newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

על הרשעת אהוד אולמרט: ראש הממשלה שגם הימין וגם השמאל שנאו

אולמרט היה האחרון בשושלת של ראשי ממשלה אקטיביסטים, שניסו לעצב את האזור בעזרת כח צבאי ומהלכים מדיניים. על הסעיף הראשון הוא לא נתן דין וחשבון, ועל השני הוא לא קיבל קרדיט

מאת:

לפני הבחירות האחרונות, אהוד אולמרט שקל ברצינות לחזור לפוליטיקה. ההתלבטות הארוכה הסתיימה בלא כלום. הנסיבות נראו לא מתאימות: המשפטים היו עדיין בעיצומם, בן טיפוחיו יאיר לפיד קפץ למים, ובעיקר, הסקרים לא היו מחמיאים. בלי כוורת מאוד חזקה של מועמדי מרכז סביבו, אולמרט לא יכול היה להיבחר. הציבור אינו מחבב אותו. יש מחנה קטן במרכז שחושב שאולמרט היה ראש ממשלה מצוין שעשו לו עוול, מי שייצב את הגבול בצפון ובדרום וערך משא ומתן רציני עם הפלסטינים; ויש מחנה עוד יותר גדול, בימין ובשמאל, שחושב שאולמרט היה סמל להפקרות, בשחיתות כמו גם בהתנהלותו האישית.

אולמרט אכן היה ראש הממשלה הישראלי שהכי התקרב לקבלת נוסחת שתי המדינות. בספטמבר 2008 הוא הציג לעבאס את המפה המרחיקת לכת ביותר שראש ממשלה ישראלי שרטט: 94 אחוז משטחי הגדה ועזה אמורים היו לעבור למדינה הפלסטינית, עם חילופי שטחים של כמעט 1:1 על השטח הנותר ופשרה בירושלים. אבל באותם ימים אולמרט היה כבר מת מהלך. האמריקאים המליצו לעבאס לא לחתום, וכך גם עשתה ציפי לבני, שהיתה בטוחה שהיא ראש הממשלה הבא.

ממילא, אולמרט נקט בגישה הבעייתית של ברק בקמפ דיוויד, וניסה לחלץ בהבטחות ובאיומים התחייבות מאבו מאזן במקום, על המרפסת בירושלים. עבאס ביקש לקחת את המפות אל הצוות שלו, אולמרט סירב, וכל מה שנותר מאותו רגע היה עוד לבנה בחומה של מיתוס הסרבנות הפלסטינית בעיני הציבור הישראלי.

אהוד אולמרט לפני הקראת גזר הדין במשפטו. תל אביב, 13.5.2014 (צילום: אקטיבסטילס)

אהוד אולמרט לפני הקראת גזר הדין במשפטו. תל אביב, 13.5.2014 (צילום: אקטיבסטילס)

בשנים שחלפו מאז אנאפוליס אולמרט הבין שהדרך היחידה שלו לחזור לשלטון היא משמאל לביבי. ממילא, הימין רדף אותו בצורה חסרת פשרות, גם על המשא ומתן וגם על מלחמת לבנון השנייה. יומיים לסיום המלחמה הזהיר ארי שביט בעמוד הראשון של הארץ שללא מבצע קרקעי אין לראש הממשלה זכות להמשיך בתפקידו. אולמרט יצא למבצע הקרקעי, אבל הכשלונות של צה"ל רק סבכו אותו עוד יותר בדעת הקהל. נתניהו זיהה את זה ואנשיו דחפו את מחאת המילואימניקים נגד אולמרט.

החטא האמיתי של אולמרט, עליו הוא לא שילם שום מחיר, היה עופרת יצוקה. מלחמת לבנון השנייה גרמה לממשלה להבין שמבצע צבאי חייב להיגמר באבדות כבדות לצד השני – אוכלוסיה אזרחית או לוחמים, זה לא ממש משנה – ובמינימום קורבנות לצה"ל. התוצאה היתה אסטרטגיית לחימה מרושעת בעזה, שהעדיפה להמטיר אש כבדה מרחוק על פעולות כירורגיות יותר. המסר שהועבר לצבא גם על ידי הדרג המדיני וגם בפקודות בשטח היה שהצד השני צריך לשפוך דם, והרבה.

במבט היסטורי, עופרת יצוקה היתה נקודת מפנה ביחסי ישראל והפלסטינים, והרבה מהתהליכים שהיא הולידה ניכרים כיום: למרות הקמפיין המוצלח שישראל ניהלה נגד דוח גולדסטון, המבצע גייס דור שלם של פעילים פוליטיים ברחבי העולם לטובת המאבק הפלסטיני, חיזק את תנועת החרם והוליד אירועים כמו המשט הטורקי לעזה.

ברמה העמוקה יותר, השנים שבין הנסיגה החד צדדית מעזה ועופרת יצוקה הוציאו את האוויר מפיתרון שתי המדינות. לציבור הישראלי וגם לפלסטינים לא ברור מה ימנע את התרחיש של מצור ישראלי, מבצעים צבאיים, רקטות והפצצות תגמול גם בגדה, אם וכאשר ישראל אי פעם תיסוג ממנה. יש משהו יותר מסמלי בכך שאולמרט נשלח לכלא באותם ימים שבו התהליך הדיפלומטי נופח את נשמתו.

