונה של ילדות וילדים שנרצחו מעזה וגם לא אפתח פתח לטיעונים על מה שקורה בשדרות. לא אדבר על דו קיום ולא על שלום ולא על שום תקווה. גם אל תצפו שאגיד אף מילה על הצבא הישראלי, על חמאס ולא על אבו מאזן או כל העולם הערבי.

אני רוצה לדבר על קדושת החיים דווקא עכשיו כשנראה שכולם רומסים את הקדושה הזאת. אני רוצה לגרות לכם את הרגש הכבוי, זה שמסוגל להיאטם ולברוח ולחפש פרשנויות והצטדקויות בחיק ערוצי התקשורת, רוצה להגיד שאין שום "טעות" בעולם שיכולה להסביר ולהצדיק את רצח הילדים על חוף הים בעזה. רוצה להעיר אתכם אם לא עצרתם היום בבוקר ותהיתם על משמעות החיים, רוצה שתיקחו הפסקה מהאדישות שבסוף תהרוג עוד ועוד ילדות וילדים. אני רוצה שתדעו מה להסביר לילדיכם ולילדותיכם כשיגדלו, כשיספרו על הזוועות שהתרחשו כאן, שתדעו להגן על עצמכם כשישאלו איפה הייתם ומה עשיתם בתקופה הזאת, כי אז הם לא יסלחו לכם.

> האם מותר להרוג אזרחים כל עוד מקפידים לעשות זאת בטעות?

רוצה לספר לכם שמכל התמונות שראיתי בימים האחרונים, אני מסתכלת באמת רק על הילדים שנשארים בחיים, רואה את המבט שלהם על גופות אחיהם או חבריהם, רואה את הדמעות שלהם ואת חוסר האונים. נזכרת במוות הראשון שפגשתי בגיל ארבע כשסבתא רבתא נפטרה במוות טבעי לחלוטין. נזכרת שכל הזיכרון שלי בגיל הזה מעורפל, חוץ מהמפגש הזה עם המוות, הרגע הזה שאת בתור ילדה מבינה שיש חיים ומוות בעולם, שאותו בן אדם שאהבת לשחק עמו או לחבק אותו, זהו – כבר לא שם. זוכרת את מילותיה של דודתי כשאמרה לי כנחמה "אלוהים לוקח את האנשים הטובים שהוא אוהב", ותוהה אם מישהו אומר את זה לילדים הבוכים שם? האם גם הם יגדלו ויחשבו שאלוהים אהב את כל בני משפחתם ולכן רצה אותם לידו כמו ששנים חשבתי על סבתא?

זהו. זה מה שרציתי להגיד לכם. שתדעו מה לספר לילדיכם יום אחד כשהם יפגשו את הילדים מעזה, אלו שנשארו בחיים, כשהם ישאלו אחת את השנייה על שנות הטירוף.

מבטיחה להשתדל להמשיך לכתוב לכל אלה שראו קצת אור בפוסט הקודם, וגם אם לא אצליח לכתוב, צריך שתהיה תקווה, צריך שהחלומות שלכן, של ילדות עזה ושלי לעולם טוב, הוגן וצודק יותר שאלה יהיו החלומות הטבעיים. בינתיים, אחזור לכתוב דברים שאתם כנראה לעולם לא תקראו.

* מייסלון דלאשה היא סוציולוגית וחוקרת את הפוליטיקה של השפה והתרגום ביחסים הלא סימטריים בין היהודים והערבים, באוניברסיטת תל אביב. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.