newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להסתובב בתל אביב עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן בימי דקירות

העיתונאית היהודייה מאיה גוארניירי עברה מתל אביב לבית לחם בעקבות אהובה הפלסטיני. כשגילו שגם שם לא יוכלו לחיות יחד, עברו לארה"ב. עכשיו היא שוב בארץ לכמה שבועות, בהיריון, ושוב נקרעת בין שתי ערים ובין שני סיפורי חיים

מאת:

לחצו כאן לקריאת כל חלקי הסדרה

כותבת: מאיה גוארניירי

חמישי, בוקר: אני בודקת את החדשות הבוקר לראות מה קרה אתמול בלילה ואז יוצאת לבקר אצל הרופא בצפון תל אביב. אני בשבוע ה-24 להריוני – וכן, עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטני. הרופא שלי בפלורידה, איפה שאנחנו מתגוררים כעת, המליץ לי להמשיך בטיפול הרפואי בישראל למרות שאהיה כאן רק שישה שבועות כדי לרענן את המחקר שלי בשביל הספר שאני כותבת, ושבדיוק נקנה על ידי הוצאה לאור.

אני מאחרת בכמה דקות לתור שלי. כשהדלת לחדר הרופא נפתחת, האישה שאחרי בתור נכנסת מיד. היא טורקת את הדלת בפרצוף שלי. אני בודקת ברשימה על הדלת ומכריזה את מועד התור שלי בקול רם.

"אז זה התור שלך", הנשים האחרות בחדר ההמתנה אומרות. הן מדרבנות אותי לדפוק בדלת ולעמוד על שלי. אני דופקת והאישה שנדחפה לפניי פותחת את הדלת. "אני מצטערת, אבל התור שלי נקבע ל-8:40", אני מנסה.

היא מושכת בכתפיה, מחייכת, מפטירה "אבל את איחרת", וטורקת את הדלת שוב בפרצוף שלי. "ישראלים", אחת הנשים מגחכת.

כשהדלת נפתחת שוב והאישה מגיחה החוצה, אני מזדרזת להיכנס לחדר הרופא. אנחנו מדברים כמה דקות על הבדיקות שכבר עשיתי בארצות הברית, התוצאות שלהן, ואיך אני מרגישה. בגלל ההתעקשות של הרופא האמריקאי שלי הבאתי איתי גם את התיקים הרפואיים שלי. אני מציעה אותם לרופא. הוא אומר שזה לא נחוץ ושולח אותי לדרכי ומפנה אותי לבדיקת סוכרת הריונית.

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק א': לחצות מחסום

פגיעה דקירה ליד שער שכם (אן פאק / אקטיבסטילס)

פגיעה דקירה ליד שער שכם (אן פאק / אקטיבסטילס)

כשאני עומדת לעזוב, יש מהומה בלובי. גבר פיליפיני עקב אחרי זוג ישראלים מבוגרים לתוך הבניין. "הם פגעו במכונית שלי!" הוא צועק באנגלית.

אף אחד לא מגיב.

"אתם פגעתם במכונית שלי!" הוא מנסה שוב לפנות לזוג.

הפקיד – פלסטיני תושב ישראל שדיברתי איתו בדרכי פנימה – ממשיך בענייניו כרגיל. עוד זוג מבוגרים מביטים בתמהון בפיסת נייר.

"אתם פגעתם במכונית שלי ואתם כועסים עלי?" הקול שלו זועם.

אני פוסעת למדרכה בדיוק כשהפיליפיני פונה לכיוון חניה במקביל.

"תראי", הוא אומר ומצביע. "אני הייתי שם, הם נכנסו לחניה ופגעו בי, ואז הם יצאו מהאוטו, לא התנצלו, וגם צעקו עלי".

"ישראלים", אני אומרת.

"ותראי גם כמה מקום הם תפסו!" הוא ממשיך, מצביע על הרכב של הזוג, שבאמת תפס שני מקומות חניה. "והם פגעו בי!"

החלק הכי גרוע, הוא מספר לי שוב, זה כשהם יצאו מהמכונית, הם התחילו לצעוק עליו ולהאשים אותו במקום להתנצל.

 לקחת אחריות

אני חושבת על התגובות של הישראלים לאירועי השבוע הזה – חוסר היכולת שלהם להרהר במה שהביא את הפלסטינים לנקודה הזו. אני חושבת על חוסר הנכונות שלהם להבין את הדקירות כתגובות אלימות לכיבוש האלים שהחל ב-1948 בשביל חלקם וב-1967 עבור האחרים, תלוי את מי אתה שואל.

אני חושבת על מה שקורה, ספציפית במזרח ירושלים ובגדה המערבית, המקומות שבהם ישראל לקחה לעצמה חלקים אדירים מהאדמה ומהמשאבים הטבעיים, וכל הזמן ממשיכה להפקיע עוד. מקומות שבהם אין מספיק אדמה ובתים בשביל גידול אוכלוסין נורמלי; שבהם הפלסטינים נאלצים לבנות באופן "בלתי חוקי" בגלל שהממשלה מסרבת להעניק להם את ההיתרים הנחוצים; שבהם אנשים נאלצים לפעמים אף לשלם עבור הריסת הבתים של עצמם; שבהם הכלכלה נמחצה על ידי הכיבוש; שבהם אין חופש תנועה; שבהם המחסור בחופש תנועה ממשיך וחונק את הכלכלה, ומזין רק את תחושת הייאוש.

מקומות שבהם אין תקווה. אין תקווה לשום דבר – לעבודה טובה, להכנסה ראויה, לחיים נורמליים; שבהם יש בקושי מאמינים ברשות הפלסטינית או בפוליטיקאים או במשאים ומתנים שיצרו את המציאות הזו – אוסלו, או המשא ומתן שקם לתחייה מפעם לפעם רק כדי להמשיך ולקיים את הסטטוס קוו הבלתי נסבל הזה.

אני חושבת על המקום בו מתגוררים התלמידים שלי לשעבר, המקום בו הם עזבו את הבית כל בוקר ללימודים, מבלי לדעת בביטחון אם הם יצליחו לחצות את המחסומים ולהגיע, ובטח שלא בזמן. המקום בו סטודנט לעתים מגלה שחבר לא צלח את הדרך – ייתכן וחברו נלקח למעצר מנהלי, ייתכן והוא נורה, מי יודע? בטריטוריה הזו גורלו של האדם חסר ודאות בדיוק כמו הדרכים.

הדקירות הן זעקות של תסכול, זעם, ייאוש, חוסר תקווה. הן הזעקות של אנשים שאיבדו כל כיוון, שאין להם שום מנהיגות ולא רואים דבר באופק. אני חושבת על חוסר היכולת של הישראלים לשמוע את הזעקות הללו; אני חושבת איך הם לא שומעים אף קול אחר פרט לקול שלהם.

> "הצעירים במזרח ירושלים איבדו אמון במבוגרים, בחיים, בשלום"

מחסום, ראס אל-עמוד, מזרח ירושלים (יותם רונן / אקטיבסילס)

מחסום, ראס אל-עמוד, מזרח ירושלים (יותם רונן / אקטיבסילס)

 

לידי, הפיליפיני עדיין מתלונן על המכונית שלו.

הוא מחפש נחמה, שהוא בטוח לא יקבל מהזוג המבוגר. אני פונה אליו ופשוט חוזרת על הדברים שהוא עצמו כבר אמר לי. "ישראלים לא לוקחים אחראיות על המעשים שלהם", אני אומרת. "במקום זה הם מתעצבנים ומאשימים את האחרים".

הוא מנענע בראשו ומערסל את פניו בידיו כאשר הוא עומד על המדרכה, בוחן את הנזק שנעשה למכוניתו.

מי פה הם המתנחלים

בהמשך היום, כשאני מגיעה חזרה למרכז העיר, אני מבחינה על המדרכה ליד הדירה שלי בערימה של מרצפות ישנות מצוירות בעבודת יד. הן הונחו שם, מוערמות בצורה מסודרת אחת על גבי השנייה, על ידי העובדים הפלסטינים שמשפצים את הבניין הסמוך לשלי.

אני מרימה מרצפת אחת, מנקה ממנה את האבק, ובוחנת אותה. אני שוקלת אם לקחת אותה בחזרה לפלורידה כדי להוסיף אותה לאוסף המרצפות מלפני קום המדינה שאספתי בתל אביב ובבית לחם – מזכרות מימים בהם המצב היה שונה, מהזמן לפני שהאדמה חולקה. שרידים מהזמן בו עדיין היה דבר כזה – יהודים-פלסטינים.

אחד הפועלים מצטרף אליי על המדרכה. "משהו מעניין אותך כאן, גברת?" הוא שואל.

"אלו", אני עונה. "זה לזבל?"

"כן, בגלל זה הן כאן".

בזמן שאנחנו מדברים עוד דקירה מתרחשת. הפעם בתל אביב.

"זה חבל", אני אומרת, "לזרוק דברים יפים כאלה לפח".

"מוות", הוא אומר. "זה מה שבאמת חבל".

אני עוזבת את המרצפות ונכנסת לבניין. בדירה אני מתקשרת למוחמד בפלורידה. עדיין בוקר בצד שלו של העולם והוא מברך אותי ב"סבאח אל-חיר" שטוף שמש.

"סבאח אל-נור", אני מגיבה בזמן שאני בודקת את החדשות ומעדכנת אותו על כל מה שהתרחש היום, כולל הדקירה בתל אביב, שכרגע היא החדשה הטריה והנפוצה בפיד שלי בטוויטר.

לרוב זה עובד בדיוק הפוך – מוחמד הוא זה שבודק את החדשות ומסכם עבורי את מחיר הדמים היומי של הפלסטינים שנהרגו ונפצעו. במספר הזדמנויות, הוא אומר לי שאדם זה או אחר "נרצח בדם קר" ואני עוברת את החוויה המוזרה של לשמוע את עצמי מתווכחת איתו.

"אבל הם דקרו אנשים", אני מוחה. "הם לא בדיוק נרצחו 'בדם קר'. זה לא כאילו שהמשטרה ניגשה אליהם באקראיות ברחוב והוציאה אותם להורג ללא שום סיבה".

> לשבור את השתיקה: סוף שבוע של אירועים נגד אלימות

פינוי גופה של תושב מזרח ירושלים שביצע פיגוע (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פינוי גופה של תושב מזרח ירושלים שביצע פיגוע (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כמובן שאני חושבת שהמשטרה צריכה למצוא דרכים אחרות לעצור את המתקפה. כמובן צריך לעצור את החשוד ולא להרוג אותו. כמובן שלא צריך להרוס את בית המשפחה שלו. וכמובן, אני לא מגינה על פעולות המשטרה. אני רק מסבירה את המנטליות הישראלית המיינסטרימית, זה מה שאני אומרת למוחמד. זה לא אומר שאני מסכימה איתם או סולחת להם.

אני מנסה לנווט את השיחה עם בעלי בחזרה לאזור הבטוח – החוק הבינלאומי. "אזרחים לא אמורים להוות מטרות", אני אומרת.

"מתנחלים הם לא אזרחים".

"לא כל מי שנדקר הוא מתנחל", אני עונה. "רק בגלל שמישהו נמצא בצד השני של הקו הירוק ברגע התקיפה לא אומר שהוא מתנחל. זוכר את התקופה שאני גרתי בקרית יובל ולקחתי שיעורי ערבית במזרח ירושלים? מה אם עדיין הייתי עושה את זה ומישהו היה דוקר אותי בדרכי לכיתה? אני לא חושבת שהם עוצרים את האנשים ושואלים אותם האם הם מתנחלים או לא לפני שהם דוקרים אותם".

"כולם שם הם מתנחלים", מוחמד עונה. "תל אביב היא התנחלות".

אני מבינה שאני לא מצליחה להגיע לשום מקום בשיחה הזו.

"אוקיי, קודם כל, הקהילה הבינלאומית מכירה בתל אביב ובכל שאר האזורים בתוך הקו הירוק. שנית, נגיד ותל אביב היא אכן התנחלות – מתנחלים הם עדיין אזרחים. ולפי החוק הבינלאומי, אזרחים הם לא מטרות לגיטימיות באף מקום. לא בישראל. לא בגדה המערבית. לא בעזה".

"אחרי שנקבל את הזכויות שלנו, אנחנו נמלא אחר החוק הבינלאומי", מוחמד עונה.

"באמת? אז זה באמת בסדר מבחינתך? זה בסדר ללכת בעיר ופשוט לדקור אזרחים רנדומלית?"

"לא, כמובן שלא", הוא אומר, ומוסיף שהוא לא מחשיב אותי או ישראלים אחרים שגרים בתוך הקו הירוק כמתנחלים. "אני רק מסביר לך איך הרבה מהפלסטינים רואים את המצב".

אני מציינת שאנחנו נקלעים בדיוק לסוג הוויכוח שהישראלים רוצים שנסתבך בו – כשאנחנו מתווכחים על האלימות, שנינו מאבדים את הקונטקסט האמיתי שגרם להתפרצות הדקירות האלו מלכתחילה: הכיבוש, ההתנחלויות, הפליטים הפלסטינים, האפליה בה נתקלים האזרחים הפלסטינים של המדינה בתוך ישראל. ואנחנו הרי מסכימים על כל הנושאים האלה: הכיבוש חייב להסתיים, ההתנחלויות חייבות להתבטל או לחילופין לאפשר לפלסטינים לגור בתוכן, הפליטים הפלסטינים חייבים לקבל זכות שיבה, והאזרחים הפלסטינים של מדינת ישראל חייבים לקבל שוויון זכויות מלא.

אנחנו גם מסכימים שלאף אחד לא מגיע להירצח, לא בירי ולא בדקירה.

היום, כשאני מספרת למוחמד על הדקירה בתל אביב, אנחנו לא מתווכחים בכלל.

"שום מקום לא בטוח", אני אומרת. אני יושבת ליד המחשב שלי, בוהה בחדשות, ידי מונחת על בטני. הבת שלנו בועטת כל כך חזק שהקיבה שלי זזה.

מוחמד מתלוצץ שכדאי שאני אשים חיג'אב כדי שלא יראו בי מטרה לדקירה. מצד שני, הוא מוסיף, זה יכול לסמן אותי כמטרה לירייה.

אנחנו לא מצליחים להחליט מי מבין שתי האופציות עדיפה כרגע.

אנחנו גם מדברים על אסטרטגיה: האם כדאי שאני אשאר רחוק מההמון? או שאולי עדיף להיטמע בהמונים בשביל להיות בטוחה יותר?

אנחנו לא מצליחים להגיע למסקנה גם בנושא זה.

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק ב': עד החתונה

עימותים לאחר מותו של ילד בן 13 מירי הצבא, בית לחם (מוחמד סלים / אקטיבסטילס)

עימותים לאחר מותו של ילד בן 13 מירי הצבא, בית לחם (מוחמד סלים / אקטיבסטילס)

גז מדמיע רע להיריון

אז אני מחליטה להמשיך בחיי כרגיל. כאילו בערך. תכננתי לעשות טיול לבית לחם בסופשבוע הקרוב. אני מחשיבה את החברים שלי שם בין הקרובים לי ביותר – אנחנו שוקלים לקרוא לבת שלנו על שם אחת מהן – וגם קיוויתי לבקר את בעלת הבית שלי. רוב הסיכויים הם שאהיה בסדר גמור בבית לחם. זו הנסיעה לשם שמדאיגה אותי. אפילו במכונית עם לוחית רישוי צהובה, התקפה בידי מתנחל נראית סבירה בדיוק באותה מידה כמו מתקפת אבנים בידי שבאב.

אני שולחת הודעה בוייבר ל"לילה", מספרת לה שאני לא בטוחה לגבי הביקור שלי למרות הכל.

"אל תבואי", היא עונה.

היא מתקשרת. "מאיה, את בהריון. החיילים, הגז המדמיע, האבנים. את לא יכולה".

אני אומרת לה שאני מתוסכלת – בקיץ שעבר הייתי תקועה בגדה המערבית במלחמה ולא יכולתי להיפרד לשלום מהחברים ומהמקומות בצד השני של הקו הירוק. בגלל שהמעבר שלי לאמריקה היה כל כך חפוז, לא עיכלתי את הרעיון שאני עוזבת את המדינה הזו. עכשיו אני שוב כאן, ואני מבינה שבזמן שאני כאן, אני עדיין לא כאן. יש לי את האנרגיה והזמן כדי לבוא להיפרד. אבל אני מרגישה תקועה בתל אביב, שוב לא מסוגלת לבקר את אהוביי ב"צד השני".

אנחנו מדברות על המצב הנוכחי ומגיעות לאותה מסקנה עילגת, מנוסחת בגסות: שתזדיין הממשלה הישראלית, ושתזדיין הרשות הפלסטינית. כל המפלגות הפוליטיות הישראליות והפלסטיניות חסרות התועלת האלו שילכו להזדיין. שיזדיינו המתנחלים האלימים והשבאבים שדוקרים אזרחים וגם המשטרה שיורה בשבאבים, וגם כל החיילים שהורגים ילדים החמושים רק באבנים, שיזדיינו גם הם.

הכל כל כך מעוות. זה כל כך מחורבן שאנחנו לא יכולות לבלות את הסופ"ש ביחד: לא במקום שבו היא מתגוררת ולא במדינה שהממשלה הישראלית והקהילה הבינלאומית טוענת ששלי היא.

ועדיין, למרות כל מה שקורה מסביבנו, אנחנו מסיימות את השיחה באותה דרך בה מוחמד ואני מסיימים כל שיחה:

"אני אוהבת אותך".

"גם אני אוהבת אותך".

> נא לאוורר רגשות: משרד החינוך התעורר לטפל במצב הביטחוני

הפגנה נגד הסלמה בתל אביב (חגי מטר)

הפגנה נגד הסלמה בתל אביב (חגי מטר)

יום שישי: החלטתי להשתתף בהפגנה נגד הכיבוש. בדרכי לשם שקעתי בפנטזיה נאיבית שההפגנה תהיה מאסיבית. הגעתי כדי למצוא במקום קומץ אנשים; ובהמשך המספרים גדלו עד כ-150 איש.

זה הכל?

למרות זאת הסיסמאות היו נחמדות למדי. מאוד קליטות, בעברית, ורובן אף מתחרזות. המפגינים חזרו וקראו מסרים כמו "לא, לא להסלמה, לא רוצים עוד מלחמה", "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", וגם "ביטחון לא בונים על גופות של ילדים".

אבל אלו הן רק מילים. ולמרות שלא הופתעתי לגלות שרק 150 איש היו שם, אני מודאגת מהאפתיה הגלויה של הציבור הישראלי.

ועדיין נשארתי עד סופה של ההפגנה. כשהיא נגמרה, עצרתי לקנות כמה מצרכים בשוק ואז חזרתי לכיוון הדירה שלי.

הפינה בה נערכה ההפגנה רק לפני שעה הייתה ריקה. זה נראה כאילו דבר לא קרה שם מעולם. בעוברי שם הספקתי לקלוט משפט משיחתם של שני אנשים שעמדו במקום, "אתה יודע, שמאלנים הם לא באמת יהודים", האחד אמר לשני.

בערב חבר שלח לי הודעת טקסט לשאול מה אני עושה.

"מנסה לכתוב", עניתי לו, "אבל בעיקר בודקת את החדשות".

"תפסיקי", הוא ענה. "את רק תשגעי את עצמך".

אני הולכת למיטה.

היושבים בבתי הקפה

שבת בבוקר: שבעה הרוגים בעזה; שלושה טילים נורו מהרצועה; דקירה בירושלים.

בזמן שאני יושבת רכונה על המחשב, מזפזפת בין הכותרות בוואינט, סוכנות מען וחשבון הטוויטר שלי, אני לפתע מבינה שלא שיגעתי את עצמי. אבל אני בהחלט שכחתי את כל שאר מטלותיי ואני בפיגור מוחלט בהכל.

אני מכינה לי רשימה בראש:

ביום רביעי הייתי אמורה לדבר עם עורך דין המייצג פליט סודני. אבל הייתי כל כך מוטרדת מהגעתו של גיסי מהשטחים לבקר אותי בתל אביב שהראיון פשוט פרח מזכרוני. זו הפעם הראשונה בכמעט עשור של עבודתי כעיתונאית שהברזתי למישהו. נכון שלא נקבעה לנו פגישה מוגדרת. זה היה דבר לא פורמלי – הייתי אמורה לקפוץ מתישהו אחר הצהריים למשרדו. אבל עדיין.

לגיסי יש אישור כניסה לישראל, ואני התעקשתי בפני בעלי שהמשטרה לא יורה בצורה אקראית בפלסטינים בדם קר. אבל אם אני באמת מאמינה בזה, למה ביליתי את כל יום רביעי אחר הצהריים בדאגות שמשהו יקרה לו?

דאגתי בגלל שבסופו של יום, גיסי הוא גבר ערבי צעיר. ועל פי ספירת הגופות כרגע, הוא יותר פגיע מכל אחד אחר.

אני משרבבת במהירות פתק תזכורת להתקשר לעורך הדין ואני מתחילה לנסח בראשי התנצלות כנה. אין תירוצים – ביני לבין עורך הדין יש מערכת יחסים מבינה ואוהדת מספיק כדי שאוכל לספר לו בדיוק מה שקרה: הייתי מודאגת עד כדי הסחת דעת מוחלטת.

ויש את הפליט הסודני, שעכשיו נמצא באתיופיה, שגם אליו אני אמורה להתקשר. ויש את הראיון שאני צריכה לסיים לתמלל – סיפורו המזעזע של גבר דרפורי על העינויים שעבר בסיני, והעדות על כל תלאותיו בישראל מאז שהגיע לכאן. אני יושבת ליד המחשב, שמה את האוזניות על אוזניי, מנסה להתחיל, אבל מוצאת את עצמי בודקת את החדשות במקום. עוד דקירה, עוד פלסטיני שנורה למוות. בחוסר הגיון משווע. כשישראלי דוקר פלסטינים, המשטרה מצליחה לעצור אותו מבלי להשתמש בכוח קטלני. אותם נהלים יכולים וצריכים להיות מיושמים מול חשודים פלסטינים, בדיוק באותה המידה.

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק ג': אהבה ללא גבולות?

ספסל, שדרות רוטשילד, תל אביב (אילוסטרציה: אקטיבסטילס)

ספסל, שדרות רוטשילד, תל אביב (אילוסטרציה: אקטיבסטילס)

אני לא מצליחה להתרכז. אני יוצאת לטיול קצר ברגל. אני מחליטה לנצל את הזמן שאני מעבירה שלא לצד שולחן העבודה. אני פונה לכיוון חנות ספרים שפתוחה בשבת כדי לרכוש אוסף של מחקרים אקדמיים על פליטים אפריקניים. אני נשבעת לעצמי שאחזור מיד לדירה ואתמסר לעבודה כשאשוב.

אני מנווטת דרך הרחובות מבלי לחשוב. אחרי הכל התגוררתי בעיר הזאת שנים רבות. אבל כשאני חולפת על פני לא אחת אלא שתי דירות שגרתי בהן – מקומות שנוצרים כל כך הרבה זכרונות – אני מופתעת לגלות שאני לא מרגישה דבר. שום ייסורי נוסטלגיה לא מציפים אותי. אני חולפת על פני בתי הקפה שהייתי יושבת בהם עם חבר אהוב זה או אחר; אני רואה פינות רחוב בהן ניהלתי שיחות עם זה וזה בדרכנו למקום כך וכך. ולמרות שאני זוכרת את כל אלו היטב, התמונות שמציפות את ראשי מרגישות כמו שייכות למישהו אחר. הזכרונות לא מרגישים כמו זכרונותי שלי יותר.

אני מביטה בבניינים המתפוררים. הסדקים בפניהם השקועים מתמלאים בטיח אפור. המדרכות מטונפות בחרא של כלבים והרחובות מעלים ניחוחות של שתן חתולים. החיות המוזנחות – מורעבות ומטונפות – מתרוצצות בבלבול מסביב.

מה בכלל מצאתי בעיר הזאת מלכתחילה? אני תוהה. למה נשארתי כאן כל כך הרבה זמן?

אני חולפת על פני בתי קפה הומי אדם אחד אחר השני. אני נזכרת איך, בזמנים ההם, אהבתי לשבת בבתי הקפה התל אביביים בעצמי. היום אני מוצאת את עצמי סופרת בראשי את האנשים שיושבים שם בשמש, מפטפטים מעל כוסות קפה, בירה או יין. הם יכולים לבלות שעות בישיבה שם בשבתות, אני חושבת, אבל הם לא מסוגלים להטריד את עצמם אפילו לשעה אחת בהפגנה כמו זו שבה הייתי אתמול. אם כל האנשים האלו שמילאו את בתי הקפה היום, בשבת, היו מגיעים אתמול, אולי משהו היה משתנה כאן.

אבל שינוי זה בדיוק מה שהישראלים לא רוצים. הסטטוס קוו מתאים להם. כרגע הם חושבים שהם יכולים להשיג ביטחון – זאת אומרת, שקט – ללא שלום. בשלב מסוים הם ייאלצו להבין שזה בלתי אפשרי.

כשאני מגיעה לחנות ספרים, אני מגלה שאזלו העותקים של הספר שרציתי. אני משוטטת במעברים, קוראת תקצירים על הכריכות האחוריות, מנסה מדי פעם לקרוא את העמוד הראשון או השני של כמה רומנים שונים, מרפרפת דרך כמה שירים.

בזמן שאני מדפדפת בספרים, אני נזכרת בימים בהם כל כך התעמקתי בשיפור העברית שלי – הלכתי לכל מקום עם מחברת, ובכל פעם שנתקלתי במילה חדשה, מיד שרבטתי אותה לתזכורת. קראתי באינטרנט, קראתי את העיתון, קראתי ספרים עם המחברת שלי לצדי; צפיתי בטלוויזיה הישראלית עם הכתוביות בעברית, מחברת ביד אחת, עט ביד השנייה. רציתי גם לדבר יותר שוטף, רציתי להיפטר מהמבטא האמריקאי שלי.

אני זוכרת את הימים בהם התווכחתי בלהט שהעברית לא שייכת רק לישראל, שגם אלו בגולה חייבים לרכוש את השפה. שכל היהודים – ללא קשר להשתייכות פוליטית – יכולים להשתתף בתרבות העברית. אני זוכרת את הימים בהם צברתי ספרים בעברית; אני זוכרת איך החבאתי אותם בדירה שלי בבית לחם, איך ארזתי אותם ושלחתי לפלורידה.

אני רוצה להרגיש ככה שוב. אני רוצה לקנות ספר. אני מרימה כותר אחר כותר, מנסה לתת לאחד מהם לשבות אותי.

אני עוזבת את החנות בידיים ריקות.

מאיה גוארניירי היא עיתונאית וסופרת. הכתבות שלה מתפרסמות בגופי תקשורת בינלאומיים שונים, כמו 972+, אל ג'זירה, גארדיאן, לה מונד דיפלומאטיק, ניו יורק טיימס, רום פור דיבייט, סוכנות החדשות ההומניטרית האו"ם, ונשיונל. היא מסקרת את הסכסוך ועובדים זרים ופליטים אפריקאים. המאמרים והסיפורים הקצרים שלה פורסמו בקניון ריביו, נראטיב, סלייט, ומקומות נוספים.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי מיכל מוגרבי.

> מצפה לאזעקות ולצירים: ללדת ילד לתוך המצב הזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf