newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יומני האופנוע: שיחה מפתיעה עם שוטר בכניסה להתנחלות

הוא לא ידע שלפלסטינים אסור לקנות אופנוע של יותר מ-250 סמ"ק. אני לא ידעתי ששוטרים יכולים להיות כל כך נחמדים. כך אופנוע אחד יצר בינינו חיבור מפתיע באמצע הגדה המערבית

מאת:

יום חמישי, עשר בבוקר. שוטר ישראלי בכניסה להתנחלות עפרה מסמן לי לעצור בצד. הוא מתקרב אלי לאט לאט עם הרובה שלו, בוחן את לוחית הרישוי בקפידה ואז טופח על הכתף שלי ופותח בשיחה.

– שמע, כל הכבוד. אתה חובש קסדה, יש לך כפפות, מעיל מגן. מושלם. זה אופנוע חדש?

– כן.

– ואתה נוסע איתו לכל מקום?

– לכל מקום רק בגבולות הגדה המערבית.

– נחמד. אתה יודע, גם אני רוכב על אופנוע. יש לי אופנוע גדול, הונדה CB 900. הנה, תראה. (*הוא מוציא את הטלפון החכם שלו ומראה לי תמונות*). תראה איזה גדול ומבריק זה.

– נחמד מאוד. זאת החברה שלך שיושבת עליו?

– לא, אשתי.

– נפלא. אשתי לא אוהבת לרכב איתי. רק הבן שלי.

– אתה לוקח את הילד על האופנוע? וואו.

– כן, רק למרחקים קטנים בתוך העיר.

– אבל למה אתה לא קונה אופנוע גדול יותר? למה רק 250 סמ"ק?

– למה? כי אסור לנו. ישראל לא מרשה ליבואנים פלסטינים למכור מנוע גדול יותר מזה.

– מה זאת אומרת? אתה אומר לי שאתם לא יכולים לקנות אופנועים יותר גדולים?

– בדיוק. אסור לנו גם לקנות כאלה בישראל.

– אבל אני רואה פה אופנועים גדולים. רק אתמול עצרתי שני פלסטינים עם הונדות של 600 סמ"ק.

– כנראה שמצאת את השניים היחידים.

– מבאס.

– החדשות הטובות הן שממילא בגדה המערבית, באזורים המצומצמים שבהם מותר לנו לנסוע, 250 סמ"ק זה די מספיק.

– תכלס. לי יש 900 ואין לי כל כך כבישים פתוחים לנסוע בהם. אני גר באריאל. מכיר?

– בטח שמכיר. האמת שרק אתמול עברתי שם באזור.

– אני לוקח את האופנוע לנסיעות בהרים מסביב עם חברים. אנחנו מתים על הנוף ההררי שם.

– כן, פלסטין באמת מאוד יפה.

– מת על הנסיעות שם. מאיפה אתה מגיע עכשיו?

– יצאתי בשש בבוקר מרמאללה על כביש שישים, משם נסעתי ליריחו על כביש אחת, שתיתי קפה ואז המשכתי ב-90 עד צומת חמרה ואז חזרה לכאן דרך כביש הזיגזג יריחו-רמאללה.

– אחלה טיול. הלוואי והייתי יכול לבוא איתך שתראה לי את הדרכים האלה.

– זה לא כל כך פשוט. אלא אם אתה בסדר עם נסיעה דרך כפרים פלסטינים.

– הלוואי, אבל לא מרשים לי. אני שוטר וזה, אתה יודע.

– איזה מין שוטר אתה?

– אתה רואה, תנועה.

– אבל אתה שוטר נחמד ועדין. לא כמו רוב אלה שפגשתי.

– נכון. אבל זה בגלל שאתה על אופנוע.

– אז אתה אומר שרוכבי אופנוע הם חסרי לאום.

– בדיוק. הם צריכים לפתוח בפנינו את כל הכבישים.

– לגמרי. אני אוכל לנסוע ישר מפה לסין.

– ותקח אותי איתך.

– אהלן וסהלן.

– אבל לצערי נראה לי שהמצב יישאר כמו שהוא, עוד הרבה זמן. זה לא משמח אותי.

– אכן מצער. אבל לפחות הייתה לנו שיחה נחמדה.

– נכון. שיהיה לך אחלה יום, גבר. מקווה לראות אותך מתישהו כשאני על האופנוע, לא על מדים.

– כנ"ל. אחלה יום.

אני ממשיך ברכיבה לכיוון רמאללה. השוטר מנופף לי לשלום. חברו עוצר מכונית פלסטינית בצד הדרך.

> מסע וירטואלי בשכם, העיר שבה הזמן עצר מלכת

אופנוע משטרתי (אילוסטרציה: David Shay CC BY-SA 2.5)

אופנוע משטרתי (אילוסטרציה: David Shay CC BY-SA 2.5)

הפוסט נכתב במקור באנגלית, ותורגם על ידי חגי מטר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf