המקלות והגזרים של ליברמן מוכיחים את עומק השליטה הישראלית בעזה

כותבת אורחת: רחל בית אריה

באמצע סוף השבוע הארוך של שמחת תורה, התפרסם ראיון לא שגרתי: שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בחר לשוחח דווקא עם העיתון הפלסטיני "אל קודס". בראיון דיבר ליברמן גם על הפתרונות שלו לאתגר עזה. בקצרה, הוא הציע שיקום והשקעה בבניית נמל ימי, שדה תעופה ואזורי תעשייה תמורת פירוז הרצועה.

"אם חמאס יפסיק את חפירת המנהרות, ההצטיידות בנשק וירי הרקטות", צוטט שר הביטחון אומר, "נסיר את המצור ונבנה את הנמל ושדה התעופה בעצמנו." בהמשך ליברמן מאיים בעוד סבב של אלימות והרג, חסר תקדים וסופי. שני דברים ברורים: האחד, שר הביטחון, והמערכת השלטונית והצבאית כולה מודעים היטב למצב הקשה ברצועת עזה ולמצוקה של תושביה. השני, ליברמן רואה במצוקה הזאת קלף מיקוח.

> האויב הכפול של נשים ברצועת עזה

לא הטבות, זכויות

צריך להגיד באופן ברור: חופש התנועה של הפלסטינים ברצועת עזה, כמו גם זכותם להתפרנס, לסחור, לצאת ולבוא, לקיים קשרי משפחה, להשכיל ובכלל, לנהל חיים תקינים, אינם הטבות שליברמן רשאי לדון בהן במשא ומתן. אלה לא גזרים לחלוקה כפרס, אלא זכויות בסיסיות, המגיעות לכל אדם בלא תלות ברצונו הטוב או בתמרונים פוליטיים של פוליטיקאי זה או אחר.

בראיון, ליברמן ממשיך ליישם מעין-מדיניות חדשה יחסית, של פנייה לציבור הפלסטיני מעל ראשי ההנהגה המוכרת, טקטיקה שמתנהלת גם בפעילות ההולכת ומתרחבת של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) ברשתות החברתיות בערבית. כבדרך אגב, בהבטחות/איומים ששר הביטחון משגר לעבר תושבי עזה, הוא חושף את מה שאנחנו בגישה טוענות מתמיד: ישראל שולטת בהיבטים ובמדדים רבים המאפשרים חיים תקינים ברצועת עזה. והשליטה הזאת הדוקה בימים אלה במיוחד. אי אפשר לומר "יצאנו מעזה" שעה שהמפתחות נותרו בידי ישראל, וליברמן גם לא מנסה לסתור זאת. למחרת פרסום הראיון קפץ גם יאיר לפיד על העגלה, וצידד בליברמן בשעה שביקר בגבול עזה. הרצון האינטואיטיבי לחבר בין שקט צבאי לדרישת פירוז מעורר אהדה, אך במבט מקרוב, הוא ציני ומקומם, מכיוון שהוא ממשיך להחזיק קרוב לשני מיליון פלסטיניות ופלסטינים בתנאי חיים נחותים ככלי משחק בתמרון מדיני, שמשמעותו עונש קולקטיבי.

המציאות בשטח, בינתיים, מראה מדיניות ישראלית בלתי עקבית. מצד אחד, מתפ"ש מתהדר בשיווק מעזה, וכעת הודיע גם שמרחב הדיג כנראה יורחב שוב לתקופה מוגבלת. באותו הזמן, מניעות ביטחוניות מצמצמות את חופש התנועה של המעטים מבין תושבי עזה שעומדים בקריטריונים הצרים לבקשת היתר ליציאה דרך מעבר ארז. נערות שרוצות ללמוד בחו"ל מגלות שהן אינן יכולות אפילו להגיע לקונסוליה לראיון ויזה ונשים נשארות מסורבות יציאה מהרצועה לגדה, שם בני משפחה חולים אנושות כמהים לראותן. אישורי התנועה של אנשי עסקים וסוחרים מבוטלים בלי הסבר, סחורה מעוכבת בדרכה לשוק ופריטים חיוניים לבניית משק שאפתני יותר נפסלים למכירה ברצועה בנימוקים ביטחוניים שנראים שרירותיים וממילא לא מנומקים. כלכלת הרצועה נדונה כך לדשדוש ולנסיגה בעידן שהקונצנזוס העולמי, שכולל במקרה זה גם את ישראל, סבור ששגשוגה הוא תנאי ליציבות באזור.

חשוב שהצמרת המדינית בישראל מכירה בכוחה לשפר משמעותית את תנאי החיים ברצועת עזה. מצער רק שהצהרת הנכונות לפעול לשיפור מגיעה עם תנאים, ולא מבוססת על ההבנה שלתושבי הרצועה אותן זכויות יסוד שמגיעות לשר הביטחון, לאזרחי ישראל, לכל אדם.

רחל בית אריה היא רכזת מדיה חדשה בארגון גישה.

> למה אני עולה על המשט לעזה בערב ראש השנה