newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פסטיבל "ליבי במזרח" - חגיגה של תרבות מזרחית מגוונת, עדכנית וריבונית

"תיקון עולם עושים בשתי ידיים - יד אחת נאבקת, מוחה, מפגינה, ויד שנייה יוצרת, בונה". שולה קשת, מנכ"לית "בית אחותי", על פסטיבל "ליבי במזרח" שייפתח בקרוב. כמעט ללא תמיכה ממסדית, פסטיבל שצומח מתוך ולמען הקהילה

מאת:

ביום שני, 22 ביוני, ייפתח ביפו בפעם השישית פסטיבל "ליבי במזרח", פרוייקט הדגל של "קואליציית ליבי במזרח – למען הקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל", אשר הוקמה בשנת 2009 ומורכבת מכ-20 ארגוני תרבות מזרחיים, ביניהם תנועת "אחותי", התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית, קפה גיברלטר, קהילות שרות, ועוד.

עבור שוחרי תרבות בכלל, ומי שהעדרה של התרבות המזרחית מהמרחב הישראלי חורה לו בפרט, מדובר בחגיגה של ממש: ארבעה ימים של מופעי מוסיקה, סרטים, דיונים, הצגות, ועוד. או, כלשון תכניית הפסטיבל:

הפסטיבל יציג כמו כל שנה תוכנית עשירה ומגוונת בתחומי היצירה השונים, מן הקולנוע דרך האמנות הפלסטית, הספרות, התיאטרון, המוסיקה והפיוט. א/נשי רוח ויוצרות/ים פורשות/ים מנעד רחב של השפעות תרבותיות, תוך מגע אינטנסיבי והדוק עם העולם שמקיף אותנו, על האלמנטים הערביים והמוסלמיים שבו. היצירות והדיונים המרתקים מבקשים להציע סדר יום אחר, הפתוח להכלת השונה, הרואה במגוון דרך חיים, המעריך במידה שווה את אוצרות התרבות הבאים מן המזרח והמערב".

מורין נהדר, "בת המקום", מתוך פסטיבל ליבי במזרח 2014:

תרבות מזרחית היא לא קטגוריה

את הקואליציה מרכזת באנרגיות המדהימות האופייניות לה הפעילה החברתית והפנתרה השחורה כרמן אלמקייס, אישה שכל סופרלטיב יהיה קטן עליה. כשאני מגיעה לבית תנועת "אחותי" לדבר עם שולה קשת, מנכ"לית "אחותי" ואחד המנועים המרכזיים מאחורי הפסטיבל, אני מוצאת את שתיהן עסוקות עד מעל לראש: השנה החליטו המארגנות לגייס את חלק הארי של תקציב הפסטיבל באמצעות מכירת כרטיסים מוקדמת בשיטת ההדסטארט.

"פנינו גם למשרד התרבות", מספרת קשת, "ובמקביל פתחנו גם בקמפיין הדסטארט. התמיכה השנתית של משרד התרבות בפסטיבל זה 30 אלף ₪, שזה סוג של בדיחה, אם את חושבת על זה שפסטיבל ישראל, למשל, מקבל שלושה מיליון וחצי ₪. אז אני בעד רב-תרבותיות וגיוון, אבל צריך לזכור גם שפסטיבל ישראל, שהיה אמור להביא את הגיוון הזה, לא עושה את זה".

מי שמעורה בשיח המזרחי מכיר את התופעה הזו היטב: מבין כל צורות ההכחשה של הדיכוי הממוסד נגד הציבור המזרחי בישראל, הכחשת הדיכוי התרבותי היא אחת הנפוצות והמקוממות, בעיקר נוכח הנתונים החד-משמעיים המצביעים על עומק האפליה. הפטנט, במקרה הזה, הוא פשוט לדבר על "תרבות ישראלית", שבאורח פלא נוטה להיות לבנה ואירופוצנטרית באופן מובהק.

"פסטיבל 'ליבי במזרח' התחיל בשנת 2010 במתכונת יותר מצומצמת, כאשר הפנמנו עד כמה כל הנושא הזה של הקצאת משאבי תרבות הוא משמעותי", מסבירה קשת. "זה לא סוד שיש במדינת ישראל הקצאה בלתי שוויונית של משאבי תרבות. ישראל פועלת כאילו היא מדינה חד-תרבותית. התרבות הדומיננטית שמקבלת את מירב המשאבים היא תרבות יהודית לבנה, ואת הפירורים שנשארים מחלקים לתרבות ערבית, דרוזית וכו'. תרבות מזרחית בכלל לא מוכרת כקטגוריה, אבל המצב הוא לא שיש גזענות כלפי התרבות הערבית אבל בתוך התרבות היהודית יש רב-אתניות; מה שמוגדר פה כ"תרבות ישראלית" היא תרבות אירופוצנטרית במהותה.

"בישראל יש הכחשה של הזהות המזרחית. אנחנו מכירות את זה ממרחבים אחרים. כשזה מגיע לתרבות, אז מנסים לתת לזה שמות אחרים, למשל "תרבות בפריפריה", שזה מונח בעייתי מאוד. ראשית הוא מוחק את העניין האתני. הוא גם יוצר קטגוריה של מרכז-פריפריה, והופך להיות עוד אמצעי להעביר כספים לישראל הראשונה: רוב התקציבים הולכים למשל להבאת אופרה לפריפריה הגאוגרפית-חברתית. "לתרבת את הילידים", מה שנקרא.

"המאבק על קידום התרבות המזרחית והקצאת משאבים עבורה איננו קל, בין היתר בגלל שהיא מורכבת מאוד להגדרה. אירגון מוסווא, למשל, עתר לבג"צ בעניין הקצאת משאבים לתרבות ערבית, אבל המקרה המזרחי הוא שונה, בגלל שהקהילה המזרחית עברה את כור ההיתוך. זה נכון שבספירה הפרטית, רוב המשפחות המזרחיות מכירות וחיות את התרבות שהסבתות והסבים הביאו איתם, אבל זה תמיד נשאר בשכונות, במרחבים הפרטיים. המאבק הוא להביא את זה גם לספירה הציבורית".

> איך תקדם מירי רגב תרבות מזרחית בלי לדבר על שמאל מזרחי?

"תיקון עולם עושים בשתי ידיים: יד אחת מוחה, יד אחת יוצרת". שולה קשת (אורלי נוי)

"תיקון עולם עושים בשתי ידיים: יד אחת מוחה, יד אחת יוצרת". שולה קשת (אורלי נוי)

אחת התמורות המרכזיות והמבורכות שעוברות על המאבק המזרחי בשנים האחרונות היא המקום המרכזי שתופסת בו סוגיית התרבות; זה איננו דבר מובן מאליו עבור קהילה שצריכה עדיין להילחם נגד הסללת ילדיה במערכת החינוך, נגד ענישה מחמירה במיוחד של מערכת המשפט נגד בניה, ונגד דיכוי כלכלי אלים כלפי הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות בהן נמצאים חלקים גדולים מחבריה. מבחינת שולה קשת, מדובר במאבק על עצם קיומה של הקהילה:

"המאבק המזרחי מתקיים בהרבה תחומים: חינוך, דיור, כלכלה וכו', אבל המאבק התרבותי הוא מבחינתי העוגן. אם אנחנו והדורות הבאים לא נפתח תודעה וזהות תרבותית איתנה, הדבר הזה הוא מה שיפרק את הקהילה. התרבות היא עמוד השדרה של הקהילה, והיא שמאפשרת גם את קיומם של המאבקים האחרים. במובן הזה, אני בהחלט מדברת על כיבוש גם בהקשר המזרחי: כיבוש תרבותי. פסטיבל ליבי במזרח הוא חלק מהתיקון הזה. בכלל, אני מאמינה שתיקון עולם עושים בשתי ידיים: יד אחת מוחה ומתנגדת, מוציאה דוחות, עושה פעילות גרילה, הולכת לכנסת וכו', אבל מצד שני חייבות ליצור אלטרנטיבה, בין אם זה אירועי תרבות, פרסום ספרים, פסטיבל, לילה שחור, וכו'".

אני יודעת שתכניית הפסטיבל עמוסה מכדי לפרט את כולה, אבל תוכלי להזכיר כמה מהדברים שמחכים לנו השנה?

"הפסטיבל ייפתח ב-22 בחודש בתאטרון הערבי-עברי ביפו עם ההצגה "הליכה למעשה", המבוססת על טקסטים של ד"ר זמירה פורן-ציון. זה מופע חדשני מאוד, ניסיוני, ובעיניי מרתק ממש. יש לנו שורה של סרטים של יוצרות ויוצרים מדהימים, ביניהם "שם.אב" של הבימאית מיטל אבוקסיס, והקרנת בכורה של הסרט "עליה" של הבמאית נעם אדרי, יוצרת מוכשרת שלא זכתה לכל תמיכה מהקרנות ובסופו של דבר עשתה את הסרט הזה לגמרי בכוחות עצמה, על סבתא שלה שחיה בדיור ציבורי לבד. ויהיו גם "סרט ערבית" של אייל ביזאווי, "שיר ידידות" של רפי בלולו, ועוד רבים וטובים.

"עוד השנה בפסטיבל המופע "נשים מבשלות סיפור", מופע מירוחם, ומופעי מוסיקה פרסית ותורכית, וכמובן הופעה של מרגלית צנעני.

"כמו בכל שנה, גם השנה, לצד האירועים והמופעים, נקיים גם את הטקס המרכזי שבו נעניק אות הוקרה של קואליציית ליבי במזרח. זה כמובן קשור לכל השאלה של תמיכה מהמדינה ומהרשויות המקומיות, ובשאלה של מי מחלק ומי מקבל פרסים ומיני הוקרה במדינה. בין מקבלי אות ההוקרה בשנים קודמות היו ארז ביטון שזכה לאחר מכן בפרס ישראל, חביבה פדיה, ברכה סרי ז"ל שקיבלה לאחר מכן את פרס ראש הממשלה, ראובן אברג'יל, ועוד. השנה מקבלים את אות ההוכרה תקווה לוי ז"ל, שלמה סבירסקי, דולי בן חביב, בני זאדה, זמירה פורן-ציון, ומרגלית צנעני".

יש קהל?

"תראי, מגיעים הרבה מאוד אנשים, והתמיכה בנו מרגשת בצורה בלתי רגילה. יש אנשים שרכשו כרטיסים למרות שהם בחו"ל ולא יכולים להגיע, אבל עשו זאת כתמיכה. יש כאלה שרכשו כרטיסים וביקשו לתרום אותם לאחרים שאין להם יכולת כלכלית לקנות כרטיסים. אבל בגלל שאין לנו תקציב ליחסי ציבור וכל זה, כל שנה לקראת הפסטיבל אני בחרדות איומות".

ההחלטה לקיים את הפסטיבל בתל-אביב ולא, נניח, בדרום או בפריפריה גיאוגרפית אחרת, זאת אמירה מבחינתך?

"כן, בהחלט. כמו שאמרתי, המושג "תרבות בפריפריה" אומר בדרך כלל להביא את הקאמרי לירוחם. אנחנו עושות את ההיפך, מביאות את ירוחם למרכז.

"בשנה שעברה, אגב, רצינו לעשות את הפסטיבל רב-מרחבי, הוא התקיים בתל-אביב, באשקלון ובבאר-שבע, אבל קיבלנו ביקורת ממשרד התרבות שמבחינת קטגוריות, הפסטיבל חייב להיות לא רק ברצף של שלושה ימים, אלא הוא חייב להיות גם באותו המקום, אחרת זה לא עומד בקטגוריות. לכן אנחנו לא יכולות להתפזר, וזה חבל מאוד – הרי אין לנו עכשיו תקציב לקיים עוד פסטיבלים במקומות אחרים".

את הפעילות הענפה שלה מנהלת שולה קשת – אמנית פעילה שלצד הפעילות החברתית והקהילתית ממשיכה גם ליצור ולהעלות תערוכות על הזמן – ממשרד "בית אחותי" הממוקם בדרום תל-אביב, עשרות מטרים ממפלצת התחנה המרכזית החדשה. החיבור של קשת למרחב הגיאוגרפי-החברתי שבתוכו היא מתנהלת ניזון משורשים משפחתיים עמוקים.

"סבתא שלי, חנה קלתי, בת למשפחה מאנוסי משהד, וחברה החליטו בתחילת שנות החמישים להקים פה בית לקשישות עריריות מהקהילה שלא היה להן מי שיקדש עבורן בערב שבת. הן עשו קופות התרמה כמו אלה של הקרן הקיימת, "עזרת נשים – אנוסי משהד", וחילקו אותן בכל הקהילה. הן גייסו כספים גם מהקהילה המשהדית בחו"ל, ובסופו של דבר הצליחו לרכוש מבנה בשכונת שבזי, אליו נכנסו קשישות איראניות, אפגניות, בוכריות ועוד. במשך הזמן הן רכשו עוד שני מבנים צמודים, והקימו מעין בית אבות לנשים, מרחב נשי-קהילתי.

"אמא שלי, מזל קשי, עבדה אז כאחות בבי"ח הדסה, וסבתא שלי גייסה אותה להתנדב שם אצלה. הן הקימו גם ועד שהיה מורכב כולו מנשים, וקרן הלוואות ללא ריבית למשפחות. זה היה אחד המקומות הכי מאושרים שהייתי בהם. משם ההשראה שלי לאחריות קהילתית וסולידריות".

האחיות ג'משיד, פסטיבל ליבי במזרח 2014:

לא להחליף הגמוניה אחת באחרת

כששולה קשת מדברת על אחריות קהילתית וסולידריות, היא מדברת על מושגים רחבים בהרבה מהמקובל בשיח הישראלי. בכלל, עושה רושם שקשת מצליחה להחזיק מורכבויות באופן שמעטים מסוגלים לו: היא נאבקת למען זכויות תושבי דרום תל-אביב בלהט, ובו בזמן רואה במבקשי המקלט והמהגרים חלק אינטגרלי מהקהילה. כאשר שלושה תינוקות של מבקשי מקלט מתו במחסני הילדים בהם הוחזקו, שולה ארגנה עצרת מחאה נגד התנאים המחפירים בהם הם נאלצים להתקיים. פעילה שלא עושה הנחות לאיש: לא לנשים אשכנזיות בשדה הפמיניסטי, ולא לדומיננטיות הגברית של שותפיה למאבק המזרחי. ערב הבחירות האחרונות, היא אירחה ב"בית אחותי" את חנין זועבי באותה הטבעיות שבה אירחה את יפה דרעי ואת עדינה בר-שלום.

"אני חושבת שבתור פעילות זכויות אדם ואישה, אם המבט שלנו לא כולל את כלל הדיכויים תוך יצירת סולידריות ביניהם, אנחנו רק מחליפות הגמוניה אחת באחרת. בעיני המאבק הוא אוניברסלי. בהקשר של דרום תל-אביב, מאוד קשה לי עם אמירות של "זה או הם או אנחנו". אני זוכרת שלפני הרבה שנים, הגענו ערב אחד אמי זיכרונה לברכה ואני הביתה, ובפתח הבית ישב נרקומן שהזריק. כשרציתי לגרש אותו משם, אמא שלי אמרה לי 'תעזבי אותו, לא מגרשים אדם שאין לו לאן ללכת'. זאת המשמעות של סולידריות אנושית מבחינתי: שלמרות שאני משלמת פה מחיר אישי, אני לא מוכנה להתייחס לאותו אחד שנמצא במצוקה באופן לא אנושי.

"זה ברור שהצפיפות פה היא בלתי אנושית. שכונת נווה שאנן, שאמורה להכיל כ-7000 אנשים, מכילה היום חמישים אלף ומעלה. זאת תוצאה של 66 שנות מדיניות ממשלתית של הקמת גטאות. זאת הפקרות שחייבים לטפל בה. דבר ראשון, צריך לפתוח מרכזי קליטה למבקשי המקלט, בישובים מבוססים. אני אגב ממש לא מתכוונת שיוציאו מפה את כל המהגרים ומבקשי המקלט; אני מאוד אוהבת את השכונה שלי שהיא רב-תרבותית, עם כל מיני קהילות. עושר תרבותי זה דבר נהדר".

את העושר התרבותי הזה מציגות בקרוב, כאמור, קשת וחברותיה בקואליציית ליבי במזרח בארבעה ימים של פסטיבל מגוון, משובח ומרגש. מי שהשתתפה פעם באירועי הפסטיבל המדהים הזה יודעת עד כמה מרגש. מי שלא – זה הזמן לקנות כרטיסים.

לתכניה המלאה ולרכישת כרטיסים למופעים: כאן.

> "תן לנו עוד מהעברית האחרת שבאמצע שלה נפער שבר"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf