newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זוכרים את מלחמות הבלקן: בבלגרד מסייעים לפליטים מתוך הזדהות אישית

בניגוד לתמונות שמגיעות מהונגריה ומקדוניה, בלב בלגרד הפליטים מתקבלים בברכה. אולי זה בגלל שהם רק חולפים בדרך צפונה, ואולי זה הזיכרון הטרי מהמלחמות שעברו על תושבי בלגרד עצמם

מאת:

כותבת אורחת: אורלי פרידמן, בלגרד

הימים עדין ארוכים והקיץ מגיע לקצו בבלגרד. בשבועות הקרובים, עם בוא הסתיו, יחלו הטמפרטורות לרדת והלילות יהיו קרירים יותר. כבר באפריל, עם בואו של האביב לבלקנים ואיתו מזג אוויר חמים יותר, אפשר היה להבחין בקבוצות קטנות של גברים בלבד שחלפו על פני העיר בלגרד, בירת סרביה, למספר שעות או ימים בדרכם לגרמניה או למדינות אחרות באיחוד האירופי. לבושים בג׳ינס ונעלי התעמלות, מצויידים בפלאפונים ועל גבם תיק-גב קל, או חפצים ספורים בשקית פלסטיק לא גדולה, נעים בשקט יחסי בעיר, וברחובות הסמוכים לתחנת האוטובוס המרכזית.

נושא הפליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטאן, העושים דרכם ברגל דרך מדינות הבלקן ויוגוסלביה לשעבר למערב אירופה, עוד לא הגיע אז לכותרות העיתונים בעולם כולו או לתודעת הציבור כאסון הומניטרי קשה כל כך. באביב הפליטים מהמזרח התיכון עוד לא הפכו ל"בעיה אירופאית". בסרביה כבר החלו לכתוב ולצייץ מעט על המציאות החדשה בעיר, על הוסטלים בתפוסה מלאה ואף על עסקי ההברחה של הפליטים החוצים את הגבול להונגריה בדרכם לאיחוד האירופי.

ואולם, הקיץ כבר הביא איתו מציאות חדשה ושונה לגמרי. לא עוד קבוצות של גברים בלבד. בהדרגה ניתן היה לראות בעיר גם נשים צעירות בקרב הקבוצות החולפות על פני בלגרד, ואחריהן גם משפחות שלמות, עם ילדים ותינוקות.

> בודפשט: הפליטים מחפשים פתרון פוליטי, לא עוד מתנדבים

פליטים בפארק, בלגרד (Susanne Simon-Paunovic)

פליטים בפארק, בלגרד (Susanne Simon-Paunovic)

עם שובי לבלגרד בסוף חודש יולי, אחרי העדרות של מספר שבועות, לא האמנתי למראה עיניי. הפארק לצד תחנת האוטובוס המרכזית הפך למחנה אוהלים, כולל שמיכות, שקי שינה, שירותים ניידים, משאיות עם מים לשתייה שספקה העירייה והמוני אדם.

עשרות ומאות אנשים, משפחות שלמות: אמהות צעירות לתינוקות וילדים קטנים, אפילו סבתות וסבים כולם מצטופפים בפארק ומסביב לתחנת האוטובוס, ישנים תחת כיפת השמיים או באוהלים קטנים ניידים שהביאו איתם. והכל קורה בפארק שהפך לפתע להוויה ומציאות רגעית, ביום או יומיים בהם הם ממתינים בבלגרד, נחים אחרי מסע מפרך ומסוכן שהחל בסוריה (או בעירק או אפגניסטאן), דרך תורכיה, יוון ומקדוניה. לא, הם אינם רוצים להשאר בסרביה, או בבלקנים, איזור זה ומדינות יוגוסלביה לשעבר אינם יעד נכסף למהגרים.

מדינה בהתאוששות

סרביה עצמה עדיין מתמודדת בקושי רב עם המשברים הפולטיים והמורשת של המלחמות של שנות ה-90. רבים כאן עוד זוכרים את הסנקציות שהוטלו על סרביה במהלך המלחמה בבוסניה וכן את המשברים הכלכליים ולמעשה כלכלה שקרסה לחלוטין במהלך עשור של מלחמות ושל שלטונו של מילושביץ שהסתיים רק בשנת 2000. כמעט שני עשורים חלפו מאז, אולם הזיכרונות טריים והמציאות כאן היא עדיין של חברה ומדינה במעבר.

לתוך המציאות הזאת, של חברה אחרי קונפליקט ומשבר, של מאבקים פוליטים על זיכרון והכחשה, של תהליכים איטיים בבניית מוסדות דמוקרטיים ועיתונות חופשית, של נסיונות להתאוששות כלכלית ויותר מכל של הרצון להתקבל לא רק כחברה באיחוד האירופי אלא גם כחלק מאירופה ומשפחת העמים – מגיעים הפליטים מהמזרח התיכון, החולפים על פני סרביה ובלגרד.

בניגוד לתמונות הקשות של עימותים ואלימות של שוטרים בגבול יוון-מקדוניה, והתמונות של הימים האחרונים מהונגריה ובודפשט, סרביה פתחה את הגבול ואפשרה לאלפי פליטים לקבל אשרות שהייה של 72 שעות בדרכם צפונה. בניתוח ציני, יש הרואים בכך את הרווח הפוליטי של ההנהגה הנוכחית בסרביה ובפרט של אלכנדר וויצ׳יץ׳, ראש הממשלה המכהן, הממשיך להוביל בסקרים. כך, בדרך לאיחוד האירופי, סרביה, הממוקמת בחצר האחורית של האיחוד, בונה מחדש את הדימוי שלה ומשתפת פעולה עם אירופה, שלא השכילה ואף כשלה בגיבוש מדיניות הולמת להתמודד עם בעיה הומניטרית בסדר גודל שכזה.

> אלפי פליטים בתחנת הרכבת בהונגריה: "לא יודעים לאן ללכת"

פליטים בפארק, בלגרד (Susanne Simon-Paunovic)

פליטים בפארק, בלגרד (Susanne Simon-Paunovic)

ועכשיו הנושא כבר בכותרות העיתונים ברחבי העולם, ואחרי שנים של שקט יחסי בבלקנים, של תחושת נורמליזציה אפשרית אולי אחרי קונפליקטים עקובים מדם, שוב חולפים על פני העיר עיתונאים וצלמי עיתונות כדי לתעד את הרגע הקריטי הזה. כמו שאמרה לי צלמת עיתונות אמריקאית בה נתקלתי במרכז זמני שהוקם לסיוע לפליטים, רחובות ספורים מהפארק בו הם ישנים: "זוהי הזדמנות יוצאת דופן להציג תמונות טובות ודימוי חיובי מסרביה, אחרי שנים בהן היתה מנודה בעולם, במהלך המלחמות בבוסניה וקוסובו ושלטונו של מילושביץ שזכה לכינוי 'הקצב של הבלקנים'".

לשמור על הכבוד העצמי

מעבר לפוליטיקה, במציאות היומיומית בבלגרד נראה שיש מקום עדיין לתקווה ועידוד. תושבים רבים מבקשים לעזור, ומציינים בשביעות רצון את העובדה שהפליטים לא גורשו מהפארק על ידי השלטונות. במרכז לסיוע לפליטים כבר יש מתנדבים ומתנדבות רבים. מדי יום נערמות שם ערימות של בגדים משומשים, מוצרי הגיינה ומזון הנתרמים על ידי תושבי העיר.

לפני מספר שבועות החלו לצוץ כתובות גרפיטי ברחובות הסמוכים לפארק עם הכיתוב "הפליטים ברוכים הבאים", עוד לפני שהסיסמא אף הפכה להאשטג פופולארי בטוויטר. יש אף שאומרים "גם אנחנו ראינו מאות אלפי פליטים שברחו לסרביה מהמלחמה בקרואטיה, בבוסניה ואף בקוסובו… המראות האלו אינם זרים לנו לחלוטין. סרביה אז נכשלה בקליטת הפליטים אולם אנחנו למדנו משהו על הצורך לעזור".

בכתבה של עיתונאית מקומית היא הסבירה את קבלת הפנים החיובית בכך שלא מעט מתושבי העיר מאמצים את הפליטים הסורים ומתייחסים אליהם באופן כה חיובי שכן הם זוכרים את המלחמות שלהם עצמם רק לפני שני עשורים.

> מהתופת בסוריה לרחובות אתונה, חסרי כל: הפלסטינים, הפליטים הנצחיים

גרפיטי: פליטים, ברוכים הבאים (אורלי פרידמן)

גרפיטי: פליטים, ברוכים הבאים (אורלי פרידמן)

גם אני הלכתי השבוע למרכז הסיוע, לנסות ולהשתלב ביוזמות המקומיות הללו. בתחילת השבוע נתקלתי בזוג צעיר עם שתי בנותיהם. הם בדיוק סיימו את הביקור שלהם במרכז, מצאו בגדים להחלפה לבנות וקיבלו ארגז קטן עם קופסאות שימורים, מעט אוכל ומוצרי הגיינה. בדרכם חזרה לפארק שאלתי אותם אם הם זקוקים לעזרה. הערבית שעוד נשארה בפי עוזרת לי להתחיל בשיחות קטנות והתקשורת זורמת יותר. עיינה של האישה אורו ובשעה הקרובה הלכנו ביחד עם בנותייה לחפש בבית המרקחת מספר מצרכים.

הם מסוריה, היא ספרה לי בדרך, ואחרי מספר חודשים בהם שהו בתורכיה במחנות הפליטים, יצאו למסע הרגלי המפרך דרך יוון ומקדוניה. המציאות אליה נקלעו בתורכיה אחרי שעזבו את ביתם בסוריה נראתה חסרת תקווה לחלוטין, וכך החליטו להמשיך במסע הלאה, בחיפוש אחרי חיים, תקווה, ותחושת כבוד עצמי ואנושיות. "אני כל כך מתביישת", לא חדלה האשה לומר לי. "אנחנו למדנו ועבדנו בסוריה, לא חיינו ככה ברחוב", היא חזרה ואמרה.

את הלילה הקודם, כשרק הגיעו לבלגרד, העבירו באוהל בפארק. כל מה שרצתה עבור הבנות באותו הבוקר הייתה מקלחת. הם לא התקלחו כבר מספר ימים, וחוו את גל החום הקשה האחרון של כמעט 40 מעלות בכל האזור. הצורך לנסות ולשמור על כבודם העצמי ועל צלם אנוש גם בתנאים הקשים הללו ניכר.

בבוקר למחרת חיפשתי אותם שוב בפארק, אך הם כבר היו בוודאי בדרכם להונגריה. היעד הסופי המיוחל הוא גרמניה, היא הסבירה. עשרות משפחות חדשות כבר הגיעו בינתיים לעיר והערבית והפרסית התערבבו בקולות בפארק, עם הסרבית שמסביב של אלו המנסים לעזור.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב על התמונות מהפארק, על הדרך הארוכה שעוד צפויה לפליטים בדרכם צפונה, ועל האלפים הרבים שעוד עושים את דרכם כעת דרך יוון ומקדוניה ויעצרו לנוח בשבועות הקרובים לשעות או ימים ספורים בבלגרד.

אורלי פרידמן מתגוררת בבלגרד וחוקרת תנועות שלום ופוליטיקה של זיכרון בסרביה. היא מרצה בתוכנית ללימודי שלום וקונפליקטים ועומדת בראש המכון ללימוד קונפליקטים באופן השוואתי בפקולטה לתקשורת באוניברסיטת סינגידונום, בלגרד. אפשר לעקוב אחריה בטוייטר: orlifridman@

> איימן עודה סייר עם פעילים מזרחים ומבקשי מקלט בדרום תל אביב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf