newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי תשע שנות כאבים קיבלתי אישור לפרחי קנאביס רפואי

אני שונאת את האביב, ובעיקר את פסח, הזמן בשנה שבו דלקת המפרקים שלי מתפרצת וגואה. אבל השנה החג מביא איתו בשורות טובות. אחרי שבמשך שנים הרופאים העדיפו לרשום כל תרופה נרקוטית אפשרית, קיבלתי ממשרד הבריאות אישור לטיפול במשכך הכאבים היחיד שעוזר לי

מאת:

ראשון בצהרים בצפון תל אביב. בכניסה עמד שומר עם נשק בולט שתקוע בחגורתו, הוא בדק תעודות ומסמכים וחילק מספרים, ובכל פעם שנפתחה הדלת ריח גן העדן המובטח פרץ ממנה בעוצמה חגיגית. אחרי תשע שנות מחלה כרונית, שלא תלך לעולם, הגשתי לו ביד רועדת את תעודת הזהות שלי וחיכיתי שישוב אלי עם האישור של משרד הבריאות. הוא חזר ובידו פתק. 20 גרם פרחים היה כתוב שם. ואני הרגשתי שמהיום מתחילים החיים שלי מחדש.

ידעתי שאם אתיישב על הספסל הנמוך בחוץ, יהיה לי קשה לקום לבד כשיגיע תורי, אז החלטתי להמתין בעמידה ובינתיים התבוננתי בעומדים בתור וניסיתי לדמיין במה הם חולים, ואיזה עונש הם קיבלו מהעולם כדי שמשרד הבריאות יחשוב שהם זכאים לקבל קצת מתרופת האלים. היה שם נער שאיבד את שערות ראשו ואביו ליווה אותו אז נתתי לו סרטן, לבחורה אחרת רזה וחיוורת חילקתי קרוהן ולצעיר שהתפרץ על המאבטח בכעס בלתי מוסבר הדבקתי פוסט טראומה. אני יודעת שזה לא יפה "לאבחן אנשים" אבל הייתי חייבת להעביר את הזמן.

את הבוקר פתחתי עם בכי מתוך שינה שהעיר אותי מוקדם משתכננתי. שכובה במיטה, לא מצליחה לקום או להסתובב, עם כאב שמפלח את כל המפרקים בגוף. אני שונאת את הקיץ, ולפניו אני שונאת את פסח. חג החירות הוא חג הכאבים שלי. המחלה שלי, אנקילוזינג ספונדליטיס (דלקת מפרקים, אחת מכמאה סוגים, שנקראת בעברית דלקת חוליות מקשחת) התחילה לתקוף לי את מפרקי הכתפיים ואחריהם את האגן, הגב, הצלעות ושאר הגפיים בתחילת האביב של 2006, ומאז נדלקת כמעט בכל קיץ.

באותו בוקר הרגשתי לרגע שאני עומדת למות. אחר כך נזכרתי שככה זה עם כאב. כמעט תמיד מרגישים שהפעם זה הכי נורא. לגוף ובעיקר למוח יש נטייה לעמעם את הזיכרון של הכאב. שעתיים אחר כך הרגשתי קצת הקלה, נשמתי נשימה עמוקה והתקשרתי לספקית הקנאביס הרפואי שהקצה לי משרד הבריאות.

> גם לאנשים בעלי מוגבלויות (כמוני) יש זכות לשבת בבתי קפה

מריחואנה רפואית (צילום: Mark פליקר CC BY 2.0)

קנאביס רפואי (צילום: Mark פליקר CC BY 2.0)

מי יודע מה תופעות הלוואי של קנאביס?

כמה חודשים אחרי שאובחנתי כחולה, חלתה אישה שמאוד מאוד אהבתי בסרטן קטלני שחטף אותה תוך שלושה חודשים. זה היה לפני תשע שנים ואז עוד לא היה נהוג בכלל לדבר על גראס רפואי. אבל במסגרת הייאוש הכללי, והעובדה ששום דבר לא הצליח לשכך את הכאבים הנוראיים שלה הצלחנו להשיג לה קצת גראס כדי לנסות. מרוב לחץ והפחדות לאורך השנים הגראס גרם לה לבחילות וסחרחורות והיא לא רצתה לנסות שוב, אבל אז מישהו הציע שאם אומרים שהמריחואנה עוזרת לכאבים של סרטן, אולי זה גם יעזור לכאבי מפרקים. וראו זה פלא – זה עבד. אז עוד לא היה דבר כזה קנאביס רפואי באישור משרד הבריאות, ושנים אחר כך כשהחלו לטפל בו בחולים באופן רשמי שלל הרופאים שלי גילו התנגדות עזה.

זכור לי מקרה בו ביקשתי מרופאה שתחתום לי על בקשה לאישור של קנאביס רפואי. היא לא הסכימה. אמרה שהיא מתנגדת לנושא באופן עקרוני ולא מוכנה לקחת אחריות. כששאלתי למה היא אמרה שהיא לא יודעת מהן תופעות הלוואי כי לא נעשו מספיק מחקרים. רציתי להציע לה לצאת מחוץ לקליניקה ולשאול אנשים רנדומליים ברחוב מהן תופעות הלוואי של גראס. הרי הם כולם ידעו את התשובה, כי כולם יודעים.

וזה אולי מה שמפריע יותר מכל לרופאים. שאין להם כאן ידע עודף. שהם לא יכולים להעמיד פנים שהם יודעים יותר מהמטופלים. ולדעתי, יותר מכל, לכן ההתנגדות כל כך קשה, לא כי חברות התרופות משלמות לכל הרופאים כספי עתק בעסקה קונספירטיבית כלל עולמית, אלא כי הרופאים עצמם מנסים לשמור על הידע בידיים שלהם, בעולם שבו המידע הוא חופשי וזמין לכל.

בכלל, ההתנגדות של רופאים רבים לטיפול בקנאביס רפואי באמתלה של מחסור בידע מחקרי היא דבר די מצחיק כי הרי הרפואה כולה נשענת על סטטיסטיקה כאשר אין באמת מקרה זהה למקרה אחר. כל מטופלת כרונית יודעת שהגוף שלה הוא בעצם שדה של ניסויים, תהיות וטעויות. ודווקא במקרה של קנאביס רפואי הרופאים נוקטים משנה זהירות.

לא פתרון קסם – אבל עזרה אמיתית

אז במהלך השנים האלה העדיפו הרופאים לתת לי הכל חוץ מגראס. משככי כאבים מכל הסוגים והמינים – זריקות וולטרן, זריקות ואליום, טרמדקס, אוקסיקוד ואוקסיקונטין, טרגין, קורטיזון, פרקוסט, ומגוון של טיפולים משלימים. וזה כמובן חוץ מהתרופות למחלה עצמה. על הדרך כשאפשר היה עישנתי גם גראס.

הקורטיזון גרם בין היתר לעצמות שלי להתפורר ולשני שברים בצלעות; משככי הכאבים האופיאטיים סיממו לי את הצורה והוציאו אותי מתפקוד יומיומי, ולא מתאימים לטיפול בדלקת מפרקים; ומשככים אחרים אמנם עוזרים לכאב אך אני מנועה מהם בגלל תופעות לוואי; רק הגראס מאפשר לי לחזור לחיים, מטשטש את הכאב אבל במקביל גם מאפשר לי לתפקד.

ג'וינט. (צילום: Prensa 420 פליקר CC BY-NC 2.0)

(צילום: Prensa 420 פליקר CC BY-NC 2.0)

לפני חצי שנה קיבלתי לראשונה אישור רשמי של משרד הבריאות לקנאביס רפואי. בתום המתנה בת שמונה חודשים לתור לרופאת כאב, אחת מכמה רופאות בודדות בארץ שידועות כתומכות בטיפול במריחואנה, היא מילאה עבורי בקשה לטיפול בפרחים. אבל במקום פרחים אישרו לי שמן. אחרי חודשים של בירוקרטיות ושמן שלא עוזר, מלאת תקווה ולמודת אכזבות, הגעתי ביום ראשון בבוקר למרכז החלוקה, אחוזת כאב. הפעם, אחרי תשע שנים, התקווה השתלמה, ויצאתי משם כשבידי שקיות של פרחים. "עשבי מרפא" כפי שאמא שלי קוראת להם. חזרתי הביתה. עישנתי את הג'וינט החוקי הראשון שלי, והרגשתי הקלה.

הגראס לא ירפא אותי. הוא גם לא מעלים את הכאב, והוא לא עושה קסמים. אבל הוא עוזר במקום שמשככי כאבים אחרים כשלו. את הכאב שלי אני מחלקת לשניים – הכאב במקום עצמו, והגירוד של הכאב במוח. העומס שהוא יוצר, האופן שבו הוא מצטבר וגובר, הנוקשות. הקנאביס לא מעלים אותם, אבל הוא יוצר מעין מחיצה שמרחיקה קצת את הכאב, ומאפשרת מרחב נשימה.

בשבילי, נכון לעכשיו, הסוף של המסע בעקבות הגראס הוא טוב. אבל ישנם כל כך הרבה חולים שהרופאים שלהם ממשיכים להעדיף לסמם אותם בתרופות נרקוטיות, בטיפולים שאינם עוזרים. רופאים שחושבים שעדיף שאנשים יאלצו לוותר על תפקודם היומיומי, העיקר שלא ישתו לנו חשיש.

* * *

קצת על אנקילוזינג ספונדליטיס (AS)

AS היא גם המחלה על שם בכטרב, וגם בעברית דלקת חוליות מקשחת, והיא שייכת לקבוצה של מחלות מפרקים שנקראת ספונדילוארתרופתיה שפוגעות בעיקר בעמוד השדרה והאגן. עד לפני שנים אחדות נטו לחשוב כי המחלה פוגעת בעיקר בגברים צעירים, אולם כיום ידוע כי ישנן גם לא מעט נשים חולות. במקרים רבים היא פוגעת גם במערכות נוספות בגוף כמו כלי הדם, הריאות, הראייה ומערכת העיכול.

ההערכות העדכניות של הראומטולוגים (הרופאים שמטפלים בדלקות מפרקים) הן שכמעט אחוז אחד מכלל האוכלוסיה חולה במחלה, קרוב מאוד לאחוז המאובחנים בדלקת מפרקים שגרונית (RA) שהיא הדלקת הנפוצה ביותר. AS קשה מאוד לאבחון, ומתחיל במרבית המקרים בכאבי גב שמשוייכים לבעיות אורתופדיות, ולכן אצל חולים רבים עובר זמן רב עד שהם מגיעים לרופא הנכון, לאבחנה ולטיפול המתאימים. עוד מידע על AS, על מחלות מפרקים נוספות וכן עזרה ותמיכה אפשר למצוא בעמותת מפרקים צעירים.

> אילו רק היה מתחת לאל-ירמוכ מאגר נפט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf