עברתי כבר כמה מתקפות ישראליות, אבל מתקפה ברמדאן זה חדש

כותבת אורחת: עביר איוב, עזה

השעה הייתה שתיים לפנות בוקר והחשמל כבר נגמר ללילה הזה. לא הצלחתי להירדם בגלל החום הנורא בחוץ, ובגלל שתי אחיותיי ששכבו לצדי ועקבו אחרי החדשות בטלפונים שלהן. דנו בשאלה אם צפויה עוד מתקפה ישראלית בעקבות האירועים האחרונים, מקוות שלא אבל כל הסימנים מסביב הצביעו על תשובה אחרת.

החלטנו לישון שעה אחת לפני ארוחת הסוחור (הארוחה המפסקת לפני עלות השחר ברמדאן), אבל לא הצלחנו להשלים אפילו שעה אחת של שינה. הפיצוצים מסביב העירו אותנו כל הזמן. "תדליקי את הרדיו", ביקשתי מאחותי, שכיוונה לתחנה מקומית. כן, עכשיו זה רשמי: ישראל יוצאת למבצע צבאי חדש בעזה ושמו "צוק איתן".

> קולות מהדרום: תחושה של ערב מלחמה

האווירה מסביב לא חדשה לי: כבר חוויתי שתי מלחמות ואינספור סבבי הסלמה בעבר, אם כי שום דבר לא מרגיל אותך לטראומה. אבל הפעם ההסלמה מתחילה בזמן החודש הקדוש רמדאן ובמקביל לגלי הפסקות חשמל ארוכים מהרגיל, כך שהתזמון מחמיר את המצב. הדבר האחרון ש-1.8 מיליון עזתים שצמים 14 שעות ביממה רוצים זה לשמוע הפצצות כל שעה בשעתה. מתקפה ברמדאן.

התעוררתי והתחלתי בשגרת הפעולות של ההסלמה: לכוון את הרדיו לתחנה מקומית שמדווחת על כל נפילה, לפתוח טוויטר ופייסבוק כדי לראות מה החברים עושים ולהתקשר אליהם אם טיל נפל להם ליד הבית. זמן הסוחור בא והלך ופספסתי את הארוחה.

אחד האתגרים שהכי קשה לשאת כל פעם שמתחילה עוד מתקפה כזאת הוא מה לעשות עם הילדים בבית. זו המתקפה הראשונה שחוות שתי האחייניות הקטנות שלי, שגרות באותו בניין איתי. שתיהן בנות פחות משלוש שנים, ואין שום דבר שאפשר לעשות כדי להרגיע אותן כשהן בוכות מהפיצוצים. הכי הרבה שאפשר לעשות זה לחבק אותן חזק ולהגיד להן שזה רק זיקוקים.

חוץ מעניין הילדות, ההתמודדות עם מתקפה היא משהו שהמשפחה כבר יודעת איך להתמודד איתו. קודם כל מוודאים שיש לנו מספיק קמח בשביל לשרוד כמה ימים, בודקים את מצב הסוללות החיצוניות לטלפונים, ואז מודיעים על עוצר פנימי ושאף אחד לא יוצא החוצה. זה קל. הבעיה היא העומס הרגשי, שאיתו אין לנו כלים להתמודד. פעם אחר פעם אנחנו מוצאים את עצמנו רבים על שטויות, סתם כדי לשחרר את הלחץ שמצטבר בלב.

אל תתנו להם מטוסי קרב

כשאני מקשיבה לדוברים ישראלים שמסבירים למה היו צריכים לצאת למתקפה הזאת אני לא שומעת שום דבר חדש. שוב ושוב "מטרות המבצע הן לפרק את תשתית החמאס ולהפסיק את ירי הטילים מעזה לישראל". אבל פעם אחר פעם מה שבאמת קורה במבצעים האלה הוא שאזרחים משני הצדדים משלמים את המחיר על הסכסוך שלא נגמר.

ועדיין, אם נחזור לתחילת הסבב הנוכחי – מרצח שלושת הנערים באזור חברון ועד שריפתו של מוחמד אבו ח'דיר בשועפאט – התמונה מתבהרת מעט. אני תמיד מגנה בקול צלול ורם אלימות נגד אזרחים בכל מקום בעולם, גם כשחברים שלי קוראים לי "פרו-ישראלית". אבל אי אפשר להתפלא על כך שהרחבת ההתנחלויות, והעברת אלפי מתנחלים בניגוד לחוק הבינלאומי לתוך השטחים הפלסטיניים, הובילו לכאלה תוצאות מחרידות. גם כשאתם מתקיפים את עזה וקוראים לזה "הגנה עצמית" אני לא מבינה אתכם. אתם עוקרים אלפי בני אדם מבתיהם ומשתלטים על אדמתם, ואז מדברים על "הגנה עצמית" מפני מי שתובע את זכויותיו!

כל פעם שאני מעלה עדכונים בטוויטר על הנעשה בעזה אני צריכה להתמודד עם התקפות מצד ישראלים. תמיד מפתיע אותי שאפילו האזרחים מן השורה שם לא מוכנים להוציא אותנו, האזרחים התמימים, ממעגל האלימות. ישראלים כותבים לי שירי הקסאמים הוא שרירותי ואבסורדי, ועל כך יש לי רק תגובה אחת: אם אתם חושבים שהירי הקסאמים של ההתנגדות הוא אבסורדי, דברו עם ארצות הברית שתיתן לנו F16 מדויקים יותר!

הפוסט פורגם במקור באנגלית באתר 972+. תרגום: חגי מטר

* עביר איוב, 26, למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה האיסלאמית של עזה. היא עיתונאית שכיסתה את המלחמה האחרונה בעזה וכן נושאים פנימיים שונים. היא כתבה מאמרים לאתרי האינטרנט של "אל ג'זירה", "הארץ" ואחרים.