newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי אמר שנשק תורם לביטחון שלנו?

הפתרון המיידי לכל איום ביטחוני בארץ הוא לשים עוד נשק בידי האזרחים. בפועל הנשק הזה הורג חפים מפשע ברחובות ונשים בתוך הבית

מאת:

כותבת אורחת: טניה רובינשטיין

בימים אלו, ובעצם רוב הזמן, אלימות ברחובות ונשק נמצאים בכותרות הראשיות ללא הרף. מה שנדחק לשולי העיתון והתודעה הן הסכנות שבהתחמשות, במיליטריזציה ההולכת וגוברת של החברה, ובאופן שאלה מייצרות עוד ועוד אלימות בכלל וכלפי נשים בפרט.

הגורמים העיקריים שעליהם מושתתת תחושת הבטחון בחברה הישראלית הם פיתוח התעשיות הבטחוניות והתחמשות מסיבית של הצבא. זו התשובה לכל איום, מוחשי או מדומיין. זוהי חברה שבה הצבא הוא חלק מחיי היומיום של כולנו: במערכת החינוך, במסלול החיים, ברחוב ובקרב כל מי שאנחנו מכירות, ושבה נשק הוא מראה נורמטיבי שנתקלות בו בכל מקום, במרחבים ציבוריים ופרטיים כאחד. גם במרחבים אזרחיים נשק נתפס כמה שמגן עלינו ומעורר תחושה של בטחון בקרב הנושאים אותו והסובבים אותם.

חלק נכבד מהכלכלה הישראלית נשען על תעשיות בטחוניות: על פיתוח, ייצור וייצוא של נשק וטכנולוגיות בטחוניות. הממשלה מעודדת את התעשיות האלה באופן אקטיבי, ומעודדת תחושה כאילו התעשיות האלו נחוצות לצורך שמירה על בטחוננו וחיינו.

בחודשים האחרונים ניתן להבחין לא רק בהקלות על התנאים לקבלת רשיון נשק, אלא אף בעידוד פעיל של התחמשות אזרחית ושימוש בכלי נשק בין אזרחים כמענה לתחושת האיום ברחובות בעקבות מקרי האלימות המתרחשים בתדירות יומיומית.

> לאלימות נגד נשים אין תרבות ולאום

חנות נשק, ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

חנות נשק, ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אך האם הצפת הרחובות בכלי נשק היא אכן מענה הולם לאלימות?

יש מי שמראה של נשק לא רק שלא מעורר בה או בו תחושה של בטחון, אלא להיפך – מעורר תחושה ממשית של איום וסכנה. אפילו לאדם הממוצע ברחוב נשק מהווה סכנה: רק לאחרונה חזינו במספר מקרים שבהם כוחות הבטחון ואזרחים השתמשו בכלי הנשק שלהם באופן בלתי מידתי ואף במקרים שבהם אזרחים תמימים נקלעו לזירה ונפצעו או נרצחו.

האלימות הגואה אינה מוגבלת למרחב הציבורי. חלק נכבד מהאלימות כלפי נשים מתרחשת בין כותלי הבית. קמפיין "האקדח על שולחן המטבח" הצליח להביא לפרסום ואכיפה של הנחיות מטעם משרד הבטחון בשנת 2013, שמורות לחברות האבטחה לאסוף את כלי הנשק בסוף יום עבודתם של המאבטחים. זאת לאחר שתועדו מקרים רבים של רצח במרחב הפרטי באמצעות כלי נשק של מאבטחים. ואכן, מרגע אכיפת ההנחיה לא תועד אף מקרה רצח של נשים או בני משפחה אחרים על ידי מאבטחים.

אבל החלטה זו בוטלה על ידי השר לבטחון פנים בנובמבר 2014. אז ניתן היתר למאבטחים לשאת את כלי הנשק מחוץ למקום העבודה. הר דאז יצחק אהרונוביץ' הסביר אז שההחלטה נבעה "מהצורך בחיזוק תחושת הביטחון בקרב האוכלוסיה", בעקבות גל טרור.

ההקלות בקבלת אישור לשאת נשק ועידוד האזרחים להתחמש, יחד עם מסרי הפאניקה ותחושת הסכנה ברחובות, מפקירים את שלמות גופם וחייהם של רבים ורבות בימים אלו. עלינו לצאת בקריאה ברורה נגד התרבות שבה נשק הוא הפתרון לכל סכנה וסכסוך, נגד תרבות של אלימות והתחמשות ונגד תרבות שבה נשים סובלות מאלימות שמקצינה עם כל עלייה במתיחות וברמת האלימות ברחובות – שמחלחלת באופן בלתי נמנע גם לתוך הבית.

תפיסת הבטחון המיליטריסטית, שנשענת על עוד ועוד כלי נשק רצחניים ברחובות ובבתים, צריכה להתחלף בתפיסת בטחון ששומרת באמת על חייהן ושלמות גופן של נשים ושל אוכלוסייה אזרחית בכלל, ושואפת להפחית את האלימות בחיינו.

היום (רביעי) יערכו אירועים שונים לציון היום הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים. בתל אביב תיערך צעדה, וברמלה יקיימו מחאה מול המשטרה ובה תתקיים הלוויה סמלית ל-11 נשים שנרצחו השנה בחברה הערבית. גם השנה כמו בכל שנה, נצא לרחובות למחות נגד הפקרת בטחונן של נשים. אסור שהמחאה הזאת תשכח.

טניה רובינשטיין היא רכזת פרויקט "חמושים" בקואליציית נשים לשלום. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> פרידה מאם ובתה, הקורבנות האחרונים של הטרור נגד נשים בישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf