על ועידת עיתון הארץ ותעשיית השלום
כל הביקורת על הרעיונות הממוחזרים והעיתוי האומלל של ועידת הארץ נכונה. אבל האווירה הניהיליסטית שהשתלטה על ישראל גרועה עוד יותר
חזרתי מ(חצי) ועידת השלום של הארץ. לא שמעתי רעיונות חדשים ומרבית הדוברים לא היו לרוחי. אני נדהם מהמנהג של בעלי תפקידים ישראלים – פרס, ברק, לבני – לשבת ולדבר כפרשנים על אירועים שהם שותפים מרכזיים בעיצובם. "ההנהגה צריכה לעשות כך", "הצדדים חייבים לנקוט בצעדים בוני אמון" וכו'. ועידות מדיניות בחסות עיתונים הן בכלל תחום בעייתי, כי הן מעבירות את הדיון מהמרחב הציבורי ומהכנסת למועדונים סגורים ואליטיסטיים למדי. ועל הרקע המדמם לוועידה הזו כבר באמת נאמר הכל.
בקיצור, קל לבקר את האירוע הזה, אבל יש משהו שחשוב הרבה יותר לומר. לא אשליית השלום קרסה החודש, אלא אשליית הסטטוס קוו. במשך חמש שנים נוצר פה שיח של הכחשה מוחלטת של הכיבוש, ולמעשה – של המציאות. האופק היחיד של יחסי יהודים ערבים, משני עברי הקו הירוק, היה מעין קלישאות על שלום כלכלי-קפיטליסטי, שממילא אינן יכולות להתממש כשצד אחד מנושל ומגורש ותלוי בחסדי הכובש, ואילו צד אחר בונה ומגרש. אוסף של מומחי ביטחון ומשפטנים ערך מחקרים מעמיקים על מעמד השטחים והחוק הבינלאומי והאביב הערבי ואיראן וארגוני טרור פוסטמודרניים ומה לא בעצם, והצליח להחמיץ את העובדה הפשוטה שכמה מיליוני אנשים בלי זכויות פשוט לא יפסיקו להיאבק במי ששולט בהם. זה לא קרה אף פעם וזה לא יקרה עכשיו.
כל האזהרות לא עזרו. לא על הבידוד המדיני ולא על שעת הכושר שתאבד ולא ההבט המוסרי. על ישראל השתלטה איזו קריקטורה של ריאליזם פוליטי, לפיה אין פתרון ואי אפשר לעשות כלום ומדי פעם צריך "לכסח את הדשא" – ההמצאה האורוויליאנית-צה"לית החדשה, שמשמעותה לצאת לקמפיין צבאי שימרר את חייה של האוכלוסיה האזרחית בשטחים ובעזה עד שזו תקבל את מצבה בהכנעה הראויה. כאילו לא ברור לכל אדם שעיניו בראשו עד כמה כל זה מטונף וחסר תוחלת.
תעשיית השלום, שהתכנסה בעיתוי אומלל במלון דיוויד אינטרקונטיננטל, על כל צדדיה הבעייתיים והנלעגים – הבּוּפה היה בינוני, למקרה שדאגתם – מייצגת עדיין את הרצון לקחת אחריות על המציאות הפוליטית הישראלית, ולקרב אותה קצת יותר לנורמות מוסריות, לחוק הבינלאומי, לאינטרס ארוך הטווח של היהודים בישראל, ולהיגיון הפשוט הנובע מקיומן של שתי אוכלוסיות שוות בגודלן שיחיו תמיד ביחד על פיסת ארץ אחת.
אפשר לספר כמה בדיחות שרוצים, אבל זה עדיף בעיני על אבירי הסטטוס קוו.
עוגת ועידת הארץ לשלום. אומרים שאבו מאזן ממולא במרציפן (צילום: נועם שיזף)
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
