newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם חברי הכנסת הערבים באמת לא דואגים לציבור שלהם?

התקשורת הישראלית מתעניינת רק בדברים שחברי הכנסת הערבים אומרים על צה"ל והכיבוש, ואז היא נוזפת בהם על זה שהם מתעניינים רק בכיבוש. בעקבות הטור של בני ציפר ב"הארץ"

מאת:

אני מחבב את בני ציפר (הכותב והעורך – את האיש עצמו מעולם לא פגשתי). אני אוהב את ההפרדה אצלו בין ציפר הכותב, שהוא מין פרובוקטור נחמד של השער האחורי, לבין ציפר העורך הקפדן והפלורליסט. זאת נראית לי עמדה נכונה, ואני נהנה בדרך כלל מהמוסף הספרותי של "הארץ" למרות שאני לא ממש בן אדם של ספרות ושירה.

אבל נראה לי שבזמן האחרון ציפר עייף מהצורך לחדש (ובטח שימי הבלוג החמוד שלו הם כבר היסטוריה רחוקה), ורוב הטורים הפרובוקטיביים שלו הם בסך הכל עמדות שמרניות שנועדו, בהפוך על הפוך, להרגיז את הקהל של הארץ שמדמיין את עצמו כליברלי ונאור, ואולי זה ציפר שמדמיין אותו ככה.

השבוע ציפר ממחזר את אחת הקלישאות הכי גרועות בישראל, לפיה חברי הכנסת הערבים רק מתעסקים בכיבוש ובתקיפת המדינה, ולא דואגים לצרכים האמיתיים של הציבור שלהם. הקשקוש הזה נאמר כל כך הרבה פעמים שגם אנשים חושבים חוזרים עליו בלי לחשוב פעמיים, ובטח בלי להקשיב למה שחברי כנסת ערבים אומרים או אמרו אי פעם. לכן חשוב להתייחס אליו. ציפר כותב:

רוב רובם של הערבים שאני מכיר בישראל היו רוצים שיפתרו להם בעיות קונקרטיות יותר מאשר את שאלת הלגיטימיות של הטרור. הם היו רוצים, לפני שמחזירים את השטחים, שתהיה להם מערכת ביוב מסודרת… זה שיש להם בכנסת נציגים מרשימים, מבריקים, אינטלקטואלים כזועבי, או אחמד טיבי, או עזמי בשארה בשעתו, מעולם לא העלה ולא הוריד מבחינת השיפור בתנאי החיים שלהם…

אחמד טיבי, שהיה המושא הקבוע לתלונות מצד יהודים שבשום הזדמנות אחרת לא התעניינו כל כך במערכת הביוב הערבית המפורסמת, נהג לספר שבכל ימיו בוועדת האיכות והסביבה בכנסת הוא מעולם לא הוזמן לטלוויזיה לדבר על נושאים סביבתיים (או על רפואה, תחום התמחותו), אלא תמיד בתור "הערבי".

כמה פעמים ראינו את הריטואל הזה? מזמינים את חבר הכנסת הערבי לאולפן, שואלים אותו על הרשות הפלסטינית, מבקשים ממנו לגנות את החיזבאללה ולחבק את צה"ל, ואז כשהוא מסרב צועקים עליו, ואחרי כל הריקוד השבטי הזה, תוהים בנחת למה הוא רק מדבר על הסכסוך.

טיבי הוא כנראה המרוויח העיקרי מנוכחותה של זועבי, כי בעשור הזה הוא הערבי החצי-לגיטימי והיא זו שצריכה להוכיח שהיא מתעניינת בביוב. השיטה בכל מקרה לא השתנתה. אני לא זוכר מישהו בתקשורת הישראלית שבדק פעם מה חברי הכנסת הערבים עושים, לפני שהוא הוכיח אותם על בגידה באינטרסים של המצביעים שלהם.

ח"כ אחמד טיבי ואיברהים צרצור (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

ח"כ אחמד טיבי ואיברהים צרצור. אבל מה עם הביוב??? (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

האמת היא שמרבית העיסוק, ואפילו מרבית ההתבטאויות, של חברי הכנסת הערבים הם בנושאים אזרחיים מובהקים. הסיבה לכך פשוטה: חבר כנסת לא יכול להתבטא במליאה בנושאים כלליים ככל העולה על רוחו. הצעות לסדר, שמאפשרות נאום של עשר דקות, ניתנות באישור יו"ר הכנסת לפי מפתח הקשור לגודל הסיעה, ומתחלקות בין חברי הכנסת. זה מותיר לח"כ מחד"ש או לבל"ד בעיקר את הזכות לנאומים בני דקה בנושאים שהם בוחרים. כמובן, רק אם חברי הכנסת הערבים ינצלו את אותה דקה כדי לדבר על הכיבוש הם יגיעו לחדשות, אבל מעבר לכך, חברי הכנסת מדברים בעיקר בוועדות, ומכיוון שהפלסטינים לא יושבים בוועדת המשנה לשירותים חשאיים, עיקר העיסוק שלהם הוא אזרחי במובהק.

הצעת החוק האחרונה של חנין זועבי נגעה למשל במקלטים לנשים מוכות ביישובים קטנים – נושא בעל חשיבות קריטית לציבור הערבי (הממשלה מתנגדת). היא גם מיוזמי ההצעה (שעברה) לתגמול ייצוג נשים ברשימות לרשויות המקומיות (רשימת הצעות החוק של זועבי מאתר כנסת פתוחה – כאן). בל"ד אגב שריינה כבר לפני שתי מערכות בחירות שליש מהמקומות לנשים ברשימה, ובכך הקדימה את כל הרשימות היהודיות. האם מישהו מהמבקרים של חברי הכנסת הערבים טרח אי פעם לציין את העובדה הזו? האם מישהו מהם יודע בכלל?

הרי אפילו ציפר מתחיל בכך שהוא חיבב את חנין זועבי בגלל המרמרה, אבל אחר כך התאכזב לגלות שהיא "זעיר בורגנית". כלומר, הוא אינו מכיר את העבודה שלה מעבר למה שאומרים בחדשות, ובחדשות אומרים מה שמשרת את התפיסה שלו, וחוזר חלילה. וזה עוד אדם שמאמין שהוא לא שבוי בדעות קדומות.

אני יכול להמשיך. בפגישה עם חברי כנסת ערבים שמעתי פעם מאותה חנין זועבי הסבר שהפתיע אותי על ההתנגדות שלה לפיתוח תחבורה על חשבון אזורי תעשייה בפריפריה, מכיוון שלנשים ערביות חשוב לעבוד קרוב לבית, והתועלת שלהן ואפילו של גברים ערבים מרכבת מהירה למרכז היא נמוכה מאוד. בשמאל היהודי יש אמונה גדולה מאוד בפיתוח תחבורה, וזה גרם לי לחשוב על התפיסה התכנונית הזו באופן אחר.

אבל בשורה התחתונה כל הדעות והמעשים האלו של חברי הכנסת הערבים היו משנים רק אם היה מי שמעוניין לשמוע, ובציבור היהודי כבר יש מעט מאוד כאלו. את האטימות המובנית הזו מתרצים בתפיסה לפיה "הערבים לא דואגים לציבור שלהם". ובכלל, האם חברי כנסת של העבודה, מרצ, יש עתיד או הליכוד נמנעים מלהתבטא בעניינים מדיניים או למחזר קלישאות על צה"ל וטרור? או שלבוחרים היהודים דווקא חשוב הביטחון הלאומי והם אדישים לנושאי היום-יום כמו הביוב והמים והתשתית ברחובות?

איזה מין הנחות גזעניות מסתתרות כאן, כאילו הציבור הערבי הוא מין טמבל קולקטיבי שמסתדר בחמולות ועד שלא יבוא הבן כספית או הבני ציפר התורן ויסביר לו הוא לא יבין שעדיף לו להצביע לנציגים שמחוברים אליו יותר? ואני בכלל לא מדבר על אנשי הימין, שמדברים בשם נצח ישראל ומחפשים את "הנקודה היהודית" להבין כל נפנוף בכנפיו של פרפר מעל בייג'ין, אבל חושבים שזה מוזר שערבי מג'לגוליה מדבר על הבעיות של ערבי מקלקיליה.

ההתרשמות שלי היא שהערבים רוטנים על חברי הכנסת שלהם בדיוק כמו שהיהודים רוטנים על חברי הכנסת שלהם, ומצביעים להם בסוף בדיוק כמו שהיהודים מצביעים להם. וגם חברי הכנסת החדשים שמגיעים נהיים מהר מאוד בדיוק כמו חברי הכנסת הקודמים כי זו כנראה דרכה של הפוליטיקה, וצריך לקבל את זה או לוותר עליה לגמרי. רק תפסיקו להפיל גם את זה על הערבים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf