פרשת וירא: למה אסור להכנס לסכסוך לאומני על הר הבית

כותב אורח: תום אטקינס

בפרשת השבוע, פרשת וירא, מתרחשים שניים מהסיפורים המוכרים ביותר בתנ"ך – הפיכת סדום בתחילתה ועקדת יצחק בסופה. שני הסיפורים משמשים להוכחת צדיקותו של אברהם, למרות שהוא מתנהל בהם באופן שונה לחלוטין.

בסיפור סדום אברהם מתווכח עם האלוהים, מתמקח כמו סוחר סוחר סוסים, מאלץ אותו להבטיח לשנות את תוכניותיו – וכל זאת עבור עיר של זרים, שהיו ידועים ברשעותם. ואילו בעקידת יצחק אברהם מקבל את ההנחייה להקריב את בנו הצעיר והתמים, ומתכונן לבצע זאת בלי לומר מילת תלונה. איך אפשר להסביר את ההבדל הזה, ואיך זה ששני דפוסי ההתנהגות המנוגדים כל כך הפכו לעדויות לאותה תכונת אופי ממש?

התשובה, לדעתי, טמונה בדיוק במקום שנראה לנו כל כך מוזר – העובדה שאברהם היה מוכן להקריב את בנו בדממה, אבל הרגיש מחוייב להתערב למען אנשי סדום הזרים. כי אברהם לא ראה בעצמו ראש שבט, או אף ראש אומה בלבד. אברהם ראה את עצמו כשליח האלוהים לאנושות כולה. לכן בתחילת פרשת לך-לך הוא מקבל את הברכה "ונברכו בך כל משפחות האדמה", לכן הוא כורת בריתות שלום עם תושבי הארץ, ולכן לאחר שיצחק ניצל מהעקידה הברכה שאברהם מקבל היא "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי".

השכר על הציות ועל המוכנות לעקוד את יצחק אינו שכר אישי, הוא אפילו לא שכר לבניו ובני בניו של אברהם. הוא שכר שהעולם כולו מקבל בזכותו של אברהם. על פי פרשני הקוראן, כידוע, הבן הנעקד לא היה יצחק, אלא ישמעאל. אבל גם שם, הברכה לא ניתנת לישמעאל בלבד, אלא גם ליצחק ולבניו.

הר הבית הוא לפי המסורת היהודית מקום עקידת יצחק, לפי המסורת המוסלמית המקום ממנו מוחמד עלה לשמיים, ולפי שתיהן המקום בו נוסד העולם. הוא מקום שאמור לנבוע טוּב לעולם כולו ולכל יושביו. אם יש כפירה אמיתית בימינו, היא העובדה שהוא נהפך למוקד וסמל של סכסוך לאומני.

תום אטקינס הוא עורך ומתרגם, ומפעיל את הבלוג "מלאכת מחשבת"

> הצעת פשרה: שוויון ליהודים בהר הבית, שוויון למוסלמים בשאר הארץ