newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בכלא חולות ויתרו על הציבור בישראל, נאבקים למען העתיד של מדינותיהם

לפני שנה צעדו כאלף מבקשי מקלט ממתקן "חולות" לגבול מצרים. הם ביקשו למשוך את תשומת הלב הציבורית למצבם. מאז, אלפים עזבו את ישראל בתקווה למצוא מקלט במקום אחר. חלקם טבעו כשניסו לחצות את הים התיכון. אחרים נרצחו על ידי דאעש. שיחה עם שניים מהכלואים ב"חולות" על החברים שנעלמו, הפחדים, התקוות והצעדים הבאים במאבק

מאת:

כתב: אורן זיו

כשאני פוגש את ג׳ק מחוץ לכלא "חולות" שבדרום, בו כלואים כ-1,900 מבקשי מקלט, הוא מסביר לי מה מטריד אותו בישראלים שבאים לבקר אותו ואת חבריו: "יש מעטים שבאים לבקר אותנו בחולות. הם באים ועוזרים לנו וזה טוב מאוד, אבל זה לא מה שישנה את המצב שלנו בישראל. אנחנו מצפים מכל האזרחים לפעול לשינוי במערכת הפוליטית, ובפרט לשינוי המדיניות של הממשלה כלפינו, הפליטים".

ראיינתי אותו בדיוק לפני שנה, בסוף יוני 2014, לאחר שבבוקר יום שישי, ה-27 ליוני, מאות מבקשי מקלט שהיו כלואים ב"חולות" עזבו בפתאומיות את המתקן וצעדו לכיוון הגבול עם מצרים בדרישה לאפשר להם לעזוב את ישראל. במחאה הם פתחו לאחר שהתייאשו מהסיכוי לקבל הכרה כפליטים, ומשום שנכלאו ב"חולות" ללא הגבלת זמן. הצועדים קיוו לעורר את תשומת הלב הבינלאומית ולגרום לאו"ם לטפל בבקשות המקלט שלהם.

בשבוע שעבר, בשעות אחר הצהריים, הגעתי למתקן "חולות" כדי לראיין את ג'ק, אותו לא פגשתי מאז נעצר באלימות בשנה שעברה. נפגשנו בזמן שבו רבים מהכלואים מנצלים את השעות האחרונות של האור, כשמזג האוויר קצת יותר נסבל, כדי לצאת להליכה או לריצה. הכלואים ב"חולות" רשאים לצאת אל מחוץ למתקן מידי יום עד השעה עשר בלילה, אך מאחר והוא ממוקם עשרות קילומטרים מבאר שבע, ובמתקן אין פעילויות מסודרות לשעות היום, מרביתם מסתובבים במהלך היום באזור המדברי שמסביב לכלא.

> "לא אכפת לנו אם אתם פליטים, רק תלכו למקום אחר"

ג'ק טיגי במחנה המחאה (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

ג'ק במחנה המחאה בניצנה, בזמן המחאה ביולי 2014. (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

כמו מרבית הצועדים שהשתתפו במחאה בגבול מצרים לפני שנה, ג׳ק עדיין כלוא בחולות. במהלך השנה שחלפה, בג"ץ ביטל, בפעם השניה, את "חוק ההסתננות" שמאפשר את כליאת מבקשי המקלט. בתגובה העבירה הכנסת גרסה חדשה של החוק שמגבילה את הכליאה במתקן ל-20 חודשים ומפחיתה את מספר הפעמים ביום בהן הכלואים צריכים לחתום התייצבות משלוש לפעם אחת. הוא מספר שהוא ישן רוב שעות היום, ומלמד עברית ואנגלית את חבריו לאגף. חברו טישומה מאריתריאה, שהיה ממובילי הצעדה לגבול, מצטרף אלינו לשיחה ואנחנו יושבים באחד מהשולחנות הפיקניק שהוצבו מחוץ לכלא. למרות שהמתקן מוגדר כ"פתוח", לאורחים ובטח שלעיתונאים אסור להיכנס אליו.

מאוכזבים מהאו"ם

ג׳ק וטישומה נשלחו ל"חולות" בפברואר 2014, והתייצבו בהפרש של יום אחד מהשני במתקן הכליאה. ג׳ק הגיע מדארפור וגר ועבד בירושלים עד שנכלא. טישומה הגיע מאריתריאה ועבד בבית מלון באילת עד שזומן לחולות. הוא נזכר מדוע החליטו אז לצעוד לעבר מעבר ניצנה שבגבול: "יצאנו לצעדת המחאה כי הבנו, ולדעתי צדקנו, שהממשלה לא רוצה לבדוק את בקשות המקלט שלנו. הם רצו לנתק אותנו מהחברה הישראלית, לכן שמו אותנו בחולות. הלכנו לגבול בתקווה שהאו"ם יגיע ויעזור לנו. ידענו שיש סיכוי כמעט אפסי שהצבא יפתח את הגבול וייתן לנו לעבור למצרים, אבל רצינו לנסות".

באותו יום שישי לפני שנה, לאחר שמבקשי המקלט צעדו כעשרה ק"מ, מנע הצבא מהם להתקרב לגדר הגבול עם מצרים. החיילים התחילו לדחוף את הפליטים ולאיים עליהם בנשקים שלופים. הצועדים בחרו אז לחזור כמה מאות מטרים אחורה, לחורשת ניצנה, ולהקים מחנה מאולתר בסמוך לגבול, בו שהו במשך שלושה ימים.

"ידענו שהמשטרה צפויה להגיע אחרי 48 שעות, אבל לא ציפינו לאלימות כזאת", מספר טישומה על הפינוי האלים שסיים את המחאה. "השוטרים הכו אותנו, והשתמשו בגז פלפל. לאחר שנעצרנו שלחו אותנו לשלושה חודשים בכלא סהרונים, לא דמיינו שנענש על כך שהעזנו להפגין".

> בוס בהסוואה: המנהל הרוויח, הערוץ קיבל רייטינג, העובד נכלא בחולות

מבקשי מקלט צועדים ממתקן "חולות" לעבר הגבול עם מצרים. יוני 2014 (אקטיבסטילס)

מבקשי מקלט צועדים ממתקן "חולות" לעבר הגבול עם מצרים. יוני 2014 (אקטיבסטילס)

חייל מונע ממבקשי מקלט להגיע לגבול עם מצרים. יוני 2014 (אקטיבסטילס)

חייל מונע ממבקשי מקלט להגיע לגבול עם מצרים. יוני 2014 (אקטיבסטילס)

ביום השלישי למחאה, ב-29 ליוני 2014, מאות שוטרי יס"מ, פרשים ופקידי משטרת ההגירה הקיפו את מחנה המחאה מכל צדדיו. הנוכחות של מספר עיתונאים וצלמים במקום לא הפריעה לשוטרים להכות ולפצוע את המפגינים."כשבאו לפנות אותו, אני באופן אישי ביקשתי מהשוטרים שיתנו לנו לעבור למצרים", נזכר ג׳ק. "אבל הם היו לחוצים. הם החלו להכות אותי והצמיד אותי לקרקע. ארבעה שוטרים סחבו אותי לאוטובוס, כשכל אחד מהם אוחז ברגל או ביחד אחת שלי".

"אנחנו ישבנו בשקט וחיכינו. השוטרים ו(פקחי) ההגירה היו מאוד אלימים. הם השתמשו בגז פלפל, והכו אנשים כשהם שוכבים על הקרקע", מספר ג׳ק. "הייתי בהרבה הפגנות בחיים שלי, אבל זה היה שונה", הוא ממשיך, "הרבה אנשים שאלו אותי אז למה אנחנו צריכים להישאר פאסיביים כשמפעלים עלינו את כל האלימות הזו. התשובה שלי הייתה שהמשטרה רק מבצעת. הממשלה היא זו הנותנת את ההוראות וכל הדרישות שלנו מופנות אליה ואל הקהילה הבינלאומית".

779 מבקשי מקלט נשלחו לכלא סהרונים בסיומו של אותו יום.

בזמן שאנחנו משוחחים, רבים מהכלואים מנצלים את הזמן שנותר עד השעה עשר, אז כל הכלואים צריך לחזור לתוך המתקן, כדי להתארגן לארוחות ערב. הם מספרים שהמזון בחולות לא מזין ומאחר ואסור להכניס מזון מבחוץ רבים מהם צועדים ל"זולות" שהקימו בהרים שם הם מכינים על האש. אחרים אוכלים במסעדות המאולתרות שהקימו כלואים בעלי חוש יזמות לצד גדרות הכלא.

בשנה שעברה, לאחר הפינוי מניצנה, מבקשי המקלט שלקחו חלק במחאה נשלחו לכלא סהרונים למשך שלושה חודשים, מכיוון ששהו יותר מ-48 שעות מחוץ למתקן הפתוח. בניגוד ל"חולות", שם ניתן לצאת מהמתקן ולהחזיק טלפונים ניידים ומחשבים, סהרונים הוא כלא סגור, בלי יכולת ליצור קשר עם העולם החיצון. המפגינים שנכלאו לא יכלו לשמוע את התגובות והפרסומים בתקשורת בקשר למחאה שלהם.

"כשהייתי בקציעות, היית מאוד מאוכזב", מספר ג׳ק על ההרגשה לאחר שנעצר "לא הייתי מאוכזב מעצם השהייה בכלא, כי ביצעתי פעולה וזו התוצאה. עיקר האכזבה שלי היתה מהאו"ם. כשצעדנו לגבול זה היה במטרה לעורר את המשרד של האו"ם בישראל לפעולה. נציגים שלהם היו בניצנה, ועד עכשיו שנה אחרי הם לא פועלים בנושא שלנו".

> סולידריות אפריקנית: ביקור של קהילת העבריים מדימונה במתקן חולות

אנשי רשות ההגירה עוצרים מבקשי מקלט, במחנה שהקימו בניצנה ליד גבול מצרים. יוני 2014 (אקטיבסטילס)

אנשי רשות ההגירה עוצרים מבקשי מקלט, במחנה שהקימו בניצנה ליד גבול מצרים. יוני 2014 (אקטיבסטילס)

שוטרים עוצרים באלימות מבקש מקלטה ליד גבול מצרים. יוני 2014 (אקטיבסטילס)

שוטרים עוצרים באלימות מבקש מקלטה ליד גבול מצרים. יוני 2014 (אקטיבסטילס)

מבקשי מקלט אוחזים אחד בשני בזמן ששוטרים מפנים אותם באלימות ממחנה המחאה שהקימו ליד גבול מצרים (אקטיבסטילס)

מבקשי מקלט אוחזים אחד בשני בזמן ששוטרים מפנים אותם באלימות ממחנה המחאה שהקימו ליד גבול מצרים (אקטיבסטילס)

הלחץ עובד: אלפים עזבו למדינות שלישיות

אלפי מבקשי מקלט אריתראים וסודאנים עזבו את ישראל בשנה האחרונה, רובם לרואנדה ואוגנדה. הממשלה נותנת להם כסף ומבטיחה להם מעמד כלשהו במדינות היעד אליהן הם מורחקים. אוגנדה הכחישה באופן רשמי כי קיים הסכם לפיו היא מקבלת אליה מבקשי מקלט מישראל. רואנדה לא אישרה את קיומו של הסכם כזה מעולם.

"אנשים לא עזבו את ישראל בגלל האלימות המשטרתית", אומר ג׳ק על האלפים שיצאו מהמדינה מאז השנה שעברה. "אנשים עוזבים בגלל שהם הבינו שהישראלים סגרו את הלב שלהם, סגרו את הראש שלהם ואטמו את האוזניים שלהם. הדבר היחיד שאומרים לנו זה 'פשוט תעזבו'", מסכם ג׳ק ואומר: "אנחנו מסכימים לעזוב, אבל לאן? איך? אנחנו מבקשים עזרה, ואף אחד לא עונה".

"האנשים שעזבו", ממשיך ג׳ק, "נמצאים היום בבתי כלא בסודאן, או שהם עדיין נודדים בניסיון למצוא מקום בטוח. חלקם מתו בים התיכון כשניסו להגיע לאירופה. הם העדיפו לקחת את הסיכון של מוות בים התיכון מאשר לחכות בכלא בישראל כמעט עשר שנים".

אני מראה להם על המחשב הנייד צילומים מהפינוי האלים של מחנה המחאה בניצנה, אותם הם רואים בפעם הראשונה. טישומה מיד מזהה חבר שעזב לאוגנדה, וג׳ק מזהה אחר שעזב לרואנדה וגם אחד שחזר לסודן. הם מנסים להיזכר מי עזב לאן ומה עלה בגורלו, ומבקשים שאטשטש את הפנים של אלו שעזבו, כדי לנסות ולהגן על הזהות של מי שחזר למולדתו ועלול להימצא בסכנה.

> אחרי שגורש מכלא חולות: חברי נרצח בדרום סודן

ג'ק וטישומה זיהו חברים שעזבו את ישראל בתמונות המחאה בניצנה לפני שנה. הם ביקשו שאטשטש את פניהם של החברים, אחד מסודאן (למעלה) והשני מאריתריאה (למטה) כדי להגן עליהם מפני אפשרו של זיהויים במדינות אליהן הגיעו. (אקטיבסטילס)

ג'ק וטישומה זיהו חברים שעזבו את ישראל בתמונות המחאה בניצנה לפני שנה. הם ביקשו שאטשטש את פניהם של החברים, אחד מסודאן (למעלה) והשני מאריתריאה (למטה) כדי להגן עליהם מפני אפשרו של זיהויים במדינות אליהן הגיעו. (אקטיבסטילס)

"אנשים מוכנים לקחת את הסיכון ולעזוב מתוך תקווה למצוא עתיד טוב יותר. אנשים סובלים פה, ולא מדובר רק בחולות. הבעיה העיקרית היא המדיניות הממשלתית שלא להכיר באף פליט. אנחנו רואים שישראל לא רוצה אותנו פה. כשאתה לא רצוי אתה תמצא דרך החוצה", מסביר טישומה.

ואכן, נראה שהלחץ עובד. סיגל אביבי, פעילה לזכויות מבקשי המקלט שמגיעה מידי שבוע למתקן "חולות" מספרת שעד כה המדינה סרבה לספק נתונים על מספר מבקשי המקלט שעזבו, "אבל לפי ההערכה שלנו מתחילת 2014 עזבו לפחות 9,000 מבקשי מקלט".

"מאז שחולות הוקם, יותר ויותר אנשים עוזבים", מסביר טישומה ומסביר כי "הלחץ עלינו גבר. אלפים עזבו כי אין פה עתיד, אין תקווה שמשהו ישתנה. עם כל העלבונות והגזענות, אנשים פשוט הרימו ידיים".

השניים מסבירים שרבים מאלה שעזבו לרואנדה ואוגנדה ומדינות אחרות גילו כשהגיעו אליהן שבניגוד להבטחות של ישראל אין להם שום אפשרות לקבל מעמד. לכן רבים ממשיכים לחפש מקלט במקומות אחרים, ופעמים רבות מנסים להגיע למדינות אירופה. המסע לאירופה מסוכן, ורבים מכלי השיט שמבריחים מבקשי מקלט לאירופה דרך הים התיכון טבעו. מבקשי מקלט רבים איבדו את חייהם בדרך זו. לאחרים היה גורל אכזר אחר.

"אחד מהשוהים בחולות, חבר שלנו, עזב ונתפס על ידי דאעש בלוב כשהיה בדרכו לאירופה", מספר טישומה. "הם כרתו לו את הראש. זיהינו אותו בסרטון שדאעש צילמו. מתוך 49 שהוצאו להרוג באותו יום, שלושה היו מבקשי מקלט שהיו בישראל".

אך הבעיה העיקרית של העוזבים את ישראל היא לא דאעש, אלא סכנות אחרות. "קשה אפילו לדמיין כמה אנשים טבעו בים ועד היום אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם. כמה מתו במדבר. כמה אנשים תקועים בלי כסף ומסמכים ומסתובבים ברואנדה או אוגנדה, כי כשהם מגיעים לשם שודדים אותם", אומר טישומה.

אנשים לא עוזבים כי הם רוצים להגיע לאוגנדה או לרואנדה, מסביר טישומה. הם רוצים להתחיל את התהליך שלהם לקבלת מקלט שוב מהתחלה. "עזבנו את אריתריאה וסודאן כדי לברוח מסכנה וכרגע בישראל המצב זהה. אז אנשים צריכים להתחיל את המסע שלהם כמו שהם עשו לפני שנים במדינה שלהם, ומקווים לטוב".

רוב האנשים שעוזבים את ישראל, את חולות, לא מספרים לאף אחד על התוכניות שלהם עד היום שבו הם אמורים לטוס. "הם יודעים מה הם עושים, הם לוקחים סיכון אדיר, אף אחד לא יתן לחבר שלו לעשות כזה דבר, בגלל זה העוזבים שומרים את ההחלטה בסוד", מסביר טישומה. "לחבר שעוזב הייתי אומר שיישאר, שאולי דברים ישתנו. אבל מי שעוזב לא רוצה לשמוע את זה. לכן חלק מהם מתקשרים רק כשהם בשדה תהעופה, ואז אתה רק יכול לאחל להם דרך צלחה ולהתפלל בשבילם".

> שלושה מבקשי מקלט שגורשו מישראל נרצחו על ידי דאעש

טישומה עומד מחוץ ל"חולות" (אקטיבסטילס)

טישומה עומד מחוץ ל"חולות" (אקטיבסטילס)

המדיניות הברורה של ישראל לאורך השנים בקשר למבקשי המקלט היא לעודד אותם בכל דרך לעזוב את ישראל. ארגוני זכויות אדם דיווחו כי לחץ לעזוב למדינה שלישית קיים גם בתוך "חולות", שנוצר בדיוק למטרה זו.

"הלכתי לקחת את דמי הקיום שלנו, 160 שקלים לכל עשרה ימים. הם אמרו לי 'תחזור הביתה'!", מספר טישומה. "בחיים לא דמיינתי שהם באמת יגידו לי דברים כאלה בצורה הזאת. אפילו הרופא בחולות יכול להגיד לך: 'אם לא טוב לך, תעזוב, תחזור למדינה שלך, המדינה שלך יותר טובה'".

בראיון שקיימתי איתו בשנה שעברה, ליד הגבול עם מצרים, האשים ג׳ק את הממשלה ביצירת המשבר בדרום תל אביב ואמר שהבעיה שלהם היא עם המדיניות הממשלתי לא עם האנשים, אפילו לא עם אלה שמפגינים נגדם. עכשיו הוא אומר: "אם אני היית ישראלי והייתי שומע שיש את חולות ובגלל זה כל כך הרבה פליטים עוזבים הייתי מאמין שהשיטה עובדת. הממשלה בנתה את חולות לא במטרה לפתור את הבעיה בדרום תל אביב אלא כדי שהפליטים שבחוץ, שלא כלואים פה, יפחדו ויראו שהעתיד שלהם הוא להיכלא פה. רוב האנשים שכלואים בחולות הגיעו מערד, מאילת וירושלים. המצב בדרום תל אביב נוצר במכוון על ידי פוליטיקאים כדי לייצר את האווירה נגדנו. המטרה היא להפעיל לחץ כבד על מי שכלוא בפנים ובעיקר על מי שנמצאים בחוץ שכל יום חושש להיות מושלכים לכאן".

מבקשי המקלט בחולות מתלוננים שהאוכל שמספק להם שב"ס לעיתים קרובות אינו אכיל. מאחר והרשויות אוסרות עליהם להכניס מזון לתוך המתקן, פתחו מבקשי מקלט בעלי יוזמה מסעדות מאולתרות מחוץ לשער. (אקטיבסטילס)

מבקשי המקלט בחולות מתלוננים שהאוכל שמספק להם שב"ס לעיתים קרובות אינו אכיל. מאחר והרשויות אוסרות עליהם להכניס מזון לתוך המתקן, פתחו מבקשי מקלט בעלי יוזמה מסעדות מאולתרות מחוץ לשער. (אקטיבסטילס)

המאבק משנה כיוון

צעדת מבקשי המקלט לעבר הגבול לא היתה הפעם הראשונה שבה מבקשי מקלט ניסו להשיג את תשומת הלב הציבורית, בישראל ומחוצה לה. בדצמבר 2013, כשהוקם מתקן "חולות", צעדה קבוצה של מאות פליטים שהיו כלואים בסהרונים ולאחר מכן ב"חולות" מבאר שבע לירושלים. במהלך המחאה, שזכתה לכינוי "צעדת החופש", הם דרשו מההמשלה להכיר בהם כפליטים ולבדוק את בקשות המקלט שלהם. כשהגיעו לירושלים הם נעצרו והוחזרו לכלא.

האירוע הצית את גל המחאה הגדול ביותר של פליטים בישראל. כחודש לאחר מכן התקיימה שביתה בת שלושה ימים. עשרים אלף מבקשי מקלט מאריתריאה וסודן הפגינו בכיכר רבין, ומול הכנסת. לרבים מהפליטים היתה אז הרגשה שסוף סוף מתייחסים למאבק שלהם, ושהמערכת הפוליטית בישראל תצטרך לתת מענה לדרישות שלהם. במהלך החודשים שאחרי הפגינו הפליטים ב"חולות" בתוך ומחוץ למתקן, וביוני, כאמור, צעדו לעבר הגבול.

"המטרה העיקרית כשאנחנו מפגינים היא להעביר את המסר שלנו בצורה חזקה. לידע אנשים בציבור ובקהילה הבינלאומית לגבי המצב שלנו" אומר ג׳ק, "אבל כעת, לאחר שכבר קיימנו הפגנות רבות, רוב המדינות מודעות למצב שלנו. לא סיימנו את המאבק שלנו, ואנחנו מוכנים בכל רגע לפעול כדי להשיג את הזכויות שלנו, אבל אנחנו לא רואים שקיום הפגנות שוב ושוב יעזור לנו".

"בעבר נאבקנו על הזכויות שלנו בתוך ישראל, אבל היום הפעילות שלנו מתמקדת בניסיון לשנות את המצב במדינות שמהן באנו", מסביר טישומה לגבי השינוי באופי המאבק. "זה הפתרון השורשי, לשנות את המצב במדינה שלך ואז לשוב לחיות שם, עם הקהילה שלנו".

טישומה מדגיש שהפעילות הזו לא החלה בתגובה או כתוצאה מהקשיים שישראל מעמידה בפני מבקשי המקלט. "גם אנשים בקנדה ובאירופה, שיש להם מעמד וזכויות, נאבקים לשנות את המצב באריתריאה".

לקראת השעה עשר בלילה הפליטים מחוץ למתקן הכליאה מתחילים להתארגן לחזור פנימה. זהו הזמן שבו הם צריכים להתייצב לחתימה. בעלי המסעדות המאלתרות שבחוץ מנקים את הכלים והשולחנות שבנויים משאריות עץ שמצאו מחוץ לכלא. ג׳ק וטישומה אוכלים מנה סודאנית של תבשיל בשר, שמוגש לצד פיתות וירקות. פעמים רבות הם מוותרים על ארוחת הערב בפנים מכיוון שלדברי ג'ק "האורז תמיד מלוח מדי או לא מבושל מספיק".

"אני אופטימי כי ככה אלוהים יצר אותנו", עונה טישומה לשאלה שלי איך הוא שורד את הימים בכלא. "העובדה שיש לנו תקווה מאפשרת לנו לשרוד ולעמוד מול כל מה שקורה לנו. כי אני מקווה שמחר יהיה יותר טוב. אם תחשוב שמחר תמות, אתה לעולם לא תפעל היום".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> מפגינים מול שגרירות אריתריאה בתל-אביב: "לא בחרנו להיות פליטים"

כלואים ב"חולות" אוכלים במסעדות מאולתרות שהוקמו מחוץ לשערי הכלא. המסעדות הן יוזמה עצמאית של מבקשי מקלט במתקן (אקטיבסטילס)

כלואים ב"חולות" אוכלים במסעדות מאולתרות שהוקמו מחוץ לשערי הכלא. המסעדות הן יוזמה עצמאית של מבקשי מקלט במתקן (אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf