newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסיפורים הגדולים של 2015: בחירות הבלוגרים

זו הייתה השנה שבה הימין הצליח לבודד את השמאל. שנה שבה השלטון הצליח לבודד את הערבים, אבל הרשימה המשותפת הצליחה להתגבש מולו כאופוזיציה. רצח אחד במצעד הגאווה טלטל מדינה שלמה, וגם השנה שכחנו לגמרי מרצועת עזה. סיפור השנה: המועמדים

מאת:

לציון סוף השנה האזרחית הציעו הבלוגרים של שיחה מקומית מועמדים לתואר "סיפור השנה", הסיפור החשוב והמרכזי שקרה בארץ ב-2015. בהצבעה של הבלוגרים הסיפור הזוכה הוא התקוממות הצעירים בירושלים המזרחית. בפוסט שלהלן נציג את יתר המועמדים.

> סיפור השנה 2015: התקוממות הצעירים בירושלים המזרחית

הימין

למעט האפיזודות הקצרות של ממשלות רבין וברק, הימין הישראלי נמצא בשלטון, לבדו או בשותפות עם מפלגת העבודה, מאז 1977. בשנות השמונים הגושים עוד היו מאוזנים פחות או יותר בכוחם, אבל בעשור וחצי האחרונים הליכוד – על פלגיו, פורשיו ומתפצליו – הוא הכוח הדומיננטי במערכת הפוליטית הישראלית, ללא תחרות. ממש כמו שפעם מפא"י התחרתה עם עצמה ועם המפלגות שפרשו ממנה.

בתהליך הזה 2015 הייתה שנת מפתח. זו השנה שבה הימין הצליח לבודד פוליטית את השמאל, בין השאר בעקבות הניצחון החד משמעי של הליכוד בבחירות האחרונות, שנתן את התחושה שהכל מותר, ושהציבור אפילו יותר קיצוני מהכנסת. פעם השמאל היה חלק מהממסד והכהניזם היה שולי ומבודד; היום השמאל מבודד והכהניזם הוא חלק מהקואליציה.

התשתית שהוכנה בשנים הקודמות – חוק החרם, חוק הנכבה, רדיפת העמותות, פסילת תנועות – יוצאת כעת לפועל. היא מתבטאת בדרישה לפסול תכני שמאל בכל מוסד ציבורי, להגביל את המימון מחו"ל לתנועות שמאל ואפילו לעצור אירועים פרטיים כמו המפגשים של "שוברים שתיקה" בפאבים בבאר שבע ובתל אביב.

במסגרת המהפכה הזו מתרחשים גם מהלכים חיוביים, בעיקר במישור התרבותי, שם קולות שהושתקו במשך שנים זוכים לביטוי ואפילו להעדפה מתקנת, אבל הכיוון הכללי – של צנזורה, פיקוח ורדיפה – הוא רע מאוד, והוא ילך ויחמיר מפני שלימין אין תשובות אמיתיות לשאלת השטחים ולבידוד הבינלאומי הגובר של ישראל.

כמובן, את כל המהלכים האלו הימין לא היה יכול להגשים לבד. מה שהופך את הדומיננטיות שלו למושלמת זה שיתוף הפעולה הנלהב של המרכז, וקבלת הדין של השמאל הציוני. כשאנשי מפלגת העבודה משתתפים ברדיפת העמותות או בניסיונות לפסול את בל"ד, הם כורתים את הענף עליו הם יושבים, מפני שאי אפשר לדעת איפה יעבור הגבול בין הלגיטימי ללא לגיטימי בעוד שלוש או חמש שנים. על אנשים כמו יאיר לפיד אין בכלל מה לדבר – מי שנכנס לכנסת על מצע של חוזה אזרחי חדש ממציא את עצמו כרגע כחוזר בתשובה, רודף שמאלנים ולוחם באנטישמיות. זה בעצם כל הסיפור.

הציע וכתב: נועם שיזף

> בימין גילו שיש עינויים בישראל 

בנימין נתניהו באירוע לציון 25 שנים לעלייה מרוסיה (עמוס בן גרשום, לע"מ)

בנימין נתניהו באירוע לציון 25 שנים לעלייה מרוסיה (עמוס בן גרשום, לע"מ)

הדרת האזרחים הערבים

"המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי", אמר ראש הממשלה הישראלי, ראש הממשלה של כולם, וסימן בצורה ברורה ורשמית את הקו המגדיר מי הוא ישראלי, וחשוב מכך: מי לא ישראלי.

ממשלת ישראל פועלת שנים במטרה להפריד בין האזרחים היהודים והערבים, אך נראה שהשנה הפך המאמץ מכזה שפועל מתחת לפני השטח לדגל המתנפנף לפני המחנה. והדגל הזה מונף לא רק על ידי הרשות המבצעת, הממשלה, אלא גם מעל הרשות השופטת, בדמות בית המשפט העליון, שגם הוא משתתף בחגיגה: החרמת רכוש פלסטיני, הריסות בתים של חפים מפשע, טיהור אתני של בדואים לצורך ישוב יהודים בלבד, ועוד ועוד.

מערכת החוק והמשפט, מסתבר, גם הצטיינה השנה באכיפה סלקטיבית של החוק, ומעל מאה תיקים נפתחו על "הסתה" נגד אזרחים ערבים, עשרות מהם ישבו ועדיין יושבים במעצר, בשעה שאלפי יהודים המייחלים לרצח של מאות אלפים יושבים בבתיהם בבטחה. השנה התרחב משמעותית גם השימוש בצווי מעצר מנהלי, ועשרות פלסטינים תושבי ישראל נשלחו לכלא ללא משפט ובלא שניתנה להם אפשרות להגן על עצמם.

גם בתחום אכיפת חוקי הבנייה נראה שהאוכלוסייה הערבית, המונה כ-20 אחוז מכלל אזרחי המדינה, סובלת יותר מיד הרשויות, ומספר מדהים של 97 אחוז מצווי ההריסה המנהליים הוצאו נגד לא-יהודים.

מגמת ההקצנה הזו רק הולכת ומחריפה, והגיעה לשיא עם הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, יחד עם כלי התקשורת שלה.

שנת 2015 תיזכר כשנה בה נשרה המסכה הדמוקרטית מפניה של ממשלת ישראל, והדיבור הכפול, היהודי והשוויוני, פינה את מקומו לשיח חד-ממדי של מדינת לאום קיצונית וגזענית.

הציע וכתב: נעם רותם

> כשבג"ץ מאשר להרוס כפר בדואי כדי להקים במקומו ישוב ליהודים

בין המפגינים בעקבות תחילת העבודות להקמת ישוב יהודי במקום הישוב אום אל-חיראן היו חברי הרשימה המשותפת (צילום: אבי בלכרמן)

הפגנה עם תחילת העבודות להקמת ישוב יהודי במקום הישוב אום אל-חיראן (צילום: אבי בלכרמן)

הרצח במצעד הגאווה

הקיץ נרצחה נערה.

זה, אם להודות על האמת המצערת, לא מספיק בשביל להכתיר אירוע בתור "סיפור השנה". השנה נהרגו עוד נערים ונערות וגם ילדים וילדות. אם נפתח עיתון נגלה סיבות מוות שונות: "פלילי", "בטחוני", "גל טרור", "התאבדות", "פעילות ביטחונית", "בתוך המשפחה", "רשלנות", "רצח", "תאונה" וגם "בטעות". ובכל זאת הרצח במצעד הגאווה הוא האירוע המשמעותי ביותר השנה.

זה סיפור אישי מאוד. האירוע שחצה את השנה לשתיים, ל"לפני" ול"אחרי" הוא כניסתו של ישי שליסל לקהל הצועדות והצועדים במצעד הגאווה הכי עוצמתי שצעדתי בו זה שנים רבות – ודקר מספר צועדים. מאותו רגע אני זוכר כל דקה. הימים שאחרי, החדשות מבית החולים, העצרות והאבל העמוק על נערה שלא פגשתי מימי.

זה סיפור פוליטי מאוד, כי הרצח היה רצח פוליטי שנבע משנאה, וגם בגלל צירוף מקרים: שעות ספורות אחרי הרצח שרפו משפחה שלמה בביתה בדומא, ורצח התערבב ברצח, אבל באבל, זעם בזעם.

ואולי אני טועה, וזו לא "השנה של הרצח במצעד הגאווה", אלא בכלל "השנה של הבית הפתוח בירושלים". המשפט שאמרתי הכי הרבה בימים הראשונים באוגוסט היה "לכי לבית הפתוח". ידעתי שבמקום הזה, הנפלא ביותר בירושלים, יודעים לחבק, יודעים להקשיב, יודעים לזעום ויודעים לנתב לפעולה. במשך חודש צפיתי בנשות הצוות והמתנדבות ולמדתי שיעור בפוליטיקה באמצעות איזון בין אבל, הקשבה, מחאה, כעס ודרישות קונקרטיות.

הציע וכתב: רענן שמש-פורשנר 

> לא צריך לחכות לפשע השנאה הבא כדי להיאבק בגזענות ובהומופוביה

מתאבלים על שירה בנקי ז"ל, תל אביב (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מתאבלים על שירה בנקי ז"ל, תל אביב (יותם רונן / אקטיבסטילס)

עזה

בהקשר הפלסטיני, תקשורת המיינסטרים הישראלית לא תספר לכם על מה שהממשלה לא רוצה שתדעו. קל יותר לטפטף להמונים דאע״ש ואיראן מאשר לדבר על מה שקורה קילומטרים ספורים ליד הבית שלכם.

רק בגלל זה הסיפור המרכזי של השנה הוא האסון ההומניטרי הגדול ביותר שקורה כאן. הסיפור המרכזי, גם השנה כמו בשנה שעברה, הוא עדיין עזה.

לאחר הטבח של 2014 הציבור הישראלי מעדיף לשכוח את מה שהפלסטינים ברצועה חיים יום יום. לישראלי קל להתנתק מהייאוש של קיץ 2014, לפלסטיני זה בלתי אפשרי. דור הצעירים בעזה מיואש לגמרי, וזו בדיוק הסיבה שבגללה עזה היא סיפור השנה: המקום בו סובלים הכי הרבה הוא המקום עליו אף ישראלי לא רוצה לדבר או לשמוע.

יש לנו, בדרגה הראשונה, אחריות הומניטרית כבני אדם מוסריים להמשיך ולדבר על עזה, עד שפשע המצור יוסר מעל אוכלוסייה של 1.8 מיליון בני אדם, שרק מחפשים תקווה לחיים נורמליים והקלה בסבלם.

הציע וכתב: רמי יונס

> 2014: השנה של עזה

מונה אחמד (8) עומדת ליד הריסות ביתה. מונה איבדה את אחיה התאום חוסיין, ואת אמה נסרין, ב-23 באוגוסט, 2104, עזה. אישה אחרת, סוהיר עבד אל כרים אבו מדאיין ,43, שגרה באותו הביניין נהרגה גם היא. התמונה צולמה ב-25 במרץ 2015 כחלק מפרוייקט #ObliteratedFamilies . (אן פאק/אקטיבסטילס)

מונה אחמד (8) עומדת ליד הריסות ביתה. מונה איבדה את אחיה התאום חוסיין, ואת אמה נסרין, בהפצצה בעזה. התמונה צולמה ב-25 במרץ 2015 כחלק מפרוייקט #ObliteratedFamilies . (אן פאק/אקטיבסטילס)

הרשימה המשותפת

רבים חזו, ואולי אף קיוו, לכישלונו של הגוף המשונה הזה, שהוקם כאילוץ בעקבות העלאת אחוז החסימה שיזם ליברמן במטרה לדחוק את הערבים אל מחוץ לכנסת. ואכן, הרשימה המשותפת סובלת עדיין מקשיים מבניים ופערים אידיאולוגיים, אולם היא הצליחה להפוך לגורם משמעותי בפוליטיקה המקומית, וגם בזירה הבינלאומית, בצורה חסרת תקדים, והפכה לאחד מהסיפורים החשובים של השנה האחרונה.

למרות מהמורות וקשיים רבים בדרך מצליחה הרשימה המשותפת לאחד קבוצות שונות תחת מטריה אחת. עיני רבים במרחב הישראלי-פלסטיני, המזרח תיכוני והעולמי נשואות אל המפלגה, שמחברת בין קומוניסטים, אסלאמיסטים ופמיניסטיות, בין ערבים ליהודים, שהשפיעה על כל מהלך הבחירות והפכה לרשימה השלישית בגודלה בכנסת.

בהובלתו של יו"ר המפלגה, חבר הכנסת הצעיר איימן עודה, מצליחה הרשימה המשותפת עד כה לנווט בין הררי הביקורת, הפחדים והציפיות מכל הכיוונים, ולתת קול ותקווה לתומכי השותפות, השוויון, הדמוקרטיה וסיום הכיבוש.

השאלה היא האם חברי המפלגה עצמם מבינים את גודל האחריות והפוטנציאל שלהם. האם ישכילו להתחיל לבנות מנגנונים ומוסדות, ימשיכו להקשיב לשטח שנותן גיבוי נרחב לאיחוד בין ארבע המפלגות המרכיבות את הרשימה, והאם הם יוכלו להציב אלטרנטיבה מנהיגותית חדשה, במיוחד בימים בהם כוחו של נתניהו וממשלת הימין גוברים, וכשנראה כי הנשיא הפלסטיני אבו מאזן, שנמצא אולי בסיום כהונתו, צפוי להותיר אחריו חלל מנהיגותי.

הציעה וכתבה: יעל מרום

> הרשימה המשותפת חייבת ללמוד לשחק במגרש של הגדולים

הרשימה המשותפת: זחאלקה, חנין, טיבי, תומא-סולימאן, עודה, גנאים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הרשימה המשותפת: זחאלקה, חנין, טיבי, תומא-סולימאן, עודה, גנאים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf