newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תודה, קמפיין. הוצאת לי את החשק להצביע בבחירות

תודה, בת אל, שהכנסת את חנין זועבי לכנסת. שוקראן, סלים, שהכנסת את ליברמן. כך נראה קמפיין חדש לעידוד בחירות בחוצות הערים. למה שוב בוחרים מפרסמים לפעול על הפחדה ושנאה בחברה שלנו?

מאת:

קמפיין חדש, שלא ברור מי עומד מאחוריו, מציב תמונות של חברי כנסת הבולטים בעוינות שלהם אחד כלפי השני כשהם מחייכים מאוזן לאוזן עם מבט ממזרי של ״אכלתם אותה״. תודה שלא הצבעת, בת אל, כי אני חנין זועבי, האויבת המרה שלך, קיבלתי את קולך – מספר לנו פוסטר אחד בקמפיין. שוקראן סלים, שלא הצבעת, כי אני ליברמן, שונא הערבים, קיבלתי את הקול שלך – מגחך פוסטר שני. הקמפיין הזה משקה את גרעין השנאה המושרש בכל נפש. הוא נטוע שם בפנים במקום חשוך של שנאת האחר, הזר והרחוק מכל אחד מאיתנו.

בת אל היהודייה האמיתית, הלאומנית, חייבת להתייצב בקלפי ביום הבחירות כדי להביס את הערבייה שהיא שונאת. כך חייב לעשות גם הערבי שממש מתעב את ליברמן. סלים יקום בבהלה מהספה ביום החופש כדי להצביע, ויעלים בפתק שלו את ליברמן מהמפה הפולטית.

מה חשבו להם שם במשרד הפרסום האנונימי הזה? מלבד על הצתת יצר הרע והשנאה של הצד השני? ההנחה הבסיסית של משרד הפרסום, שמפחידה אותי מאוד, היא שאנחנו הציבור הרחב מהווים מעין ״חומר דליק״. אנחנו, עוברי האורח ליד תחנת האוטובוס או נהגי המכוניות בפקק בכניסה לתל אביב, אמורים להסתכל על הפוסטר הענק של ליברמן וזועבי המחויכים, ולהזכר שמזמן לא כעסנו על מישהו, לא שנאנו מישהו מספיק חזק, ובעיקר מזמן לא רעדנו מפחד שמא האישיות המצולמת תשתלט לנו על החיים עם האידיאולוגיה המאיימת שמאחוריה. אז, מתודלקים כהוגן, נתחיל לקלל אחד את השני, נתעב אחד את השני ומתישהו האלימות הזו תצא ונעמיד פנים שאנחנו מופתעים כולנו.

ההנחה היא ששאריות חומרי הבעירה האנושיים שהתגלו בכמויות מבהילות בקיץ האחרון עודן שם ולא טופלו. זהו החומר הכי איכותי לליבוי הלהבות בין כל הצדדים, ואין כמו מערכת בחירות כדי לשים את כולנו ביחד ביציע לוהט אחד, בעודנו מסתכלים על זירת ההאבקות החופשית בין הפוליטיקאים, במרוץ ללא חוקים בדרכם לבית המחוקקים.

> צירוף אלי אוחנה: נפתלי בנט קלע בול או הקדים את זמנו?

חנין זועבי ובת אל. מתוך הקמפיין

חנין זועבי ובת אל. מתוך הקמפיין

מטעמים מסוג זה הוגשו לנו כבר עם סרטון דנון מהמערב הפרוע נגד זועבי, סרטון ציפי ביער, ההסתה נגד יוסי יונה ויש לצפות לעוד חציית קווים אדומים, בעיקר על ידי הימין, שהתרגל לשלטון ולהון.

השאלה היא האם הפרסומאים הגאונים ומי שמאחוריהם חשבו על היום שלמחרת יום הבחירות. למה נגזר עלינו להיות מוסתים וזועמים בדרך לקלפי, במקום לנצל את הבחירות החפוזות האלו ולתת לנו עוד צ'אנס להאמין בשיטת הבחירות הדמוקרטיות? כי עד כה השיטה לא ממש מוכיחה את עצמה ככלי לייצוג האזרחים כשווי כוח וייצוג. ולמה לא, חלילה, לנסות לעודד אותנו להאמין שכבוחרים יש לנו את היכולת להביא שינוי, להתגבר יחד על חילוקי הדעות התהומיים בינינו למען מטרה טובה? במקום להעביר מסר שאומר "אם כולנו נצביע – כולנו נשפיע״, בקמפיין הזה בחרו הפרסומאים לומר "לא הצבעת – באויב תמכת״.

אין מה להשוות בין זועבי וליברמן

הבעיה השנייה שטמונה בתמונת האימה בשחור לבן היא מיצובה של חברת הכנסת זועבי לצד ליברמן וגזירת גזירה שווה ביניהם. זו לא הפעם הראשונה שנעשית השוואה בעייתית זו בין שני אנשים בלתי שווים בעליל: מצד אחד עומד ליברמן, הגזען, הכובש והכוחני שנמצא בשלטון מאז שהוא קיים בספירה הפוליטית, ומי שהוכיח את עצמו כאבי התורה הגזענית המודרנית של היהודים בישראל.

מהצד השני עומדת חנין זועבי, שמייצגת את המיעוט הלאומי של החברה הערבית, שסובלת מאנשים ומדיניות כמו של ליברמן. זועבי מוחה בדרך הכי צעקנית ופרובוקטיבית נגד הדחיקה שלה ושל העם שלה לפינה, וזאת עדיין במסגרת החוק, לפחות עד שישנו שם בממשלה את החוק לכבודה עם לקט ״חוקי זועבי״ חדשים. המיקום הזה של האחד מול השנייה פוסל את שניהם במכה אחת, ומטשטש את היכולת שלנו לשפוט באמת מי טוב ומי רע, מי גזען ואלים ומי לא (סליחה, שכחתי שזועבי מואשמת בתקיפת שוטר בהפגנה).

לקינוח אני חייבת לציין שוב את הנושא המגדרי המסורתי. הקמפיין מציג גבר שפונה לגבר ואישה שפונה לאישה, כאילו ששני המינים לא מצביעים אחד לשני, או כאילו שמוח נשי פונה רק למוח נשי, אפילו אם זו תקשורת בין חנין זועבי לבין מתנחלת בשם בת אל, בעוד שליברמן הגבר החזק יכול לדבר רק עם גבר אחר, שיבין אותו וייקח את הקריאה ברצינות, את ״עניין הגברים״ הזה של ספירת הקולות.

לפני שנגע התעמולה הזה יפגע בבריאות שלנו, אנחנו הבוחרים חייבים לפתח מנגנון חסינות לטובת השפיות שלנו, וצריכים להצטייד בכדור נגד בחילה וכדור הרגעה בדרך לקלפי.

> הרצוג, אם אין אופוזיציה ואין קואליציה, בשביל מה אתה רץ?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf