סיום המצור אינו "דרישה של חמאס", זוהי דרישה של העם
מה שקורה בעזה אינו עניין הומניטרי בעיקרו, גם אם יש לו השלכות הומניטריות נוראיות. זה עניין פוליטי. ראיון עם תגריד אל-ח'ודארי, כתבת הניו יורק טיימס לשעבר בעזה
כתב: מוריאל רוטמן-זכר
"לא אכפת לי להתראיין. בוא נקבע מועד", כתבה לי תגריד אל-ח'ודארי, כתבת הניו יורק טיימס בעזה לשעבר וכיום עורכת באתר fanack.com, "תן לי רק לבדוק אם אחותי ומשפחתה הצליחו לברוח מהבניין שלהם בשכונת רימאל בעזה".
פניתי לאל-ח'ודארי במייל, מתוך רצון לשמוע לא רק את השקפתה על ההתקפה הנוראית על רצועת עזה, אלא גם את דעתה על ההשוואה בין המצב היום למצב בזמן עופרת יצוקה. כלי התקשורת שאחריהם עקבתי (בעברית, ערבית ואנגלית) ערכו השוואות במונחי נתונים בלבד: כמה נהרגו הפעם לעומת עופרת יצוקה, כמה נפצעו, כמה בתים נהרסו. קיוויתי שתגריד תוכל לתת לי הקשר רחב יותר ממה שקראתי.
הראיון התקיים בסקייפ, כשתגריד מתחברת מבית קפה בהולנד, שם היא מתגוררת מאז שהתפטרה מעבודתה בניו יורק טיימס.
תגריד, שאלה ראשונה: מה שלום אחותך?
אתה יודע, האמת היא שכל כך קשה לדבר על זה כי אני רחוקה. תקשרתי אתם בסקייפ עד אתמול, אבל עכשיו, בגלל האינטרנט – בגלל שישראל הפציצה את תחנת הכוח – יהיה קשה להרבה אנשים להטעין את המחשבים או הטלפונים שלהם. היום הוא היום הראשון שדף הפייסבוק שלי לא מלא בתפילות וקריאות לעזרה מעזה: אנשים כבר לא יכולים להשתמש במחשבים שלהם.
תגריד אל-ח'ודארי
אני חוששת שיהיה קשה עכשיו להגיע לאנשים, כולל המשפחה שלי. אני בהלם. אתמול אחותי וכל משפחתה, כולל הוריו של בעלה, שחולים בסרטן, עברו לבית אימי. למה אחותי עברה? כי הורידו 12 פגזים על הבית שלה!
אחותי ובעלה גרים בבית פרטי, אין להם זרים בבניין שלהם. למה הפציצו את הבית שלהם? אין להם שום קשר עם פוליטיקה. יש להם מפעל גלידה. פתאום הפגיזו מטוסים ישראלים את הבית שלהם? הפגזים פגעו בחלקים רבים של הבית וכולם רצו והסתתרו במקרר גלידה גדול בקומת הקרקע, מחצות עד שמונה בבוקר. "כולנו פוחדים וצמאים", סיפר לי אחייני בן ה-12, ריאד אבו אלוף. "ספרתי 12 פגזים".
ישראל מפגיזה ללא אבחנה. יש לי חברים אחרים שגם הבתים שלהם הופגזו. אחד פסיכולוג, השני עובד בעמותה, ונודע לי שמאמן כדורגל מאד פופולרי נהרג בהפגזה ישראלית על ביתו. אשתו וילדיו שרדו. לאנשים האלה אין שום קשר עם פוליטיקה. זה מגיע לחברים שלי, למשפחה שלי, לשכנים שלי.
מה ההבדל בין מה שקורה עכשיו ומה שקרה בתקיפה של 2008-9 הידועה, בכינוי עופרת יצוקה?
סיקרתי את המלחמה הראשונה נגד עזה בשנת 2008-9 ככתבת הניו יורק טיימס. חייתי את הפחד הזה. היה מפחיד, ונמשך כל כך הרבה זמן, וכל כך הרבה אזרחים נהרגו, הרבה משפחות, הרבה ילדים. הפעם מפעילה ישראל טקטיקה שונה. הם לא יכולים לראות את לוחמי החמאס רוב הזמן, אז מה שהם עושים הוא להרוג את משפחות הלוחמים. כמובן שישראל כבר הרגה משפחות של מנהיגי חמאס בעבר, אבל מה שהם עושים עכשיו הוא פשוט לתקוף את משפחות הלוחמים.
הבדל אחר הוא שבשנת 2008 כמעט ולא הייתה תקשורת בינלאומית. הפעם, כמעט כל התקשורת הבינלאומית נמצאת שם: האירופאית, האמריקאית, כולם. הפעם מגיעות התמונות לעולם. אני חושבת שזה היה מאד נועז מצידו של מישהו כמו ג'ון סנו מהבי.בי.סי. לנסוע לעזה ולהסביר מה הוא רואה, מנקודת המבט שלו, לא כישראלי או פלסטיני, אלא כמישהו מבחוץ.
ראיתי כל כך הרבה ב-2008, אבל כשניסיתי לספר את מה שראיתי, מיד הותקפתי על ידי כמה אנשים מהקהילה היהודית האמריקאית כאילו אני "דוברת החמאס". הרגשתי כאילו אני לבד ב-2008, כשלידי רק אל-ג'זירה הבינלאומית, וכמובן פלסטינים אחרים שדיווחו לסוכנויות הידיעות.
אבל הפעם אני חושבת שחלק מהתקשורת האירופאית וחלק מהאמריקאית, כתבים כמו איימן מוחי אל-דין מ-NBC, באמת מבינים מה קורה, ומדווחים את מה שראו עיניהם לקהלים שלהם. ויש גם את המדיה החברתית. המדיה החברתית דחפה את תקשורת המיינסטרים האמריקאית לכסות צדדים רבים יותר בעזה ולהראות תמונות רבות יותר של אזרחים הרוגים ונזקים. הרשתות החברתיות היו חשובות גם לאלה מאתנו שנמצאים מחוץ לעזה. בזכות פייסבוק הצלחתי להישאר בקשר. שומעים עדויות ממקור ראשון, קוראים על רגשות, כל זה מגיע דרך הרשתות החברתיות.
> "זה יותר גרוע מעופרת יצוקה, הצבא רוצה לגרום לאזרחים לסבול"
בית חאנון אחרי הפגזה (אן פאק / אקטיבסטילס)
אילו שינויים ראית בעזה בשנותייך ככתבת שם?
הייתי עיתונאית עצמאית בעזה בתקופת תהליך אוסלו [1993] ודיווחתי לניו יורק טיימס באינתיפאדה השנייה [2000-2004], בהתנתקות [2005] ובבחירות שבהן זכה חמאס [2006], ואחר כך, אחרי שהעולם סירב להכיר בממשלת החמאס, כיסיתי את מלחמת האזרחים בין החמאס ופתח. ואת המצור [2007] ואחריו המלחמה [2008-9]. אני יכולה לומר שהמצב מדרדר כל הזמן, מאז הסכם אוסלו. כאילו שאוסלו היה קללה. הוא לא הוביל אלא למחסומים והרחבת התנחלויות. והמצב של עכשיו, עם המצור.
אני חושבת שבגלל העובדה שהקהילה הבינלאומית לא תבעה מישראל דין וחשבון נוקב אחרי הרג האזרחים המאסיבי במלחמה של 2008-9 – אני עוד לא יכולה לשכוח את ריח המוות סביבי – ישראל עשויה לחשוב שהיא מעל החוק הבינלאומי, שהכול מוצדק.
סיום המצור אינו "דרישה של החמאס". זוהי דרישה של העם. עזה עדיין נמצאת תחת כיבוש – היא כלא פתוח. ישראל כל הזמן אומרת, "נסוגנו, נתנו להם את השליטה על השטח…" אני תמיד מזדעזעת כשאני שומעת שחוזרים על המשפט הזה ב-CNN. הגבולות בשליטה ישראלית מלאה, הים בשליטה ישראלית מלאה. המרחב האווירי בשליטה ישראלית מלאה. המעברים בשליטה ישראלית מלאה, חוץ ממעבר אחד, בשליטה מצרית, וגם הוא סגור עכשיו.
אבי חלה בסרטן. בגלל שהוא הכיר אנשים, הוא הצליח לנסוע לישראל לקבל טיפול, אבל רוב האנשים לא יכולים. כשהוא נפטר לפני חודשיים בזמן שהוא מקבל טיפול לסרטן בישראל, רק אמי הורשתה להיכנס לישראל ללוות אותו. לאף אחד מבניו ובנותיו לא הותר להצטרף אליו. תאר לך למות הרחק מאהובייך… הכיבוש אכזר.
מה שקורה בעזה וברחבי השטחים הכבושים אינו עניין הומניטרי בעיקרו, גם אם יש לו השלכות הומניטריות נוראיות: זהו עניין פוליטי. ההתמקדות בנושא ההומניטרי בלבד משמשת כתירוץ לא להגיע להסדר מדיני ארוך-טווח.
ניתקנו את שיחת הסקייפ שלנו, וסגרתי את המחשב שלי, כשמילותיה האחרונות של תגריד מהדהדות באוזניי. היא צודקת. למרות שהיא שיבחה את מאמצי התקשורת הבינלאומית להביא סוף כל סוף תמונות מעזה לעולם, מיסגור שאלת עזה כבעיה הומניטרית במהותה הינו כשל חמור של התקשורת והקהילה הבינלאומית.
אין מנוס מהתייחסות להקשר הרחב יותר של הכיבוש והמצור על מנת לשים קץ לאלימות ולהגיע לעתיד של חירות וביטחון אנושי הן עבור הפלסטינים והן עבור הישראלים.
מוריאל רוטמן-זכר הוא בלוגר ופעיל אמריקאי-ישראלי המתגורר בתל אביב.
הוא כותב בבלוג העצמאי www.thelefternwall.com, ואפשר לעקוב אחריו בטוויטר thelefternwall@. תרגום מאנגלית: שושנה לונדון-ספיר. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