בחזית הפנימית, שתי המלחמות של אולמרט, בעזה ובלבנון, הביאו לגל של שמרנות ומיליטריזם ולתופעות כמו אם תרצו (שנולדה מתוך מחאת המילואימניקים) וליוזמות החקיקה האנטי דמוקרטיות. האירוניה היא שחלק גדול מהרעיונות ומהתנועות האלו באו משורות קדימה או זכו לברכת חברי הכנסת שלה, כך שניתן לומר שאולמרט, במידה רבה, שחרר את התהליכים והכוחות שחוגגים כעת את נפילתו.

אולמרט, בוש ועבאס בפתח ועידת אנפוליס (קרדיט: ג'ין קיי / US NAVY)

אולמרט, בוש ועבאס בפתח ועידת אנפוליס. היה משהו נואש באופן שבו ניהל אולמרט את התהליך המדיני בעוד החבל על צווארו מתהדק (קרדיט: ג'ין קיי / US NAVY)

בהערכה גסה, את ראשי הממשלה הישראלים אפשר לחלק ל"אקטיביסטים" ול"מגיבים". האקטיביזם אפיין במשך שנים בעיקר את מפא"י: אלו היו המנהיגים שיזמו מלחמות אבל גם הפגינו פרגמטיות מדינית. בן גוריון, רבין-פרס, ברק ושרון היו אנשים שניסו לעצב בכוח צבאי ובמהלכים מדיניים את המזרח התיכון, ואת מקומה של ישראל בתוכו. שרון היה ללא ספק המופרע ביותר: אף אחד לא האמין בחד צדדיות כמוהו, ואף מנהיג ישראלי אחר לא הזה ברצינות על כיבוש מדינות ערביות וכינון משטרי בובה בהם. אגב, האקטיביזם הזה גם חביב על הממסד הבטחוני הישראלי, והוא גם מה שמסביר את המעבר החלק של ראשיו מתעשיית המלחמה לעסקי השלום – מדובר עבורם בשני צדדים של אותו המטבע.

הצד השני הוא ראשי ממשלה פסיביים, שנוטים להגיב לאירועים בזהירות, לתחזק את המצב הקיים וליזום מהלכים רק כשממש אין ברירה. שמיר הוא ראש ממשלה מגיב, ונתניהו הוא ההתגלמות המובהקת ביותר של התופעה. נתניהו, שכיהן יותר מכל ראש ממשלה אחר פרט לבן גוריון, לא יצא למלחמה, וסיים בזריזות יחסית את המבצע היחיד שלו בעזה. הוא גם לא מוכן לשום מהלך מדיני. גם כאן, אלו שני צדדים של אותו האופי.

אולמרט היה האקטיביסט האחרון, ואחריו הגיע גל של שמרנים-זהירים, שהקיפו את עצמם בשמרנים אחרים. לפיד, בנט, בוגי, גנץ – כולם טיפוסים שנאחזים בשלטון באמצעות מעט מאוד מדינאות והרבה מאוד הסברה. הפוליטיקה שלהם עוסקת בהכחשה של התסבוכת שישראל קלעה את עצמה אליה בשטחים, והרטוריקה שלהם הרסנית ליחסים בין הקהילות בתוך ישראל פנימה. אבל בשורה התחתונה, הם לא ממש עושים הרבה, וההצלחה שלהם מצביעה על כך שהציבור הישראלי פשוט מעדיף את הסטטוס קוו על כל האופציות האחרות.

עם גזר דין קשה מאוד של שש שנים, אולמרט גמור. הקלישאה אומרת שבפוליטיקה הכל אפשרי, ולראייה כמות הפעמים שבהן שרון הוספד לפני שהוא הפך למלך ישראל. אבל שרון חזר לשלטון תודות לצירוף מקרים נדיר ולשגיאות פוליטיות של יריביו (ובראשם נתניהו, שהחליט לוותר על ראשות הליכוד). בהינתן נסיבות נורמליות יותר, אפשר לומר בביטחון שזה סוף הקריירה של אולמרט. הקלון, העונש הכבד, השימוש (המיותר והנפוח) של השופט רוזן במילה "בגידה", חוסר הפופולריות עוד לפני ההרשעה – זה פשוט יותר מדי. אני חושב שממילא אולמרט לא היה נבחר שוב. היה גם בהתנהלות שלו משהו נואש – גם במשא ומתן לשלום עם עבאס שקיבל תאוצה רק כשהחבל התהדק על צווארו, וגם בסגנון הפומבי שלו מאז התפטרותו. זה לא הוסיף לו קרדיט.

סופו של אולמרט, יליד 1945, הוא גם סוף הדרך של דור המדינה בפוליטיקה של המרכז-שמאל הישראלי (בימין יש לו עוד כמה נציגים, ובראשם נתניהו). המתמודדים החדשים של המרכז – לפיד, לבני, הרצוג, כחלון, דיסקין – נולדו כולם בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. המציאות הפוליטית של פוסט 67' היא ההוויה היחידה שהם מכירים. הסיכוי שהם ינסו לשנות אותה מיוזמתם, ללא לחץ מבחוץ או אינתיפאדה נוספת, נמוך בהתאם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf