newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשאסיר פלסטיני מת התקשורת מאמצת את גרסת המדינה

צנזורה עצמית: מדוע התקשורת מסרבת לפרסם חוות דעת בינלאומית שקובעת כי האסיר הפלסטיני ערפאת ג'ראדאת מת בעקבות עינויים בבית הכלא?

מאת:

כותב אורח: ישי מנוחין*

בחודש שעבר ניסיתי להעביר לכלי התקשורת השונים ידיעה אודות אקדח מעשן. חוות דעת פורנזית מצמררת המעידה על מוות כתוצאה מעינויים שהוגשה לשופט החוקר, ד"ר עמי קובו, על מותו של העציר ערפאת ג'ראדאת. ניסיון בו כשלתי וממנו למדתי שעור מאלף על תקשורת אדישה למוות של "אחרים", במקרה הטוב, או לאומית מגויסת, במקרה הרע, ואקדחים מעשנים שקופים.

ערפאת ג'ראדאת נעצר בביתו על ידי חיילים ב-18.2.2013 והועבר לחקירת שב"כ. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-21.2, במהלך הארכת מעצרו על ידי שופט במתקן חקירות השב"כ בקישון, התלונן ג'ראדאת על כאבים בגב ובצוואר והראה סימנים של מצוקה נפשית שדווחו לבית המשפט. יומיים אחרי כן, ב-23.2, ג'ראדאת נפטר בכלא מגידו. יום אחרי מותו בוצעה בגופתו נתיחה על ידי פרופ' יהודה היס מהמכון לרפואה משפטית הממשלתי באבו-כביר.

מדינת ישראל פרסמה באופן מידי את חוות הדעת של פרופ' היס שקבעה באופן נחרץ שערפאת ג'ראדאת, לא הורעל, לא נמצאה עדות לאלימות פיזית ועינויים שגרמו למותו וש"הדימומים והשברים בצלעות, שנמצאו בנתיחת גופתו, אופייניים למאמצי ההחייאה שבוצעו על ידי הצוות הרפואי משירות בתי הסוהר ומד"א, במטרה להציל את חייו". חוות דעת שהציגה את ידינו כנקיות מאשמה במותו של ג'ראדאת, ויותר מכך כפועלות להצלתו. חוות דעת שזכתה לכיסוי נאה בכול כלי התקשורת הישראלים, הציבוריים והפרטיים, ונשלחה על ידי משרד החוץ לשגרירויות הישראליות ברחבי העולם.

חלק מהעיתונאים שלמדו ממני על חוות דעת בינלאומית חדשה, המנוגדת לחוות הדעת הממשלתית, פנו למשרד המשפטים וזכו לתגובה שאסור לפרסמה. בניגוד לתיאוריה המשפטית של המשרד, עו"ד המייצג את המשפחה בהליך המשפטי, עו"ד וסאם אגבאריה, מסר שהליך החקירה מתקיים בדלתיים סגורות (כלומר, אין אפשרות פרסום של תוכן הדיונים והפרוטוקולים שלהם אסורים בפרסום), אך אין איסור פרסום בתיק. עדכנתי בכך את העיתונאים. ובכלל, לתומי סברתי שאם יש איסור פרסום הוא אמור היה לחול גם על ממשלת ישראל ומוסדותיה, שאינם אמורים לפרסם בראש חוצות את הדוח המנקה את ידי השב"כ ממותו של העציר. אבל, עבור העיתונאים, עמם הייתי בקשר, אקדח מעשן, העומד בניגוד לחוות דעתם ועמדתם של דוברי משרד המשפטים, מפסיק לעשן והופך לשקוף.

הם לא הוטרדו מכך שהגרסה היחידה לה זוכה הציבור היא גרסת הממשלה – שלא ברורה סיבת מותו של העציר. זכות הציבור לדעת, אותה הצדקה שאנו שומעים השכם והערב בדיונים המלומדים אודות חשיבות השידור הציבורי, אינה חלה על חוות הדעת שמאבחנת את המוות כתוצאה מעינויים, רק על גרסת ממשלת ישראל.

קל וראוי להטיל את האשמה על משרד המשפטים, אולם המשרד אינו האחראי היחיד לשתיקה ולהתאיידות הדוח הבינלאומי מהמרחב הציבורי, גם לעיתונאים וכלי התקשורת חלק באשמה. הופתעתי שאף לא אחד מהעיתונאים הרבים, להם שלחתי את המידע, טרח לאתגר את עמדת משרד המשפטים. צנזורה עצמית, צעידה בתלם, התעלמות מוחלטת מחוות דעת שעומדת בניגוד לעמדת הממשלה, וכנראה גם בניגוד לעמדת רובו של הציבור, וייתכן שגם חוסר רצון לעסוק בנושאים לא פופולריים – ערפאת ג'ראדאת המת הוא פלסטיני – הביאה לכך שרק בלוגרים התייחסו לנושא.

בחודשים האחרים מתקיים דיון רחב בנושא חשיבות השידור הציבורי, האמור לשרת את הציבור, לעומת התקשורת הפרטית שמשרתת את מה שפופולרי בעייני הציבור ואת בעלי האינטרסים ששולטים בה. לעניות דעתי, סיפור מותו של ג'ראדאת מלמד שאין הבדל מהותי בין השתיים – שתיהן נשמעות לממסד באותו אופן, מעטים מבין העיתונאים שבשתיהן אינם משתדלים לשאת חן בעייני הציבור הרחב ובשתיהן רבים מעלימים אקדחים מעשנים כאשר לא פופולרי לעסוק בהם.

"זכות הציבור לדעת", זו סיסמת מאבק טובה למאבקים על מקום כלי התקשורת במרחב הציבורי. אולם במרחב הישראלי, לפחות לגבי עצירים פלסטינים מתים, היא סיסמה ריקה מתוכן וממחויבות עיתונאית.


* ד"ר ישי מנוחין הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ויו"ר אמנסטי אינטרנשיונל ישראל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf