newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רשיון להרוג: לאן נעלם החייל שירה בגבו של זכריה דראגמה?

נהג מונית נורה בגבו על ידי חייל. החוקרים נכשלו במציאת היורים, למרות שזהותם הייתה ידועה. שש שנים אחר כך צצים לפתע היורים כעדים מטעם ההגנה בתביעה אזרחית שהוגשה על ידי המשפחה. השופט קובע כי גרסאותיהם לא אמינות ופוסק פיצויים למשפחה. ועדיין, הפרקליט הצבאי סוגר את התיק. אזרח נורה למוות, ואין אשמים. כתבה שנייה בסדרה

מאת:

הפוסט נכתב בשיתוף עם נועם רותם

מאז שירה חייל צה"ל בזכריה דראגמה מתקיימים אלמנתו וחמשת ילדיו הקטנים מסכום של כ-1,500 ש"ח בחודש מהשכרת המונית שלו. דראגמה, תושב הכפר טובאס שבצפון השומרון, היה בן 37 כשנורה בגבו על ידי חייל צה"ל במאי 2006.

פרטי יומן המבצעים הגזרתי ותיק החקירה של מצ"ח, המתפרסמים כאן לראשונה, חושפים סתירות בין גרסאות החיילים ומעלים שאלות קשות לגבי אחריות מפקדיהם והנהלים במרחב. עובדה נוספת הופכת את טיוח המקרה הזה לחריג אפילו בקנה המידה של חקירות צה"ליות: החוקרים, מסתבר, "נכשלו" במציאת היורים, למרות שזהותם היתה ידועה לכל המעורבים, ושהדיווחים שמסרו הופיעו ביומן המבצעים הגזרתי.

רק לאחר שש שנים, כאשר נדרשה פרקליטות המדינה להציג הגנה בתיק תביעה אזרחית שהוגש על ידי המשפחה, אותרו לפתע היורים. עם זאת הם עדיין לא נחקרו, ולמרות שהגרסאות שלהם הוגדרו כבלתי אמינות על ידי שופט ישראלי (שפסק בשל כך פיצויים למשפחה), סגר הפרקליט הצבאי הראשי את התיק הפלילי נגדם.

יורים בגבו של דראגמה

ב-4 במאי 2006 עצר זכריה דראגמה את המונית בה נהג לפני מחסום עין-בידאן שליד שכם והחל ללכת את קטע הדרך שאורכו כ-400 מטר עד לצידו השני של המחסום. חודשיים קודם לכן החליט המפקד הצבאי בגזרה להקשות על הנסיעה של התושבים הפלסטינים לשכם, והורה על הצבת ארבעה מכשולים – בורות ותלוליות – שימנעו את הנסיעה בקטע הדרך הזה. מאז הקמת המכשול החלו נהגי המונית לעבור את הקטע ברגל, לחפש נוסעים בצד הנגדי, לעבור איתם את החסימה בחזרה, ולהסיע אותם לכפרי האזור.

זכריה דראגמה (תמונה באדיבות המשפחה)

זכריה דראגמה (תמונה באדיבות המשפחה)

כשהגיע דראגמה לקצה קטע הדרך, עצר לשוחח עם נהגי המוניות האחרים שהמתינו גם הם לנוסעים, ובירר כי אין נוסעים המעוניינים להגיע לטובאס. בשעה 16:00 בערך החל לעשות את דרכו חזרה למכוניתו, כשאיתו צועד אדם בשם ראיד פתחי סלאחאת.

לאחר שהגיע לתלולית השנייה, במרחק של כמאה מטר מתחילת הדרך, תצפית שהיתה באזור כיוונה ג'יפ ובו ארבעה חיילים למקום. כמה שניות לאחר הגעת החיילים, וללא אזהרה מוקדמת, ירה מפקד הסיור באוויר והחייל השני שיצא מהג'יפ ירה בגבו של דראגמה. מאוחר יותר יטענו החיילים כי הרגישו בסכנת חיים.

סלאחאת התכופף בעקבות הירי וראה דם יוצא מפיו של דראגמה. הוא חשש שהחיילים יירו שוב והתרחק מהמקום במהירות.

שני החיילים רצו לכיוון דראגמה, בעוד שני האחרים מנעו מהנהגים בצד המחסום הפונה לשכם לגשת ולהגיש עזרה ראשונה. אחד מהנהגים הפלסטינים הזעיק אמבולנס שפינה את דראגמה לבית החולים בשכם, שם הוא מת מפצעיו.

אלו העובדות והן מקובלות על כל הצדדים.

דיווח שקרי ביומן המבצעים

למרות מצבו הקריטי של דראגמה, החיילים לא מצאו לנכון להזעיק טיפול רפואי. הם גם לא דיווחו בקשר על הירי, שהתרחש כאמור לקראת השעה ארבע אחרי הצהריים. רק בשעה 19:47 מופיע ביומן המבצעים של החטיבה המרחבית דיווח שקרי על ירי באחד משלושה "חמושים".

למרות שהחיילים בג'יפ כוונו למקום על ידי תצפיות, אף תצפית לא זיהתה את הנשקים, וכך גם אף אחד אחר מהעדים שנחקרו בתיק, למעט היורה ומפקדו. מיותר לציין כי שום נשק לא נמצא בכליו או בסביבתו של דראגמה. בדיווח מאוחר יותר באגף המבצעים כבר צוין כי האש נורתה לעבר שני בני אדם, וצוין במפורש כי ההרוג לא היה חמוש. הנה הדיווחים מיומן המבצעים:

יומן מבצעים, חטיבה מרחבית

יומן מבצעים, חטיבה מרחבית

יומן מבצעים, אגף מבצעים

יומן מבצעים, אגף מבצעים

בעקבות ההרג נפתחה חקירת מצ"ח, אולם כמעט שלא ננקטות בה שום פעולות. ב-2007 פנה איגוד נהגי המוניות הפלסטיני בשם אלמנתו וילדיו של זכריה דראגמה לעו"ד פיראס ג'באלי, שהגיש תביעה אזרחית נגד המדינה. במסגרת ההליך המקדמי הוא ביקש עו"ד פיראס לקבל את תיק החקירה שערך הצבא.

ביולי 2008 מקבל עו"ד ג'באלי מזכר מדהים, הטוען כי מצ"ח לא הצליחה לאתר את החיילים היורים. כאמור, זהות היורים ידועה לצה"ל והדיווח על הירי ומבצעיו מופיעים ביומני המבצעים, אך לפי תיק החקירה מאמצי האיתור הסתכמו בחקירתו של קצין האג"ם החטיבתי, שנערכה יותר משנתיים אחרי המקרה. בחקירתו של קצין האג"ם הוא נשאל איך לדעתו ניתן למצוא את היורים, ותשובתו היא "לדבר עם הקצינים ששרתו ביחידה באותה תקופה". מתיק החקירה שהגיע לידינו לא ברור אם החוקרים אכן ניסו למצוא את אותם קצינים, או שהמאמצים הסתיימו לאחר חקירת קצין האג"מ.

חקירת מצ"ח של קצין האג"ם בחטיבה

חקירת מצ"ח של קצין האג"ם בחטיבה

חמישה פלסטינים שהיו עדים לאירוע נחקרו גם הם. כל החמישה וכולם העידו כי לשני הנהגים לא היה נשק וכי החיילים ירו בגבו של דראגמה ללא סיבה.

למרות הסתירות הרבות בין העדויות ויומן המבצעים, ולמרות העובדה שדראגמה נורה בגבו ממרחק של כמאה מטרים כשלא היווה כל סכנה לאיש, החקירה מסתיימת ללא מציאת היורים וממילא ללא חקירתם.

פתאום היורה מופיע

עוברות ארבע שנים. התביעה האזרחית שהגישה משפחתו של דראגמה מתקדמת וכל העדויות המוצגות מצביעות על ירי שאינו מוצדק או מוסבר. אז פתאום מצליחה המדינה למצוא את היורה, סמ"ר ע', ואת מפקדו, רס"ל י', ולהביא אותם לבית המשפט כעדי הגנה. המדינה עומדת בסירובה להביא לבית המשפט את שני החיילים הנוספים שהיו בג'יפ, למרות שמן הסתם זהותם ידועה לה.

החייל היורה ומפקדו מצהירים בבית המשפט כי מעולם לא נחקרו במצ"ח. בחקירתם על ידי עו"ד פיראס ג'אבלי הם מציגים עדויות רצופות סתירות. י' טוען שראה אקדח, אך ע' טוען שי' ויתר על המרדף והסתובב לפני שנשלף האקדח. שניהם טוענים שהירי התבצע כאשר זכריה דראגמה וחברו הסתובבו אליהם במרחק 100 מטר ולכן הרגישו סכנת חיים. ראיות רפואיות קובעות כי הירי בוצע בגבו של דראגמה.

ע' טוען בנוסף כי הרגיש סכנה כללית כי ראה קודם מונית נוסעת במהירות מהמקום, אף שאין אזכור ביומן המבצעים לעובדה זאת. עוד הוא מסביר כי הייתה סכנה לביטחון ההתנחלויות באזור כי דראגמה הוגדר כ"ברחן", כלומר פלסטיני שנקרא לעצור על ידי כוחות הביטחון הישראלים ולא סר למרותם. אך לא רק ש"ברחנות" אינה סיבה לפתיחה באש, דראגמה וחברו לא הוגדרו ככאלה בדיווח התצפית, ומעבר רגלי באותו אזור היה מקובל בקרב נהגי המוניות.

כסיבה אחרונה למסוכנות מציין ע' כי דראגמה נראה חשוד בגלל ש"לבש דובון כחול בחום הזה". באותו יום שררו באזור כעשרים מעלות ודראגמה כלל לא לבש מעיל דובון, כי אם עליונית ניילון דקה, כמו שאפשר לראות בתמונה של גופתו בבית החולים (כאן).

לטענת שני החיילים, האקדח שהיה ברשותו של דראגמה נאסף על ידי סלאחאת, שברח מהם לכיוון עין-בידאן. כל העדים האחרים, כולל סלאחאת עצמו, שוללים טענה זאת ומסבירים כי לדראגמה לא היה אקדח. בכל מקרה זו גרסה תמוהה: הרי אם ברח אדם עם אקדח, למה לא רדפו אחריו בהתחשב בסכנה לביטחון ההתנחלויות באזור? למה לא דיווחו כי אדם חמוש ומסוכן נמצא באזור אלון מורה? למה לא בוצעו חיפושים בעין-בידאן, הכפר שכביכול ברח אליו? בנוסף, אם טענת החיילים לגבי ניסיון הפגיעה בהם הייתה נכונה, למה לא בוצעו מעצרים של בני משפחה של דראגמה וכדומה, בנוהל המקובל של המשטר הצבאי, ולא נעשה ניסיון לברר אם השתייך להתארגנות פלילית?

מפקד הסיור, י', טוען בעדותו כי התצפיות הצה"ליות שהיו על האזור בו נורה דראגמה נערכו בעזרת מצלמות וידיאו. אלא שלא נעשה כל מאמץ על ידי החוקרים לבדוק אם התקרית צולמה, ואם קיימת עדות וידיאו שתוכל לחזק או לערער את גרסת החיילים.

יתרה מזאת, בעדותו טוען ע', החייל היורה, אולי בנסיון להצדיק לעצמו את הירי, כי "סכנה זה לא רק נשק, הבריחה זו סכנה בפני עצמה". האם אלה באמת הפקודות שניתנו לחיילים שהיו באזור? ע' טוען בעדותו גם כי נוהל מעצר חשוד דורש מחייל אחד לצעוק ולירות באוויר בעוד חברו מכין את הירי כשהחשוד בין כוונות. נראה שמעבר לכשל האישי שהוביל לירי הקטלני בדראגמה, היה פה כשל פיקודי נרחב שסילף, בטעות או בכוונה, את נהלי הפתיחה באש הרשמיים של צה"ל.

בית המשפט: עדויות החיילים לא אמינות

השופט יוסף סוהיל עמד על על הנקודות האלו ובפסק דינו קבע כי גרסתם החיילים אינה אמינה. הוא שולל את טענת המדינה כאילו הירי היה "פעולה מלחמתית" החסינה מפני תשלום פיצויים, ושולל גם את הטענה כי דראגמה היווה איום על החיילים ולכן הריגתו מוצדקת.

השופט קובע חד משמעית כי "לא היתה הצדקה לירי שבוצע לעבר המנוח", וכי "עדויות החיילים מעלות סתירות מרובות אשר אינן מתיישבות עם הגרסה אותה מסרו", שזו דרך מנומסת לומר כי הם משקרים לפחות בחלק מעדותם.

> רשיון להרוג, כתבה ראשונה בסדרה: למה יאסר א-טמייזי נורה למוות?

מתוך עדותו של י' בבית המשפט

מתוך עדותו של י' בבית המשפט

מתוך פסק הדין

מתוך פסק הדין בתביעה האזרחית

המשך פסק הדין

המשך פסק הדין

בסיכום פסק הדין קובע השופט כי על המדינה לפצות את אלמנתו וארבעת ילדיו של דראגמה. בימים אלו, שמונה שנים אחרי מותו של דראגמה, מתנהל משא ומתן לגבי סכום הפיצויים.

התיק נסגר

לאחר שקיבלו את החותמת הרשמית של שופט ישראלי, שאלות וסתירות אלו היו צריכות להספיק בכדי להביא לפתיחת חקירה חדשה וממצה. אך כאמור, שש שנים אחרי המקרה, כשהיורה ומפקדו הופיעו לפתע בבית המשפט, הם כלל לא נחקרו על ידי מצ"ח.

באפריל האחרון הודיע הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף דני עפרוני, כי סגר את החקירה סופית ללא הגשת כתבי אישום.

נקודה נוספת שראויה לתשומת לב נוגעת לסמכותו של האלוף עפרוני להכריע בתיק. החיילים המעורבים שוחררו שלושה חודשים אחרי האירוע, והפרקליטות הצבאית יכולה להגיש כתבי אישום רק עד שנה מיום השחרור. ההכרעה בתיק היתה אמורה להיות בידי פרקליטות המדינה. האלוף עפרוני ננזף לאחרונה בידי בג"ץ על שהפרקליטות הצבאית מחזיקה בידיה את תיק הריגתו של הנער סמיר עוואד מבודרוס, למרות שגם שם המעורבים השתחררו לפני יותר משנה.

הטיוח כנורמה

כמו בפוסט הקודם בסדרה, גם כאן זועקים מחדלי החקירה של המשטרה הצבאית החוקרת עד השמיים. מקריאת שאלות החוקרים קשה להחליט אם מדובר במאמצי טיוח כבירים או פשוט בחובבנות רשלנית שאפשר אולי לייחס לגילם הצעיר של החוקרים ולהכשרה המינימלית שהם מקבלים טרם הפקדתם על חקירות מקרי מוות. על אחריותם של מפקדיהם, אנשי מקצוע ופרקליטים, אין עוררין. הם משתפים פעולה ביודעין עם הפרקטיקה הפסולה הזו, והרשלנות שאפשר אולי לייחס לחיילי החובה הצעירים מקבלת צביון אחר לחלוטין, ומדאיג פי כמה, כאשר היא זוכה לגיבוי מהדרג הזה.

הטיוח מתקיים לכל אורכה של המערכת הצבאית, כשיטה ולא כחריג. ביוני האחרון פורסם למשל כי שש שנים לאחר שתא"ל רוני נומה פקד להרוג פלסטיני בדם קר בניגוד לפקודות וגם שיקר בנוגע לזה, החליט אביחי מנדלבליט, אז הפצ"ר והיום מזכיר הממשלה ונחקר טרי באזהרה, לסגור את התיק נגדו. זוהי תוצאה מתבקשת של המצב המעוות בו הארגון שמבצע את ההרג הוא גם זה המגדיר את הפקודות, חוקר את עצמו ומכריע בסוגיית ההעמדה לדין. לצבא אין עניין ואין אינטרס לרדת לחקר האמת.

הפרט היחיד שהופך את המקרה הזה לחריג הוא הפנייה הפלסטינית למסלול האזרחי. בהליך האזרחי הוחלפו חוקרי מצ"ח והפרקליטות הצבאית על ידי עו"ד ג'באלי, שבשאלותיו וחקירותיו העצמאיות הראה את האבסורד בגרסות החיילים. בעקבות פסק הדין אולי תזכה משפחתו האומללה של זכריה דראגמה לפיצוי אזרחי, אבל את הצדק לו הם ראויים, העמדתם לדין של החייל היורה ומפקדיהם שקשרו קשר לכסות על הירי הקטלני, הם כבר לא יזכו לראות.

הפורסם פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> רשיון להרוג: הפרויקט המלא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf