newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרידה מאם ובתה, הקורבנות האחרונים של הטרור נגד נשים ערביות בישראל

רגע לפני שנפרדנו מגופותיהן של נרימאן ובתה סונדוס שנרצחו השבוע ברמלה, ישבנו בחצר ביתן קבוצת נשים מוכות יגון ובכי ושמענו עוד ועוד סיפורים שמסקנתם אחת: חיי נשים ערביות שווים פחות. ביום רביעי נצא למחות

מאת:

אני יודעת, קוראים יקרים, שקשה לכם להתנתק ממה שקורה בצרפת ומאלי והעולם כולו, ומאירועי הדקירות בתוך ומחוץ לקו הירוק, שהפך גם הוא לשקוף בתודעה של הציבור הישראלי.

ואילו אני, האישה הקטנה בעולם הזה שמנסה בדרכי להזיז קצת ערימות של זבל חברתי מפתח ביתן של הנשים בחברה שלי, מצאתי את עצמי השבוע במקום אחר, מקום ממנו ניסיתי לברוח ללא הצלחה; רגלי גררו אותי לחצר בית ברמלה, שם נעלמתי בין מאות נשים ערביות בוכות ומתאבלת בעקבות רצח של אישה בשנות החמישים לחייה ובתה בת השלושים.

חיבקתי ונישקתי נשים שאני לא מכירה. רציתי להיות איתן ולהיעזר בהן, ובכיתי עם חברות שעובדות וחיות ברמלה מאז שהגעתי לעיר הזו בתור עובדת סוציאלית לנערות ונשים לפני 15 שנים.

כולנו חיכינו שעות ארוכות לגופותיהן של האימא נרימאן והבת סונדוס, שיגיעו מאבו כביר. בין הפוגות הבכי התנהלו להן שיחות קצרות על מצבן של הנשים הערביות במדינה הזו. למנוחה יש בת נוספת שלומדת בירדן, והיא בדרך. סיפרו לה שאימא בבית חולים, אבל את הידיעה המרה היא קיבלה בפייסבוק. חשבתי על הנערה הזו, נוסעת לבדה עם סיפור כזה, "אימא שלך ואחותך נרצחו ביריות, האיש שאת דחית כחתן מואשם כעת ברצח".

> לאלימות נגד נשים אין תרבות ולאום

חיינו שווים פחות, ולמשטרה לא אכפת. הפגנה נגד רצח נשים בכיכר עיריית טירה (צילום באדיבות הרשימה המשותפת)

ואם הן היו יהודיות? הפגנה נגד רצח נשים בכיכר עיריית טירה (צילום באדיבות הרשימה המשותפת)

חיינו שווים פחות

אישה קשישה אחת אמרה "כולם השתגעו, כל דבר רצח, רצח, חיי אדם לא שווים בימים אלו". אחרת, בשנות הארבעים לחייה, אמרה "שלא יספרו סיפורים, עאלק משטרה. הם יודעים מי רצח ולמי יש נשק, הם רק טובים בלתפוס ילדים קטנים עם סכינים ומשאירים אותנו עם פושעים ואקדחים". אחרת מחתה "אם רק היינו יהודיות, תארי לעצמך מה הם היו עושים. רצח של אישה יהודייה ובתה בירי? חצי מדינה היתה קמה".

מורה מהעיר העידה שהמשטרה שלחה להנהלת בית הספר תמונות של ילדים שהשתתפו בהפגנה ברמלה, ושכעת המשטרה מבקשת לתפוס. "איזו מקצועיות! הילדים המשועממים האלו הם טרוריסטים, ועברייני הנשק שרוצחים אותנו הם מה? הרי המשפחה הזו הגישה תלונות במשטרה ועצרו אדם ושחררו אותו. אז מה עוד צריך לעשות? אמרתם להתלונן ולא לפחד. אז הנה, היתה תלונה במקרה הזה, ונרצחו שתיים במקום אחת. רצח כפול! ורוצים שנאמין למשטרה?"

אני שומעת עוד ועוד סיפורים שמובילים כולם למסקנה אחת: חיי נשים ערביות שווים פחות, ולמשטרת ישראל לא בדיוק אכפת. בשלב מסוים התחלנו לדבר על החינוך, ועל הצורך בשינוי דרסטי של מה שלומדים וכל מה שקורה בכיתות כדי למגר את האלימות ברחוב ואת תרבות הכוח והשליטה. חייבים לעשות משהו, חלאס, נמאס מהרציחות האלו – כל חודש אישה, כל חודש יתומים, כל חודש לוויה. "אנחנו מתכננות מחאה", אמרתי להן. "מה אתן מציעות?"

אחת ענתה שהיא חושבת שצריך כנופיה שתחסל את כל הפושעים אחת ולתמיד, ותאסוף את הנשק. "אנחנו האימהות ננקה את העיר. די כבר, את הקוצים שנתקעו לנו בידיים צריך להוציא בידיים שלנו". אחרת אמרה "נעשה שביתה, נעמוד מול המשטרה עד שתמצא את הרוצחים, יום יום משמרות עד שמישהו יודה במעשה. חבל שאין בישראל עונש מוות, לאלו מגיע עונש מוות".

הסברתי להן שביום רביעי הבא, 25.11, יהיה משהו. "זה היום למאבק באלימות נגד נשים. עוד לא בטוחה מה, אבל תהיה תגובה. אתן תבואו?" מישהי ענתה לי בנחרצות "אם נהיה רק כמה נשים, נפחד שיזהו אותנו. אבל אם נהיה אלף, מה – הם ירדפו אלף? אצלנו אומרים שיד האלוהים הולכת עם הקבוצה, נכון?"

ברגע זה של קצת רגיעה בשיחה, הנשים התחילו לזוז, לבכות ולקונן. האמבולנס הגיע, וגברים רבים פינו דרך להובלת הגופות פנימה לחצר. עיניים בוכות בכל מקום, ידיים על הלחיים וקריאות "لا حول ولا قوة الا بالله، حسبي الله ونعم الوكيل", 'אין מושיע מלבד אלוהים, אין חזק ממנו ועליו אנו סומכים".

מסע הלוויה יצא אחרי שבני המשפחה נפרדו מהקורבנות. עצב ויגון פקד את המקום. הבת בראא בת ה-22, בחורה שהכרתי כנערה בת 16, תפקדה כאישה בת שישים וביקשה מכולן להירגע, לא לצעוק ולא להשתולל. מאיפה יש לה את העוצמות האלו? מאיפה יש לילדה הזו את הכוח להרגיע את המנחמות?!

הארונות של שתי הגופות נעלמו בחושך. אחרון הגברים יצא מהשער השחור הגדול. הדודה אחלאם סגרה את השער, ואנחנו, מאות הנשים – חשך עלינו העולם.

**

ביום רביעי הקרוב, 25.11, תתקיים בשעה ארבע עצרת מחאה ברחבת הפסלים, רחוב הרצל פינת דני מס ברמלה. כל מי שמבקש/ת להצטרף ולהשמיע קול נגד הזוועה המתמשכת הזו מוזמנ/ת להצטרף.

> לזכרה של סוהא מנצור: מאות הפגינו בטירה נגד רצח נשים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf