newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נתניהו "מתון ושקול"? בדיוק להפך

עוד מהקדנציה הראשונה נתניהו מוכיח לפלסטינים שאיתו אפשר לדבר רק באלימות, ואז כשהפיצוץ מתרחש, הוא משחק אותה מבוגר אחראי. אפילו ב"הארץ" קונים את ההונאה הזו

מאת:

התדמית המרוסנת והשקולה של נתניהו קיבלה אתמול חיזוק רציני אחרי הפיטורים הקולניים של סגן שר הביטחון דני דנון. אם הארץ ו-ynet שרים שירי הלל לביבי, אז כנראה שהגיע הזמן לומר משהו על המיתוס המופרך הזה. למרבה הצער, גם אני נפלתי בפח הזה בעבר.

ביבי שקול רק בהשוואה לאלימים שבין המנהיגים הישראלים – ההתנהלות של שרון במלחמת לבנון הראשונה, פרס ב"ענבי זעם" ואולמרט בלבנון השנייה ובעופרת יצוקה – אלו שהאמינו שאם ייתנו לצבא לכסח יהיה אפשר לעצב מחדש את המציאות הגיאו-פוליטית באזור. נתניהו קצת יותר חשדן בעניין הזה, וטוב שכך. אבל גם ערימת הגופות שנתניהו משאיר אחריו מתחילה להצטבר, וככל שהדשדוש בעזה נמשך, רעיונות בעייתיים כמו גירוש 100 אלף איש והפגזות תותחים יכולים להיגמר רע מאוד. לדגים בחבית אין לאן לברוח, וגם לא לתושבים ברצועה. מספיקה פצצה ישראלית אחת על אחד הריכוזים של הפליטים החדשים האלו כדי להוביל לקטסטרופה מוסרית ומדינית. ולא שהמצב כל כך טוב כרגע.

שנית, וזה העניין החשוב יותר, לנתניהו אחריות גדולה לרגע פתיחת האש. וזה משהו שהדיון הציבורי בישראל מצליח להתעלם ממנו בעקביות. לאורך כל הקריירה שלו, ביבי פשוט אינו מוכן לשום צעדים ממשיים מול הפלסטינים שלא קשורים בהפעלת כח. אין מבחינתו שום הבדל בין אבו-מאזן לחמאס בעניין הזה. מול שניהם צריך להתנהל בכוח. אני לא מחדש פה שום דבר, הרי זה מה שהימין תמיד אמר. הנקודה היא שתמיד יהיה בצד השני מי שישתכנע שהדרך לחדור את מסך האטימות הזה היא באמצעות כח נגדי.

החמאס לא מטומטם. הם מבינים היטב שישראל יכולה לגרום להם נזק מחריד. הם יודעים שאחוזי ההישרדות בהנהגת הארגון הם קלושים, ושגם בני המשפחה שלהם יהיו הראשונים לחטוף את הפצצות מהאוויר. אבל החמאס עם גבו לקיר – ביבי מונע כבר חודשיים את העברת הכספים לפקידי הציבור ברצועה, עוצר את ההנהגה הפוליטית בגדה ומחזיר את האסירים המשוחררים לכלא. בשלב הזה משוואת הרווח וההפסד של החמאס משתנה, והירי הופך מוצא הגיוני. ואז כמובן יש לישראל זכות ואפילו חובה להגיב. וככה אנחנו במצב הנוכחי.

שמעתי השבוע כל מיני פרשנים ופוליטיקאים אומרים שהפיתרון בעזה הוא אבו מאזן. שצריך למצוא דרך להשליט מחדש את המרות שלו שם. ראש המכון למחקרים אסטרטגיים, עמוס ידלין, אמר את זה בערוץ 2 אצל דנה וייס, אהוד יערי נטה להסכים באולפן ועכשיו גם שלומי אלדר כותב את זה. וואלה. לפני חודשיים קמה ממשלה פלסטינית בתמיכת החמאס, שקיבלה על עצמה הימנעות מטרור והכרה בישראל. במקום לתת לתהליך הזה צ'אנס, ביבי החרים אותה. עכשיו רוצים להחזיר את עבאס בנגמ"ש צה"לי לרצועה, ועוד משוכנעים שזה יעבוד.

לזכות ביבי ייאמר שהוא עקבי. בקדנציה הראשונה הוא עצר את הסכמי אוסלו וסירב לדבר עם ערפאת. הפלסטינים פתחו באש, ונתניהו חתם על הסכם וואי (ולא קיים את מה שחתם). את שחרור האסירים במשא ומתן עם אבו מאזן הוא עצר, אבל לחמאס הוא נתן אלף איש (ואז הפר גם ההסכם הזה, עם המעצרים בגדה – אחת מהסיבות למשבר הנוכחי). המצור ההדוק על עזה, עם רשימת הסחורות הידועה לשמצה, הוקל מעט רק אחרי המרמרה, ופעם נוספת אחרי עמוד ענן. והנה הימור שלי – אחרי סיבוב ההתכתשות הזה, תהיה עוד הקלה במצור. אולי לא מיד, אבל תהיה.

תארו לכם שנתניהו היה משתמש בשולי הביטחון שכיפת הברזל וההצלחות של השב"כ בשנים האחרונות העניקו לו כדי לקחת קצת סיכונים מדיניים. תארו לעצמכם שהוא היה מנסה גם לשחרר את החבל בעזה בין מלחמה למלחמה מרצונו, כדי להראות לצד השני שיש גם מה להפסיד. אבל אין מצב. נתניהו פשוט מבין רק כח ואיומים. זה נכון ליחסים עם ארצות הברית וזה עוד יותר נכון לפלסטינים.

זה הסיפור של ביבי המתון. לאט לאט ובשיקול דעת הוא מוביל את כולם לפיצוץ, ואז משחק אותה מבוגר אחראי, שכל פעולה שלו היא זהירה ולגיטימית. ועל הדרך הוא גם מרעיל את האווירה בין ערבים ליהודים ובין שמאל לימין. מספיק להסתכל מסביב כדי לראות את תוצאות המתינות שלו. "גיבור טראגי" קרא יוסי ורטר לנתניהו ב"הארץ". גיבור הוא לא, והטרגדיה היא שלנו.

חשוב לומר: זו מלחמת ברירה, הרשומה על שמו של נתניהו. ישראל אינה קורבן אלא מעצמה אזורית שבפניה עומדות דרכי פעולה רבות בכל רגע נתון – הרבה יותר מלכל הנהגה אחרת באזור, ובוודאי שיותר מלפלסטינים.

אתמול היה יום ביבי קלאסי. הבלוף המצרי של "הפסקת האש" לא פתר שום דבר במצב שנוצר בעזה, לא את בעיית המשכורות, לא את החנק מסגירת הגבול עם מצרים, לא את בעיית האסירים החדשים. לחמאס עדיין עדיף להמשיך לירות, ולישראל שוב יש לגיטימציה מלאה להפציץ. ככה ביבי גם ארגן לנו עוד כמה ימי או שבועות טילים והפצצות, וגם יצא מתון וצודק. עוד ניצחון הסברתי ופוליטי לנתניהו, עוד הפסד לכולנו.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf