newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סיפור: זה קרה בחיפה

איש לא ראה אותו מזה ארבעים שנה. כולם הניחו שהוא מת באותו לילה ארור. אבל ערב אחד, בהפגנה בשדרות הכרמל בלב חיפה, גוליית חזר. מתוך האנתולוגיה "שתיים"

מאת:

כותב אורח: רשיד אגבּאריה | תרגמה מערבית: ברוריה הורביץ

– הוא חזר.

השמועה פשטה בין המפגינים בשדרות הכרמל (1). הם חשו בו בקרבם, דוחף אותם ולוחש באוזניהם דברי נועם. הבחינו בו גם הסוסים, שהחלו להתנועע לפתע ולצהול במיאוס.

זהו שֵד…

אמר אבּן תימיה (2):

הם רואים בעיני רוחם את השד בדמות אנוש ובהמות, הם רואים אותו בדמות נחשים, עקרבים ודומיהם, בדמות גמלים ופרות וצאן, סוסים ופרדות וחמורים, בדמות עופות, ובדמות בני אדם, כפי שהופיע השטן בפני קוריש בדמות סראקה בּן מאלכּ בּן ג'עשם כאשר עמדו לצאת לבַּדְר (3). כנאמר בקוראן: 'הַשָּׂטָן הִשִֹּיאָם לְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְאָמַר: הַיּוֹם לֹא יִגְבַּר אִישׁ עֲלֵיכֶם, וַאֲנִי הִנְנִי מָגִנְּכֶם. וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר נִגְלוּ שְׁנֵי הַמַּחֲנוֹת זֶה לְזֶה, חָזַר בּוֹ וְאָמַר: אֵין אֲנִי מְחֻיָּב לָכֶם עוֹד, כִּי רוֹאֶה אֲנִי אֶת אֲשֶׁר לֹא תִּרְאוּ, וְחוֹשֵׁשׁ אֲנִי מִפְּנֵי אֱלֹהִים. אֱלֹהִים עוֹנֵשׁ קָשׁוֹת (4)'.

השמועה עברה דרך הבצלים והכאפיות המלופפות סביב הראשים המותשים מהגז ומרימוני ההלם, טיפסה עם רוח הים הקלילה מרחוב ההר (5), פשטה דרך ואדי ניסנאס מעלָה אל רחוב מסדה והעירה את הלקוחות במסעדת אליקה משכרון היין והחשיש.

האם זה הגיוני שחזר אחרי ארבעים שנה של היעדרות? האם לא מת באותו לילה ארור?

לפתע היו הזקנות לאישיות מבוקשת. עשרות שאלות הופנו אליהן מבלי שתמצאנה להן תשובות משכנעות מכול וכול.

מיהו החוזר? האומנם זהו שֵד?

הפגנה נגד תוכנית פראוור, חיפה, נובמבר 13' (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד תוכנית פראוור, חיפה, נובמבר 13' (קרן מנור / אקטיבסטילס)

2.

המשפחה עזבה את הבית עם בנם התינוק, שנולד זה עתה, והצטרפה לאחרים שיצאו מבתיהם והתקדמו בדרך הבטוחה היחידה המובילה לכל מקום שבו תחפץ מחוץ לפלסטין. בית האבן בן שתי הקומות של המשפחה נשאר עומד בקצה שכונת ואדי סאליבּ. בשובו מלבנון הסתנן הדוד אל הקומה השנייה והסתתר בה חמישה חודשים, שבהם ניזון מבצל ומשאריות של אוכל. תכניתו הצליחה, והוא קיבל את הקומה השנייה של הבית. הקומה הראשונה, שאותה לקח האפוטרופוס המופקד על נכסי הנעדרים, ניתנה למשפחה ערבית שגורשה מטירה והתחבאה באחת הכנסיות בחיפה. היא קיבלה אותה תמורת ויתור על אדמתה בכפרהּ.

האגדה החלה בשנת 1965 בדיוק. על-פי תעודת הלידה של התינוק, שנשא הדוד עמו, הוא היה אמור לחגוג בשנה זו את יום הולדתו השמונה עשר. האש פרצה בדיוק בבית הסמוך, שהיה שייך אף הוא למשפחת התינוק. בבית זה גרו באותה עת יהודים שהגיעו מעיראק. איש לא נפגע בשריפה, שכן זה שביצע את המעשה דאג לעורר מהומה רבה מיד לאחר הצתת האש, שיכולה הייתה לחסל את הבית כולו. הדבר עורר את אימת השלטונות בשל חששם לדו-קיום שעלה בידם לכפות על נתיניהם הערבים, מה גם שהמשפחה הייתה גדולה, ורכושה, שהיה שייך לאפוטרופוס, הסתכם בחמישה בתים, נוסף לבית הדוד בן שתי הקומות. הם ארגנו אפוא שמירות לילה באותה שכונה בדיוק.

ארבעה מאנשי המשמר הלילי ראו אותו פעם שנייה, ושלושה מהם נשבעו שהוא שפך נפט ישירות על גג הקומה השנייה מבלי להיעזר בסולם. קומתו התכווצה באחת לאחר שפרצה האש, ומטען חומר נפץ התפוצץ בדיוק בינם לבינו. אחר כך נעלם. השומר הרביעי טען שלא ראה דבר, וכמה חודשים לאחר מכן היגר לארצות הברית, זאת לאחר שקיבל את כספי הסיוע הניתנים לעולים חדשים.

הסיפורים הלכו ותכפו, ומספר עדי הראיה הלך ועלה. מראות התארכותו והתכווצותו של מצית השריפות הסודי חזרו ונשנו עד שהאש כילתה את כל בתי המשפחה. הידיעה הגיעה לאוזני שר הפנים, שבתוקף סמכותו הוציא צו המורה לגרש את הדוד מביתו שכן הבית רשום על שם הסבא והסבתא. הוא נתן לדוד ארכה של שבוע לערער על הצו או לעזוב את הבית. הדוד נסע מרצונו לקנדה, ובה עבד, כך סיפרו, אצל השומר הרביעי שהיגר לשם ופתח חנות למכירת פלאפל.

בפועל הציב שר הפנים מארב לרוח הרפאים. הוא הכניס אל הבית קבוצה של משת"פים ערבים חמושים כדי שישמרו בתורנות מתוך הבית ויחכו לאותה רוח רפאים.

כאשר הבחין בה השומר התורן, העיר את כולם. רוח הרפאים הקישה בדלת, וכאשר פתח אותה, אמרה להם: "הבית הזה לא מכיר את הריח שלכם".

הם שלפו את נשקם וירו. זרם הדם הגיע עד כיכר אִלְחַנַאטִיר (6) וסיים את דרכו בים, שנצבע ביום ההוא בצבע אדום מוזר, כאילו נשפך אליו לפתע דם של עיר שלמה.

רוח הרפאים נעלמה.

האימאם של המסגד סירב להתפלל עליו, שכן לא ידע מהי דתו, והתפילה על מי שאינו מוסלמי אסורה. הכנסיות היוונית-קתולית, היוונית-אורתודוכסית, הלטינית והמארונית סירבו, כל אחת בתורה, לערוך תפילת אשכבה כלשהי בנימוק שהוא אינו נמנה עם צאן מרעיתן.

היה זה ב-30 בנובמבר 1973, בדיוק לפני ארבעים שנה. והיום הוא חזר.

הבחין בו קצין יהודי מבוגר, שהיה בין אלה שראוהו אז במו עיניהם. הזיעה ניגרה מתחת הקסדה ואפוד המגן שלו, וללא שהות הוא פקד על הפרשים לחדור לתוך ההמון ולהביאו בכל מחיר. צלעותיהם של כמה מפגינים נשברו, ונשברה גם רגל של סוס, דבר שעורר את זעמו וגרם לשבירת צלעות נוספות. אך כל זה היה לשווא.

נעלמו עקבותיה של רוח הרפאים, אולם נשמתה הנוכחת הפיחה רוח חיים בקרב המפגינים וגרמה כאב ראש לשוטרים, שהחליטו לסגת נסיגה טקטית עד הודעה חדשה.

בית פלסטיני בחיפה (gnuckx CC BY 2.0)

שלושה מהם נשבעו שהוא שפך נפט ישירות על גג הקומה השנייה מבלי להיעזר בסולם. חיפה (gnuckx CC BY 2.0)

3.

אני בסך-הכול עיתונאי קטן, שפרסם ידיעה קטנה בעיתון קטן בעיר קטנה ששמה חיפה. כתבתי סיפור, ששיקרתי כשטענתי שהוא דמיוני, על רוח רפאים קטנה שגרה ברחוב עיראק ומאכלת מרצונה את אבני בתיו, רוח רפאים ששמה גוליית.

בעקבות כתיבת הסיפור כמעט איבדתי את משרתי, שכן במולדתי הפיקטיבית מותר להגיד הכול, פרט לאמת. שלושה חודשים לאחר כתיבת הסיפור הגיע אליי המכתב המוזר הבא:

3 וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל-הָהָר מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל-הָהָר מִזֶּה, וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

4 וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ, מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת.

5. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל־רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת.

10. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת־מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה, תְּנוּ־לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד.

26. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: מַה־יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל? כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף, מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?

38. וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת־דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל־רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן.

39. וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת־חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת, כִּי לֹא־נִסָּה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי. וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.

40. וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר־לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי־אֲבָנִים מִן־הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר־לוֹ וּבַיַּלְקוּט, וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ, וַיִּגַּשׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי.

46. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ, וְיֵדְעוּ כָּל־הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.

47. וְיֵדְעוּ כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה כִּי־לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה, כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

48. וְהָיָה כִּי־קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד, וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.

49. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת־יָדוֹ אֶל־הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־מִצְחוֹ, וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו אָרְצָה.

50. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן־הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ, וְחֶרֶב אֵין בְּיַד־דָּוִד.

51. וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת־חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת־בָּהּ אֶת־רֹאשׁוֹ, וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי־מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ. (7)

פגוש אותי בביתו האחרון של גוליית ביום הזיכרון הארבעים ואחד להיעלמותו.

פגשתי אותו בבית האטום ברחוב עיראק. הוא לא היה שונה מכל תייר זר שבא לטעום את נפלאות החומוס של אבּו מארון, וכאילו הלך לאיבוד בדרכו אל המכונית. אינני יודע מדוע בחר דווקא את העיתוי הזה, אף כי ניסיתי להתקשר אליו כמה פעמים.

– גוליית מת ביום הנכּבּה.

כאילו שלף את נשק יום הדין שלו בסיבוב הראשון. אכן הייתה זו מכה ניצחת. הוא עשה את דרכו לשם כדי לספר לי שהתינוק היה בסל מקש, והוא נפל מהסירה שהייתה בדרכה ללבנון. לאחר שהקפטן סירב בתוקף לעצור או לחזור בטענה שהם עדיין באזור הסכנה, קפצה האם מאחוריו בבגדיה הפלסטיניים והייתה לאֵלה הסודית של מפרץ חיפה. ביום הולדתו השמונה עשר חזר, וכאשר ראה אותו היה משוכנע ברגע הראשון שהוא איננו גוליית. הוא נהג לישון על מפתן הבית, משתרע לעתים מקיר לקיר, ומתכווץ לעתים כשאורכו ברוחב הדלת.

ככל שארכה שהייתו, כן כרסם הספק בלבו, עד כי בסופו של דבר היה משוכנע לגמרי שהיצור שלפניו נושא את רוחו של בן אחיו. הם כמעט לא דיברו, והוא כלל לא ביקש לאכול או לשתות. בכל פעם שנשרף בית, גבר השְחור בפניו – האיבר היחיד בגופו שהיה גלוי לעין – עד כי לא יכול היה עוד להבחין בתווי פניו, וזיהה אותו רק על-פי בגדיו.

נשאר הבית האחרון, ולפני שיצא הסתכל אל הדוד ואמר לו: "היום אני הולך".

רוחו של גוליית הלכה ונמוגה עם כל בית שנשרף. הבית האחרון עדיין עומד על תלו ונושא חלק מהרוח המרחפת בשמי חיפה.

אכלנו חומוס אצל אבּו מארון תחת מסגד אִלְ-אִסְתִקְלַאל בטרם יצא לדרכו וחזר לעבוד אצל השומר הרביעי, זה שעזב לאחר השריפה הראשונה.

– בנֵכָר, אם אינך מוצא ידידים, התיידד עם אויביך.

דוד וגוליית של איליה רפין

דוד וגוליית של איליה רפין

4.

מתוך הספר הגנוז:

12. וַיָּבוֹא שָׁאוּל לְהִתְנַחֵל מוּל שְׂדֵה גָּלְיָת.

13. וַיַּעֲבֹר גָּלְיָת עַל פְּנֵיהֶם אֶל שָׂדֵהוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיְּעַבֵּד אֶת הָאֲדָמָה וַיִּתְכּוֹנֵן לִקְצֹר אֶת יְבוּלָהּ בְּמַגָּל.

14. וַיָּבוֹא דָּוִד וַיַּחְמֹד אֶת הַשָּׂדֶה, אֶת הַבַּיִת וְאֶת הַמַּגָּל.

15. וַיִּבְחַר דָּוִד חֲמִשָּׁה קְלִיעֵי כֶּסֶף מֵאֶרֶץ קְרֵבָה.

16. וַיִּירֶה, וַיִּקַּח אֶת הַבַּיִת, אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַמַּגָּל, וַיִּכְתֹּב אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה כָּרָאוּי לַנְּבִיאִים.

17. וַיִּתְפַּלֵּל לֶאֱלֹהָיו, יהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אוֹתוֹ מִגּוֹיִים כּוֹפְרִים.

18. וּלְדָוִד לֹא הָיָה מַגָּל. וַיִּשָּׂא אֶת מַגַּל גָּלְיָת וַיִּבְקַע אֶת הָרֹאשׁ וַיַּשְׁלֵךְ אֶת הַגּוּף לַיָּם.

19. וּבַיּוֹם הַשְּׁמוֹנָה עָשָׂר קָרָה הַנֵּס. וַיָּרֵד אֵל נְקָמוֹת וַיִּקְשֹׁר אֶת הָרֹאשׁ לַגּוּף הֶעָבֵשׁ.

20. וַיַּחְזֹר גָּלְיָת חַי, וַתַּחְזֹרְנָה הָעֲצָמוֹת הָרְקוּבוֹת, וַיִּשָּׂא בָּרָק עָצוּם מֵעִם אֱלֹהָיו, אֵל נְקָמוֹת וּמָוֶת.

21. וַיַּשֹּׁב אֶל שָׂדֵהוּ וְאֶל בֵּיתוֹ וַיַּשְׁלֵךְ אֶת הַבָּרָק לִשְׂרֹף אֶת דָּוִד, אֶת אִשְׁתּוֹ, אֶת בָּנָיו, אֶת הַשָּׂדֶה וְאֶת עַצְמוֹ. וַיּוּתַך הַמַּגָּל וַיַּהֲפֹךְ לְמַתֶּכֶת קָרָה וּבוֹהֶקֶת תַּחַת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה מִמַּעֲרָב.

(מוקדש לעצירים ולפצועים מאירועי ההפגנות של יום הזעם ב-30 בנובמבר 2013)

שוטרים עוצרים מפגין בהפגנה נגד תוכנית פראוור, חיפה, נובמבר 13' (קרן מנור / אקטיבסטילס)

שוטרים עוצרים מפגין בהפגנה נגד תוכנית פראוור, חיפה, נובמבר 13' (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הסיפור מובא מתוך האנתולוגיה החדשה "שתיים" בהוצאת כתר. "שתיים" הוא פרויקט דו-לשוני לספרות עכשווית, והאנתולוגיה תושק באירוע בקפה יאפא ב-11.1. לפרטי האירוע.

הערות שוליים:

שתיים - אנתולוגיה בהוצאת כתר

שתיים – אנתולוגיה בהוצאת כתר

(1) שדרות הכרמל – כיום שדרות בן גוריון

(2) אבּן תימיה (1328-1263) – תיאולוג ופרשן אסלאמי

(3) בּדר – מקום בחצי האי ערב שבו פרץ ב- 624 קרב בין המוסלמים לאנשי מכה. המוסלמים בהנהגת הנביא מוחמד ניצחו בקרב זה.

(4) פרק המלקוח, פסוק 48. אורי רובין, תרגום הקוראן (2005).

(5) רחוב ההר – כיום שדרות הציונות.

(6) אִלְחַנַאטִיר – הכרכרות. זהו שמה הקודם של כיכר פריז שבעיר התחתית.

(7) שמואל א י"ז.

> סיפור קצר: נצטרך מכונות אחרות כדי לעצור את הזמן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf