newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההתקפה על הערבים היא תגובת נגד דווקא להשתלבותם בחברה בישראל

למרות האפלייה והגזענות הממוסדות, בשנים האחרונות ערבים בישראל יותר ויותר משתלבים בכלכלה, בפוליטיקה, באקדמיה ובמרחב החיים הישראלים. אופי ההתקפה על ערבים עכשיו, מהכנסת ומהרחוב, הוא תגובת נגד להשתלבות

מאת:

כותב אורח: רון גרליץ

לפני חודש, כתבתי כאן שמערכת היחסים בין האזרחים הערבים ליהודים הולכת ומידרדרת, ושזו איננה עליית מדרגה אלא מערכה חדשה לגמרי ביחסי יהודים-ערבים בישראל. בדיעבד היינו אז רק בפתחה של ההידרדרות, ולא ידענו את אשר מצפה לנו.

מאז תחילת המלחמה בעזה, גדל באופן דרמטי היקף ההתקפות נגד האזרחים הערבים, וכן אופיין ועוצמתן, וכיום אנו נמצאים בשלב חדש ורע מאוד במערכת היחסים בין אזרחים ערבים ליהודים בישראל. כתבת הענק במוסף "הארץ" ביום שישי האחרון גוללה באופן עמוק, יסודי ושיטתי את מסכת ההתקפות האלימות והמילוליות כלפי האזרחים הערבים, את התארגנות הימין בדרישה להעיף עובדים ערבים ממקומות עבודה, את גל הפיטורין של ערבים ואת הפחד העמוק ששורר בקרב האזרחים הערבים.

למה זה קרה?

ישנם הסברים רבים. אני מבקש להציע הסבר נוסף ולא נפוץ להתפרצות זו של הגזענות כלפי הערבים. בשנים האחרונות ראינו שתי מגמות מנוגדות ביחסי יהודים-ערבים בישראל: מגמות הדוחפות לשוויון ומגמות המתנגדות לו; מגמות הדוחפות ליצירת חברה משותפת ולשיפור היחסים בין יהודים לערבים, ומגמות הדוחפות לבדלנות ולהחרפת היחסים. טענתי בעבר, ששתי המגמות הללו נוכחות בזירה הציבורית, התקשורתית, הבירוקרטית והפוליטית.

למרות האפליה הממשלתית השיטתית, למרות הגזענות העמוקה (שכמובן לא החלה בחודש האחרון), החברה הערבית בישראל הצליחה – בשותפות עם גורמים בחברה היהודית, כולל כמה משרדי ממשלה – לשפר באופן משמעותי את מצבה החברתי-הכלכלי, לצמצם קצת את האי-שוויון, לאתגר את מוסדות המדינה ולשמור על ייצוג פוליטי משמעותי ואותנטי בכנסת. החברה הערבית התחזקה, ובשנים האחרונות היינו עדים לניצני השתלבותה במוקדי הכוח, הכלכלה והחברה בישראל.

> לא עליית מדרגה, מערכה חדשה לגמרי ביחסי יהודים וערבים

הפגנה בלוד בתמיכה בתושבי עזה ונגד המלחמה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה בלוד בתמיכה בתושבי עזה ונגד המלחמה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לא מדובר בהשתלבות כנועה ומתרפסת. לדור שלא גדל תחת השלטון הצבאי היה את האומץ לחזק את הזהות הלאומית הפלסטינית ואת הקשר עם הפלסטינים בשטחים והעולם הערבי. נציגים רבים ובולטים של האזרחים הערבים, בעיקר בכנסת ובארגוני החברה האזרחית, תובעים באופן חד ואסרטיבי את זכויות האזרחים הערבים, גם כיחידים וגם כקולקטיב. הם מבקשים שוויון זכויות אישי ולאומי, וגם את ביטול זכויות היתר של היהודים.

ההיבט הרלוונטי ביותר של תהליך זה לשם הבנת אירועי החודש האחרון, הוא שהתחזקות הערבים לא הייתה נסתרת ולא קרתה רק בטריטוריה נעלמה הרחק מחיי היהודים. להפך. היא הייתה גלויה, בולטת, ויצרה עוד ועוד נקודות מגע וקשר יומיומי בין יהודים לערבים, במרחבים מגוונים.

שימו לב למציאות החיים החדשה בישראל בשנים האחרונות: בילדותי, בשנות השבעים, יהודי שלא הסתובב ביישובים ערביים, לא ראה ערבים אלא כעובדי כפיים. היום המצב שונה לחלוטין. אזרח יהודי שנכנס לבית המרקחת, יראה שם כמעט תמיד רוקח ערבי; אם ייאלץ להגיע לחדר המיון, ייתכן מאוד שרופא ערבי יטפל בו. לפני עשר שנים עבדתי כראש צוות פיתוח אלגוריתמים בחברת סטרטאפ. עובד ערבי בחברת הייטק היה אז עניין חריג ומרעיש. כיום אנו בעיצומה של מהפכת שילובם של אזרחים ערבים בתעשיית ההיי טק, גולת הכותרת של הכלכלה הישראלית. עודה בשאראת כתב ש"מי שהועיד את הערבים בשנות ה-50 לחטיבת עצים ולשאיבת מים, מקבל אותם היום כאנשי היי־טק מעולים".

לסטודנטים יהודים כבר יש מרצים ערבים, ולעתים ראש חוג או אפילו ראש מכללה ערבי, וגם מנכ"ל משרד ממשלתי ושר ערבי כבר היו. ואולי את המצב החדש מסמלת העובדה שלא רק האיש הפשוט חשוף לכוחם העולה של הערבים, אלא אפילו נשיא המדינה: הנשיא קצב הובא לפני הרכב שופטים בראשותו של שופט ערבי, והוא שהרשיע אותו באונס ושלח אותו לשנים ארוכות בכלא.

> מאות עצורים בשל הפגנות, עשרות מהם קטינים ופעילים פוליטיים

(פיאז אבו-רמלה/אקטיבסטילס)

(פיאז אבו-רמלה/אקטיבסטילס)

תגובת נגד

כל עוד האזרחים הערבים היו מוחלשים ומודרים, הם לא איימו על ההגמוניה היהודית. אבל כיום, היהודים בישראל כבר אינם ממוקמים תמיד בראש כל סולם, מדרג או מצב. עובדה זו מערערת את סדרי העולם של הימין הלאומני הקיצוני, החושש מאוד משבירת ההגמוניה המוחלטת של היהודים, והוא מתעורר לפעולת נגד. בניגוד לגורמים בשמאל ובציבור הערבי, המזלזלים בהשתלבותם הכלכלית והחברתית של הערבים, ייתכן שגורמי הימין מיטיבים לזהות את הפוטנציאל הטמון בה, ולכן רואים בה איום ממשי. הם נערכים למאבק לשם עצירת המהלך שהם רואים כמסוכן, ופועלים לצמצום זכויותיהם של הערבים.

זוהי תגובת נגד לכך שהערבים נוכחים בחיינו הרבה יותר מכפי שהגורמים שרוצים לשמור על ההגמוניה היהודית מוכנים לספוג. התביעות כלפי המדינה, ההתחזקות בהשכלה, בתעסוקה, נוכחות השפה הערבית במרחבים ציבוריים (כי בפשטות, ערבים נמצאים יותר בקניונים, באוניברסיטה, במקומות העבודה ועוד) – כולן מעלות את תחושת האיום וגורמות לרצון להעלים את האזרחים הערבים, או לפחות להורידם בכל סולם אפשרי – כלכלי, חברתי ונוכחותי.

את תגובת הנגד הזאת הניעו בשנים האחרונות פוליטיקאים מהימין. אביגדור ליברמן ומשתפי הפעולה עמו ממפלגות הקואליציה השונות בכנסת הנוכחית והקודמת הובילו גל חקיקה חסר תקדים נגד האזרחים הערבים. גל זה כלל ניסיונות (חלקם הצליח וחלקם לא) לקדם חקיקה שתזרוק את הערבים מחוץ למקומות העבודה ותעמיק את האפליה כלפיהם. בתמיכת ראש הממשלה עברה העלאת אחוז החסימה, מהלך ברוטאלי שעלול להעיף את האזרחים הערבים מהמערכת הפוליטית. וכמובן הפתרון האולטימטיבי – ההצעה של ליברמן לזרוק מאות אלפי אזרחים ערבים במשולש אל מחוץ לאזרחות, באמצעות העברת אזורי מגוריהם למדינה הפלסטינית. המסר של מנהיגי הימין לאזרחים הערבים היה חד וברור: אם לא תשתקו, רע ומר יהיה סופכם.

אבל למרות הנזק הרב שחוללה התקפת הפוליטיקאים מהימין נגד האזרחים הערבים, החברה הערבית לא נכנעה לרוחות הרעות שנשבו מהכנסת. אל הערבים חברו כוחות מקדמי שוויון בחברה היהודית, שלא פסקו מלנקוט אסטרטגיות יעילות לקידום שוויון, ותהליכי ההשתלבות של הערבים בחברה ובכלכלה בישראל נמשכו.

 > כרונית יולי: חודש של תקיפות גזעניות ואלימות

פעילי ימין קוראים קוראים קריאות גזעניות במהלך הפגנת נגד שערכו  מול הפגנת השמאל אשר קראה לסיום ההתקפה על עזה, תל אביב, 26 ביולי, 2014. בסיום ההפגנה הותקפו כמה פעילי שמאל ופעיל אחד אושפז בעקבות מוט ברזל שחבטו בראשו. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

פעילי ימין קוראים קוראים קריאות גזעניות במהלך הפגנת נגד שערכו מול הפגנת השמאל אשר קראה לסיום ההתקפה על עזה, תל אביב, 26 ביולי, 2014. בסיום ההפגנה הותקפו כמה פעילי שמאל ופעיל אחד אושפז בעקבות מוט ברזל שחבטו בראשו. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

אז מה קרה בחודשיים האחרונים?

התופעה החדשה בחודשיים האחרונים היא שהימין הקיצוני הלאומני העממי התעורר. את אשר לא הצליחו לעשות נציגיו בכנסת ובממשלה, הוא עושה כעת בעצמו. בחסות שתיקתה של הנהגתו הפוליטית בחלק המקרים, והעידוד שלה במקרים אחרים, הוא יוצא למערכה נגד האזרחים הערבים כדי להוריד להם את הראש, פשוט כך. הוא לא מסוגל לסבול את התחזקות האזרחים הערבים, ובעיקר לא את נראותם ההולכת וגדלה במרחב הציבורי.

אילו הערבים היו רק עובדים בניקיון ובחקלאות, וחוזרים שפופים מדי יום ליישוביהם, הח"כים מהימין, שאליהם הצטרף כעת "הרחוב הימני", לא היו עושים כל מאמץ כדי לזרוק אותם משוק התעסוקה, מהייצוג הפוליטי, ובכלל להעלים אותם מהמרחב הציבורי. כדאי לשים לב שההתפרצויות בחודש האחרון היו בעיקר במרחבים המשותפים ליהודים וערבים – הערים המעורבות ומרחבי המסחר והתעסוקה המעורבים ביישובים היהודיים. הצעדות המזעזעות של "מוות לערבים, נזרוק אתכם מהבתים" התרחשו ערב אחרי ערב דווקא בנצרת עילית. ערבים הותקפו לא בתוך יישוביהם, אלא בתחבורה הציבורית המשותפת וברחובות הערים המעורבות.

וכמובן, התגובה החזקה ביותר היא למגמה החזקה ביותר – ההשתלבות בשוק התעסוקה. לראשונה אנו עדים לניסיון שיטתי חסר תקדים של גורמים בימין הקיצוני לגרום לפיטורי עובדים ערבים. ככל שהערבי בתפקיד בכיר יותר, הדרישה עולה. אני בספק כמה אנרגיה ומוטיבציה היו מעוניינות ומצליחות כנופיות הימין החוליגני לגייס, כדי לדרוש את פיטוריו של עובד ניקיון ערבי. אבל כדי לגרום לפיטורי רופאים ורוקחים ערבים, עובדי רשויות מקומיות ערבים בתפקידים מקצועיים, מנהלי משמרת ונותני שירות ערבים בענפי המסחר והשירותים – לצורך כך, כנופיות הימין הללו פועלות בכל הכוח.

אי אפשר לסבול את הערבי בתפקיד בכיר, שהופך את יחסי הכוח שהגזען רוצה לראות בין יהודים לערבים, יהודים למעלה וערבים למטה. העובדה שהיהודי זקוק לערבי (כרופא, כרוקח, כנציג שירות) היא בלתי נסבלת לגזען. וכאן נכנס גורם נוסף שמסביר למה ההתפרצות קרתה דווקא כעת. אותו גזען היה מוכן לסבול את המציאות, כל עוד הערבי לא פצה את פיו ולא דיבר נגד הממשלה והמוסד הקדוש שלה – הצבא.

וכאן יש לומר את האמת, גם אם היא קשה לחלק מהקוראים היהודים; בכל העימותים האלימים של ישראל עם הפלסטינים ו/או העולם הערבי, רוב האזרחים הערבים, באופן טבעי, הזדהו עם בני עמם הפלסטינים ולא עם צה"ל שנלחם נגדם. חלק מהיהודים ידעו או ניחשו זאת ברמה כזאת או אחרת, אבל הזדהותם של האזרחים הערבים עם מי שצה"ל נלחם נגדו לא הייתה נוכחת וגלויה במרחבים המשותפים. עובדים ערבים נזהרו מלהביע את עמדתם ליד קולגות יהודים.

 > למה הם זורקים אבנים?

הפגנה בלוד בתמיכה בתושבי עזה ונגד המלחמה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה בלוד בתמיכה בתושבי עזה ונגד המלחמה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מה שינה את כללי המשחק?

ביולי 2014, הכמות העצומה והאיומה של ההרוגים הפלסטינים בעזה (מעל 1,800, כולל כ-400 ילדים בעת כתיבת הרשימה) והרשת החברתית שינו לחלוטין את התמונה. לראשונה מאז חדירת הרשת החברתית, צה"ל הורג כמות גדולה כל כך של פלסטינים ותמונות הילדים ההרוגים מגיעות באופן מיידי למסך של האזרח הערבי. זה בלתי אנושי לצפות ממנו שיתמוך במי שחולל את ההרג הזה בבני עמו.

הרשת גם גרמה לכך שעמדתו של כל אזרח כמעט, יהודי וערבי, לגבי המלחמה בעזה היא גלויה וחשופה. מה שנשמר בעבר בין האזרח הערבי לבני משפחתו וחבריו, הפך כעת לנחלת הכלל. עד כה היה מצב לא סימטרי. הערבי תמיד ידע מה חושבים עמיתיו או לקוחותיו היהודים, כי הוא שמע אותם מדברים על כך שצריך לדכא את האינתיפאדה, לכסח את החיזבאללה ולשטח את עזה כדי ללמד את החמאס לקח. הוא שמע ולרוב שתק. אבל בחודש האחרון כאשר הזוועות הציפו את עמוד הפייסבוק שלו, בליווי כל כינויי הגנאי לצה"ל ולחייליו, הוא עשה לייק, ואולי גם שיתף וכתב כמה מילים בעצמו. מה שהיה חבוי, נחשף כעת. מה שנתפס בעיני הימין כחוסר נאמנותם של האזרחים הערבים למדינה, לצבא ולחיילים, וגרוע מזה – תקווה לניצחון האויב – נחשף ברבים.

ובדיוק כאן פקעה סבלנותו של הימין הקיצוני האנטי ערבי. הרחוב החוליגני הכהניסטי שתק בחוסר אונים מול ההתחזקות הכלכלית של הערבים, אבל הוא לא מוכן לקבל אותם גם מתחזקים וגם מתנגדים לצה"ל ולנרטיב הלאומי, ועוד בזמן שחיילים מתים. והוא יוצא למלחמה. הוא קורא לממשלה ללכת עד הסוף ולהרוג בפלסטינים בעזה כדי למוטט את החמאס ובעצמו הוא יוצא למלחמה ברחובות מול הפלסטינים מבית – האזרחים הערבים/פלסטינים.

אותה רשת חברתית שאפשרה באופן חסר תקדים לגלות שהקולגה הערבי או הרוקח הערבי לא מייחל, בלשון המעטה, לניצחון צה"ל, אפשרה לימין הקיצוני להתארגן באופן מהיר ויעיל נגד האזרחים הערבים, ולדרוש להעלים אותם מהמרחב הציבורי המשותף. במקרה "הטוב", הדרישה מכוונת כלפי אלה שהתגלה שאינם מיישרים קו עם הנרטיב הלאומי, אבל מהר מאוד, כמו בכל תנועה גזענית, הדרישה מתרחבת – להעיף את הערבים בכלל (כמו הדרישה מרמי לוי לפטר את כל עובדיו הערבים).

> למה דוברי הרוסית מחרימים חנויות של ערבים?

חנין זועבי (אורן זיו/אקטיבסטילס)

חנין זועבי (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הכנסת והרחוב עושים יד אחת

חשוב לי לציין שאני עוסק כאן אמנם באחריותה של החברה היהודית להידרדרות במערכת היחסים, אולם גם לחברה הערבית יש אחריות לכך, אם כי פחותה בהרבה. ראוי לציין את זריקות האבנים על כלי רכב יהודיים בחודש האחרון, ואת העובדה שחלק מההנהגה הפוליטית הערבית מתבטא כלפי המדינה באופן שאמנם הוא לגיטימי, אך מחבל אנושות ביכולת שלנו, הגורמים מקדמי השוויון בחברה היהודית, לגייס תמיכה למהלכים אלה. במדינה דמוקרטית מותר לטעון שהאידיאולוגיה המארגנת של קבוצת הרוב – הציונות במקרה הישראלי – היא אידיאולוגיה קולוניאליסטית וגזענית. אישית, אני מתנגד לטענות אלה, אך הן לגמרי מותרות.

אבל לא סביר לצפות מהרוב היהודי, שטענות אלה ידרבנו אותו להיאבק על זכויות המיעוט הערבי. פיטורי עובדים ערבים בתקופת המלחמה חמורים ביותר, אבל הפגנת שמחה על מות חיילים מצד אזרחים ערבים שעובדים עם קולגות יהודים היא התנהגות איומה ובוודאי אינה מקדמת דרך חיים משותפת ליהודים וערבים.

קיץ 2014 הוכיח שהקונפליקט הלאומי הפנימי בין יהודים לערבים/פלסטינים אזרחי ישראל, שהיה עד כה קונפליקט לא אלים בצלו של הכיבוש והקונפליקט הלאומי הישראלי-הפלסטיני האלים, לא מצליח לשמור על הסטטוס קוו, גרוע ככל שהוא. ישראל פתחה במערכה צבאית וצה"ל הפציץ את בני עמם של האזרחים הערבים, ובמקרים רבים גם את בני משפחותיהם, תוך התעלמות מהקשר המשפחתי, הרגשי, האישי והלאומי של האזרחים הערבים עם הפלסטינים בעזה. מערכת היחסים בתוך ישראל לא הצליחה להכיל זאת וכמעט קרסה.

בקיץ הזה חברו, אפוא, שלושה גורמים: התחזקות החברה הערבית ונוכחותם של האזרחים הערבים במרחבים המשותפים, מלחמה בעזה שהעמידה את הציבור הערבי והיהודי בעמדות מקוטבות לחלוטין ורשת חברתית שחשפה זאת.

ובדיוק בנקודת הזמן שבה שלושת הגורמים פעלו, אירע החיבור המסוכן בין הימין הקיצוני בממשלה לימין הקיצוני עוד יותר ברחוב. וזה השילוב שהניע את ההסלמה. בחודש האחרון יצאו פוליטיקאים מהימין, כולל שרים בממשלה, בהצהרות חסרות תקדים נגד האזרחים הערבים. הם ניצלו את הזדהותם של האזרחים הערבים עם הפלסטינים המופצצים בעזה, כדי להסית נגדם ולהציגם כתומכי טרור. ההחלטה של ועדת המעקב על שביתה כללית להזדהות עם הקורבנות בעזה הייתה תגובה לגיטימית ביותר ובלתי אלימה. אבל מנגד הציע שר החוץ להחרים עסקים ערביים שהשתתפו בשביתה, ובכך לפגוע באופן קשה בכלכלה הערבית.

וכך משלימים זה את זה ליברמן והחוליגנים הכהניסטים ברחוב. היה מי שנכנס באלימות לבית המרקחת ובקש להעיף את הרוקחת הערבייה מבית המרקחת השכונתי, ואילו ליברמן פועל בגדול ומנסה להעיף את הערבים ממוקדי הכלכלה, או לפחות להחזיר אותם למקומם "הטבעי", לעבודת כפיים. הפוליטיקאים מנסים כבר שנים להעיף מהכנסת כמה חברי כנסת ערבים, ולראשונה אף הצליחו באופן חלקי, ואילו תומכיהם ברחוב מנסים להעיף ממקומות העבודה את המצביעים ששלחו לכנסת את אותם נציגים. לא מדובר במהלך מתואם ומתוכנן, אבל זהו מהלך משולב שבו שני הצדדים – הגורמים הכהניסטיים ברחוב וחלק מהפוליטיקאים בימין הקיצוני – מסיתים ופועלים במקביל ובזירות שונות למען אותה מטרה. שיתוף פעולה כזה מדרדר את המצב עוד יותר, שכן קשה מאוד להשתלט עליו. ההתקפה נגד האזרחים הערבים מתרחשת גם בכנסת, גם בממשלה, גם ברשת החברתית, וכמובן גם ברחוב.

 > הפגנה נגד גזענות בפרדס חנה: "אתם לא תצודו אנשים"

ח"כ ברכה ומפגינים בתל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ח"כ ברכה ומפגינים בתל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לאן הולכים מכאן?

לפני חודש כתבתי: "אני לא מיואש. עודני מאמין שעתיד טוב יותר אפשרי במערכת היחסים בין האזרחים הערבים ליהודים בישראל", וחזרתי וטענתי, כי "סכסוכים אתניים קשים ואלימים הרבה יותר בהיסטוריה נפתרו, וסכסוכים שנדמו רגועים הידרדרו למרחץ דמים. כל האופציות נמצאות על השולחן".

כיום המצב מדאיג הרבה יותר. התרחיש האופטימי כעת הוא שתקופה זו תתברר בעתיד כקרב המאסף של הימין, שבו הוא עתיד להיכשל במאבקו נגד כינונה של חברה משותפת ושוויונית בישראל. מובן שתרחישים גרועים יותר אפשריים: דחיקת המיעוט הערבי מהחברה והכלכלה בישראל, העמקת האפליה, וייתכן גם שלציבור הערבי יימאס לספוג את ההתקפה והוא יפנה לתגובת נגד אלימה. זו, חלילה, עלולה להיות תחילתה של מערכה אלימה ביותר בין יהודים לערבים בישראל. לדעתי זה אינו התרחיש הסביר, אבל הוא כבר אינו דמיוני.

הבשורה הקשה לכל העמלים על יצירת חברה משותפת ושוויונית היא שההצלחות שקצרנו – חיזוק החברה הערבית ויצירת מרחבים משותפים – הן אלה שעודדו את תגובת הנגד. גם אם נצליח במאמץ עילאי בשנים הקרובות למנוע הידרדרות ולקדם שותפות של החברה הערבית במוקדי הכוח, הכלכלה והחברה בישראל, הימין הקיצוני יגייס את כל כוחותיו כדי לנסות לעצור את התהליך הזה. נצטרך להמשיך לבנות חברה משותפת, אבל הפעם נהיה חייבים להתכונן לתגובת הנגד. מעבר להשקעה בבנייה, יהיה עלינו להשקיע בהכנת התשובה שלנו למתקפת הנגד.

אם חפצי חיים אנו, אזרחים יהודים וערבים שרוצים בעתיד טוב ומשותף בארץ הזאת, אין לנו ברירה אלא להיערך למאבק קשה וממושך. בידינו הדבר. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.

* רון גרליץ הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, העמותה לקידום שוויון אזרחי. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf