newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עדות: הערב בו הפכנו לחיילי צבא הנקמה

כשהציבור וההנהגה בישראל מבקשים נקמה הם מבקשים להפוך את חיילי צה"ל לרוצחים. כמו שהפכו אותי ואת חיילי לכאלה כששלחו אותנו לנקום את מותם של שישה חיילים

מאת:

כותב אורח: א.ק.

חודש חלף מאז נודע דבר חטיפתם של נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח, והארץ לא שקטה. כולנו קיווינו עם המשפחות לבשורות טובות, וכולנו השתתפנו בכאבן כשנמצאו גופות הנערים. אך לא רק כאב מילא את מסכי הטלוויזיה שלנו בשבועות הללו, אלא קריאות לנקמה. מנהיגים ואזרחים ישראלים קראו בגלוי לנקום את מות הבנים. איילת שקד ביקשה "שבעל הבית ישתגע", ומזכ"ל ארגון הנוער "בני עקיבא" העולמית קרא:"לנקום בדם האויב". הקריאות האלה, ורבות נוספות, הוציאו אזרחים לרחוב לתקוף פלסטינים באשר הם. אווירת הנקמה גבתה את חייו של מחמד אבו ח'דיר, נער פלסטיני משועפט שנרצח על ידי אזרחים יהודים.

מעגל הנקמה לא עצר בנערים. ההנהגה הישראלית נענתה לדרישה להפעיל את צה"ל כצבא הנקמה, וחמאס הגיב באותו מטבע. המבצע הצבאי, שנפתח בגדה המערבית בעקבות החטיפה, כלל ענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסייה אזרחית פלסטינית. חמאס שב לירות טילים מרצועת עזה על אוכלוסייה אזרחית בישראל, וצה"ל פתח במבצע צבאי נגד הרצועה. מעל ל-160 פלסטינים, רבים מהם אזרחים, נהרגו בעזה. כ-800 רקטות נורו לעבר שטחי ישראל וכ-170 מהן יורטו. אזרח ישראלי נפצע קשה מפגיעת רקטה. בשלב זה, לא נראה סוף למעגל המכות ההדדיות הממשיך תחת היגיון הנקמה וספירת הקורבנות משני הצדדים נמשכת.

בניגוד לויכוח שנוצר בעקבות פעולות הנקמה האזרחיות בקרב הציבוריות הישראלית, בין תומכי הנקמה למתנגדיה, רוב הציבור בישראל נשאר אדיש כלפי הפעלת לוחמי צה"ל במסגרת פעולות נקמה. את האדישות הזו אני מכיר, כי נשלחתי בעצמי כקצין לבצע משימה כזו, וכמעט אף אחד לא חשב שיש עם זה בעיה.

אני רוצה לספר על יום אחד בשנת 2002, בו אני וחיילי נשלחנו לנקום את מותם של שישה חיליים. שירתתי בצה"ל כלוחם וקצין ביחידה מובחרת בשנות האינתיפאדה השניה. בפברואר 2002, הייתי עם היחידה שלי באזור שכם, כשלמדנו מהחדשות שפלסטינים הרגו שישה חיילי הנדסה במחסום צה"לי בכפר עין עריק והצליחו לברוח.

למחרת אספו אותנו לתדריך לקראת פעולה. המפקדים סיפרו על מה שקרה בעין עריק ואמרו לנו שהיחידה תצא הלילה למחסומים של שוטרים פלסטינים באזור, במטרה להרוג כל שוטר שימצא בהם. לא אמרו לנו – 'אתם יוצאים לנקום', אבל גם לא היה צורך לומר זאת במפורש. אנחנו ידענו שאנחנו יוצאים לנקום את מות החיילים ודיברנו על כך ביננו בגלוי.

עד אותו יום, הוראות פתיחה באש אסרו עלינו באופן מפורש לירות בשוטרים פלסטינים. ידענו גם שהצבא מקיים איתם מנגנון של תיאום מסויים ושעלינו להמנע מלפגוע בהם. אך באותו הערב, כל זה כבר לא היה רלבנטי. לא ידענו מיהם האנשים שנשלחנו להרוג, מה שמותיהם, או מה עשו בעברם. אבל ידענו בוודאות שהם לא קשורים להרג החיילים במחסום עין עריק. השארנו מאחורינו כמה גופות של אנשים שלא איימו עלינו כלל. אני בטוח שאותם שוטרים לא ציפו לזה. סביר שהם בכלל לא ידעו למה הותקפו.

באותו הלילה, במסגרת אותה "נקמה", בוצעו תקיפות דומות כלפי שתי עמדות נוספות של שוטרים פלסטינים בשטחים. סה"כ נהרגו באותו הלילה 15 שוטרים פלסטינים. בבוקר בישרו כותרות העיתונים על המבצע: "המטרה של צה"ל: שוטרים פלסטינים". תגובת צה"ל הסבירה את המניע לנקמה: "השוטרים לא מנעו מעבר של מחבלים לפיגועים בישראל." לקוראים רבים, התגובה הזו הספיקה, לאחרים כנראה לא היה אכפת. אבל אני ידעתי מה עשינו. נקמנו רצח של שישה ברצח של חמישה עשר. עין תחת עין. שן תחת שן.

לא אשכח את הערב ההוא. הערב בו אני וחברי הפכנו מחיילי צבא ההגנה לחיילי צבא הנקמה. בו הפכנו מחיילים שנשלחו להגן על משפחותיהם, לרוצחי חפים מפשע. כמה שנים אחרי אותו ערב, שברתי שתיקה כי האמנתי שהציבור בישראל צריך לדעת מה מתרחש בשמו בשטחים יום יום.

אני שובר שתיקה היום שוב, כי אני מאמין שהציבור בישראל והנהגתו חייבים לדעת מה הם מבקשים, כשהם מבקשים נקמה. הציבור בישראל והנהגתו חייבים לדעת, שכשהם מבקשים נקמה, הם למעשה מבקשים להפוך את חברינו ואת אחינו הקטנים, חיילי צה"ל היום לרוצחים. ממש כמו אותי ואת חבריי אז, בשנת 2002. למען קורבנות הנקמה בשני הצדדים, ולמען הצעירים הנשלחים להפוך לרוצחים, הגיע הזמן להפסיק את מעגל הנקמה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

א.ק שירת כקצין בסיירת צנחנים במהלך האינתיפאדה השנייה וכיום פעיל ב"שוברים שתיקה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf