newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סיפור קצר: נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

מתוך "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", ספרו החדש של הסופר והמשורר מתי שמואלוף

מאת:

 מאת: מתי שמואלוף

זה אימייל ראשון ואחרון שאני כותב לך מבגדד. את מאמינה? אני לא מאמין. אימייל ראשון מבגדד. עיר הולדת אמי, סבתי, סבי. והאמת, היתה לי נסיעה די מחורבנת. הייתי תקוע בעמאן במשך חצי יום. חשבתי אם לספר לך או לא, אבל אני חייב: אז תדעי שחזרתי לעשן. מה לעשות?! נראה אותך תקועה בנמל תעופה, שעות על גבי שעות.

אני בטוח שאת מבינה שאנחנו צריכים להיפרד. אבל קודם אני רוצה לספר לך על סאלם. הוא הפושע שנתן לי את הסיגריה. את תפגשי אותו בטח בתל-אביב. נתתי לו את הטלפון שלך. הוא עובר לבית שהוריו הבריטים קנו לו ביפו. כנראה לא במקרה, הוא חוזר לשם ואני חוזר לפה. כלומר, אני לא יודע כמה זמן אשאר כאן. אבל נראה. אני רוצה להמשיך אחר כך למַשהַד, באיראן, או קודם לחאלֶבּ ומשם למשהד. תלוי כמה כסף יישאר לי. סאלם הוא חצי בריטי חצי פלסטיני. אמרתי כבר שהוא מלונדון. מצחיק, הוא גם כותב כמוני, רגע לפני פרסום רומן ראשון. הוא פסימי לגבי החזרה שלנו, היהודים-הערבים, למשרק ולמגרב. אבל הוא חושב שכדאי לנסות. אולי בצדק הוא טוען שאי-אפשר להאמין שבזמן הקרוב נראה את השינוי המיוחל. אני אופטימי יותר, כי כל זרע שנזרע בתוך האדמה יכול להוביל אותנו לתרבות אחרת. והכול, כמו שאני תמיד אומר לך, מתחיל בתרבות.

אנחנו צריכים להיפרד. את כבר יודעת את זה. זה מה שאת אמרת לאורך כל הדרך. ועכשיו אני מבין את זה. אני לא מתגעגע אלייך. כלומר אני כן מתגעגע אלייך, אבל לא במובן של אהבה, אלא מתוך הרגל וחיבה לעצות שלך. אין מישהי שהכירה אותי יותר טוב ממך. אני מסכים עם הפרידה ומצטער שהטרדתי אותךְ כל כך הרבה. בשביל זה כתבתי שזה אימייל אחרון, כי את ביקשת שלא אצור איתך קשר בשום צורה. אני גם מצטער, כשאני חושב על זה, שנתתי את הטלפון שלך לסאלם. אבל הוא בטוח לא יטריד אותך. רק ירצה שאולי תראי לו קצת את התרבות הצעירה, את יודעת. קחי אותו לסיבוב ברים בקסבה, הודנא ובחפלה. האמת, אולי הוא סתם היה מנומס. את יודעת איך זה אנשים בשדה תעופה, ועוד במטוסים. מדברים יותר מדי ואין להם כלום מאחורי הדיבורים. פשוט מדברים, אולי כדי להסיר את החרדה, ואולי משהו נפתח כשהחיה האנושית עוזבת את האדמה ומתקרבת לשמים.

אני מביט בסיפור הקצרצר הזה ולא אוהב אותו. חושב שאולי צריך להכניס מכונת זמן כדי שיאמינו. אני רוצה להמשיך לכתוב, אבל אין לי מושג איך ממשיכים כזה סיפור, ולאן אפשר לקחת אותו. אני מסתכל החוצה, מחלון הדירה השכורה שלי בקומה השלישית, ברחוב משה דיין 48 בחולון. רואה ילדים רבים. מישהו מצלצל בדלת. קם מהכיסא והולך לפתוח. השכנה עומדת שם, בדלת. אומר לה, "בואי, כנסי". שמח שהיא באה לקפה, לבקר. וגם בגלל שסוף סוף אני יכול לקום מהמחשב – בוא נאמר את האמת, אני לא מצליח להמשיך לדמיין את בגדד – אבל גם בגלל שזה לא מיני בינינו, ביני ובינה, ואני יכול לדבר איתה כמו עם אחות.

"מה זאת אומרת", אני עושה לה, "אשֵמה? איך היא, הקורבן האומלל של הנסיבות המצערות, יכולה בכלל להיות אשמה במשהו?"

"אתה חייב לקלוט: איזו אמא לא רואה שהילד שלה חוטף מכות קבוע, ומתגרה בילדים אחרים, עם בדיחות שלא הצחיקו אף אחד? יעני, אם הטיפש הזה יודע שהפועל שוב הפסידה, הוא יורד על השוער שחטף שלישייה כמו זונה שמקבלת זין משולש. אם הוא שומע שהזמר הכי אהוב במדינה נתפס מוצץ לאיזה נער בתחנה המרכזית החדשה, אז הוא יורד עליהם שהוא אוכל בתחת. איזה מין אמא לא קולטת דבר כזה?"

"אז את מתכוונת שהיא היתה צריכה להשאיר אותו בבית", אני עושה לה.

"אולי", עושה לי.

היא הולכת לעבודה במשמרות שלה ואני חוזר למחשב, אבל היד ממשיכה להתנגד. אני קורא ספרים על בגדד, מאונן, מחפש אתרים של יהודי בגדד, או כאלה שמחפשים כמוני מידע על בגדד, ולא יודע איך ממשיכים. מנסה להכניס את הגיבור שלי למכונת זמן, שילך לפני הקמת המדינה וישכנע את סבו לנסוע ללונדון ולא להישאר במזרח התיכון המקולל. אבל מתחיל להסתבך עם הזמנים. וזה לא אני לכתוב פרק עיראקי ל"בחזרה לעתיד".

בהתחלה, עם השכנה, עוד היינו משחקים בכאילו. היא היתה שואלת אותי אם יש לי את הספר על אפריקה או על הסטונס. אחר כך פשוט עליתי, או שהיא ירדה. אני כועס על עצמי ששברתי את האיסור שקבעתי לעצמי קודם לכן. אבל זה גדול מאיתנו.

"אתה זוכר את השכנה ההיא", עושה לי. אני מהנהן בהסכמה.

"השכנה הזאתי מסכנה, על הפנים שחבל על הזמן, לא ראו אותה בבית הכנסת, לא ראו אותה בחדר כושר. לדעתי בהכול אשם הבעל המעאפן שלה".

"ממש חוק מרפי".

"מה אתה מתכוון, מרפי?"

"שמי שרע לו בחיים, אז כל החיים מתחרבנים לו הכי גרוע", אני מנסה להסביר לה.

"כן, אפשר לומר". היא שותה בעדינות את הקפה.

"אז הוא בעצם עיצבן את הילדים בשכונה שידקרו אותו, רק כדי להשיג את תשומת הלב שלה, יעני שתרד ותפריד, והוא ירגיש שיש לו אמא, משמעות בחיים, את מבינה? זה הכול מטפורי וזה ממשי וזה באותו הזמן מתרחש וזה חרא על החיים שלנו".

אני חוזר למטה לכתוב. חושב כמה הסִפרות משמינה אותי. אבל נחלץ מתוך המחשבות האלו כשנזכר שהיא דיברה על הבעל שאשם בהכול. ואני מת לדעת למה היא התכוונה. כי בהתחלה זה נראה כמו שכתבו על זה במקומון, "נרצח בשל ויכוח בין ילדים". ואז היא הביאה לי את הנתון הזה, שהאישה לא באמת הקשיבה לילד ולא הלכה לבית כנסת, כי כנראה משהו הציק לה, והיה משהו עם הבעל שהיא אמרה שהוא מעאפן. אני לא יכול ללכת אליה עד שתחזור מהמשמרת הארוכה של הלילה בנתב"ג, שם היא עובדת בדיוטי פרי. אני חוזר לשולחן הכתיבה, ובתכלס די מקנא בגיבור.

חבל שלא התחתנתי איתךְ כשהצעת לי. אבל לא היה לי אומץ. רציתי את הזמן להתרכז בספר השני. ובכלל, ראיתי איך החברוּת שלנו פוגעת בקריירה שלי. ואני רוצה למות כשמיציתי את עצמי. ואיכשהו כל הסיפור הזה של סקס, אהבה, אינטימיות, לא מתאים לי. כלומר, היה לי טוב איתך, אבל טוב לי יותר עם הכתיבה.

סאלם הבין אותי כשדיברנו כל הזמן ההוא כשעצרנו את הזמן וגילגלנו סיגריות בשדה התעופה של עמאן על שםהמלכה עאליה. אבל הוא נשוי עם ילד ולא רוצה למות לבד. אני לא מפחד. כלומר, אני כן. אבל אני אומר לעצמי שאני לא. סאלם רוצה להתחתן באופן סימבולי עוד פעם עם חברה שלו, מעל הבית שהיה של ההורים שלו, ברחוב יפת 232. אז היא תגיע אחריו לשם והם יעשו את זה. הוא מתכוון לגור ביפו ואז להשכיר את הדירה ולחזור ללונדון. מדהים שיש לו כסף לקנות דירה ולי אין כסף אפילו להתחיל במשכנתא. אבל ככה זה המצב של הסופרים בלונדון. זה אחרת לגמרי כשהמדינה תומכת בתרבות.

סאלם אומר שאני מג'נון. אבל לא כמו משוגע בעברית. אלא שאני טרוּף-לב. יעני ג'אן זה לב. לפחות ככה אני זוכר מהשיחה שלנו. אז השיגעון מתחיל בלב ולא במקרה. כלומר יש לי לב. את בטח מגחכת. אבל תגחכי כמה שאת רוצה, ואז תגידי לי שאת לא פוגעת בי. אני מכיר אותך. את כל השיגיונות הקטנים. למעשה, אני לא בטוח שאת קוראת את המכתב הזה. אולי את כבר מתה ואני לא יודע. לא. בטח מישהו היה שולח לי אס-אם-אס. או שאולי שלחו אס-אם-אס וזה לא הגיע אלי לטלפון בגלל המערכת הטלפונית העיראקית. אבל בטח הייתי מקבל אימייל. עכשיו, אני לא אומר את זה כדי להרוג אותך חס וחלילה. את יודעת, זה רק חלק מתודעת המוות שלי. אני חייב כל הזמן לחשוב מה יקרה אם האנשים הכי קרובים אלי ימותו. זה מי שאני. זה מה אני. אוהב לחשוב על זה. את בטח חיה והכול טוב. אולי אפילו הכרת בחור חדש, והוא בטח יהיה חכם ממני, וילך איתך לכל הכנסים שלך.

תראי, זה המכתב האחרון, אז אני מתחנן שבחיים לא תגידי לי אם הלכת עם אחרים. אני בטוח שהשמועות יגיעו אלי מאחרים, כי ככה זה עובד בעיר המזדיינת הזאת. ואז הלב שלי יישרף. או שיתעלם. כי בחייאת ראבק, אנחנו כבר רחוקים. הרי לא אמרת לי כלום וזה שורף לי את הלב. אבל זה יעבור. כי היינו חייבים להיפרד. סאלם אמר שהוא ישמח להכיר אותך. אני מקווה שבאמת תכירו אחד את השני. כי כשאחזור הוא יהיה חבר שלי. מקווה שהוא עדיין יהיה.

עטיפת הספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", מתי שמואלוף

עטיפת הספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", מתי שמואלוף

סיפרתי לו שהוא שבר את החצי שנה שהפסקתי לעשן. אגב, קנינו בקבוק ויסקי גראנטס ושתינו את כל הבקבוק שם, בפאקינג שדה תעופה. אז עכשיו את בטח לא מרוצה. כי את יודעת שאסור לי. אבל הייתי חייב לחגוג איתו. מתי לאחרונה ביקרתי בעמאן בדרך לבגדד?! פאקינג בגדד. אני לא מאמין. אני לא מתכוון לשתות יותר. וגם לא לשלוח אלייך את האימייל. כי בשביל מה אני כותב אותו? הרי בטוח שלא תעני לי. ואני גם ככה שותה עוד ולא רוצה שתראי אותי במצב הזה (בוכה, דמעות על הסמרטפון המזדיין הזה). ובטח בין השורות היית מרגישה שאני שותה, ואני מכיר בדיוק את המבט, הבוז האקדמי שתלבשי מולי. את האכזבה ואת העצבים ואת הזעם והשנאה. לא. אני לא יכול לסבול את זה. סאלם שתה יותר ממני. רק שתדעי. הוא לא כמוני, שותה כל החיים שלו כל יום, למרות שהוא מלונדון, כי הוא עורך דין. אבל תדעי שהוא היה די מכור לקוק בתקופה שבה הוא למד משפטים. אז מי אני שיחליט שהוא הפסיק. לכי תדעי, אולי הוא המשיך. אבל בתל-אביב הוא יחפש קונקשנים. אל תגידי לו שאת יודעת. תני לו את המבט של הפרופסורית. הוא בטח יפנה דרך החברים שלו.

אז מה אני מזיין לך ולי את המוח. כואב לי מאוד שאנחנו נפרדים. סיפרתי הכול לסאלם: איך כל היחסי מין שלנו הפכו לאפורים, איך את התמכרת להתקדמות הפרופסיונלית שלך וקפצת מכנס לכנס, איך הפכתי א-מיני מולך ושנאת אותי, כי טענת שעקרתי ממך את הסקסיוּת, איך איבדנו את כל הקסם הזה שחיבר בינינו ולאן הוא חמק, הבן זונה. וואלק, אני שובר את המוח שלי ומנסה להבין לאן הכול זרם. ססאממק. בטח לא לים של אהבה. כל הבולשיט הרומנטי שהאכילו אותנו. לא. אני לא מבין את זה. בדיוק היום ראיתי בפֵייס שיריב חגג עשר שנות נישואים. הייתי אצלו לפני שנסעתי כדי להסביר לו איך להחליף אותי במערכת החדשה שהטמעתי ברשתות. אבל את אמרת לי משפט כל כך נכון, שאי-אפשר לדעת: "אל תשווה בין הסלון למיטה".

טוב, אבל מה אני מזיין את המוח כשאני בבגדד? אני חייב לצאת החוצה. חייב לראות את פוג אלנחל. לטעום מכל המאכלים והסיפורים. אני מתכוון ללמוד כמה שאני יכול, אני אקח כל מה שייתנו לי. האמת שאני שומר על עצמי ולא מציג את עצמי כיהודי בכל מקום, כי לכי תדעי איפה אלה שמתנגדים לכל זה מתחבאים. אבל אני פה וזה מגניב. ואת שם, וזה חרא. כי היינו צריכים איכשהו ללמוד להגיע לפשרה, ולא הצלחנו. אבל סאלם מתכוון לפגוש אותך ולהביא לך מכתב אחר שכתבתי לך, מכתב אהבה אמיתי. אני יודע שנמאס לך ממתנות, אבל הוא עזר לי לבחור לך בגדים תחתונים והוא יביא לך אותם. לפחות אני מקווה, כי היינו כל כך שיכורים כשהלכנו לקנות. את יודעת איך אני נראה כשאני שיכור. רק רוצה לישון ולא להתעסק בשום דבר שמצריך שימוש במוח שלי. הוא היה כל כך חמוד, כאילו היו לו בדיחות על היהודים. כל דבר שהתחרבש לנו הוא האשים את היהודים. ואני האשמתי את האשכנזים, והוא למד ממני מהר מאוד את הטרמינולוגיה וחיקה אותי. ראבק. זאת הבדיחה שלי. כאילו, הבנאדם חיקה את הבדיחה שלי. ככה אני תמיד עושה לך. מחקה את הבדיחה שלך. אבל הכול מן אללה.

שלחתי תמונות לסבתא שלי והיא מאוד התרגשה. למרות שהיא כבר מתה. אני יודע שהיא התרגשה. התכוונתי בלב שלי ושלחתי את התמונות מהמוח. שיגרתי אותן. על הזין שלי כל הטכנולוגיה. כי הגעגועים הם הכוח הכי גדול ביקום, וכך היה עם סבתא שלי. אני מתגעגע אליה. היא מפרקת לי את הגוף ובגדד שלה עכשיו בתוך היד שלי ואני מאמין בלב שלם שבגדד שלי עכשיו בתוך היד שלה. סאלם הוא כמוני, דור רביעי של גלות. אבל הוא יותר מפחד ממני. שמע דברים רעים עלינו ובצדק. אבל מי אני שירגיע אותו. אמרתי לו את האמת. יהיה חרא. כמו שלי יהיה חרא. וניקח סיכון. אבל שווה להתנסות בהרפתקאות. אחרת אין טעם לחיים, לכתיבה. וכבר היום כתבתי איזה מחזור שירה. למרות שהבטחתי לעצמי לא לכתוב את החרא הפואטי הזה. אבל אני לא הצלחתי לעמוד אל מול הצרעות האלו שרצו לעקוץ אותי, ונתתי להן להפוך לדבורים עם דבש של מילים. אוי לא. אני שוב מתחיל להיות פאתטי. פאוטי. פואטי. אוי, זה הכי גרוע. מתחילים לבוא לי שגיאות כתיב. זה אומר ששתיתי יותר מדי והשרירים של הידיים שלי רפויים מדי. הבאתי איתי, אם את שואלת איך. קניתי בדיוטי פרי. אני אחזור אלייך ואלך לאלכוהוליסטים אנונימיים ואני אגמל ואת ואני נחזור, אני בטוח. רק לא בטוח לאן.

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך, סופר ופעיל חברתי המתקיים על קו התפר בין יפו-ברלין-חיפה. הסיפור מתוך ספרו החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", בהוצאת זמורה ביתן, עורכים: פרופ' יגאל שוורץ, ותמר ביאליק, 2014, 408 עמודים. גירסא מוקדמת של הסיפור הופיעה ב"עוודה" – אסופת סיפורי שיבה בעברית, הוצאת זוכרות ופרדס, 2014. את הספר ניתן לרכוש כאן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf