newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התגובה הדרושה לאלימות הימין היא להתגבר על הפחד

כשאנחנו בורחים מחבורות של כהניסטים מקללים ואלימים אנחנו משתפים פעולה איתם, מצטיירים כחלשים בציבור, ומקלים על המשטרה. מה יקרה אם פשוט נעצור ונעמוד מול האלימות באי-אלימות שקטה?

מאת:

כותב אורח: אביב טטרסקי

מאז המלחמה בעזה הולכות ומחריפות ההצקות, האיומים והאלימות נגד הפגנות ואירועים של ארגוני שמאל. פחד, זעזוע ומיאוס הן תגובות טבעיות להתקפות המכוערות הללו. אלא שאותן תגובות טבעיות משחקות לידי אלו המבקשים לזרוע בנו פחד וללבות את השנאה כלפי מה שאנו מייצגים. הן עלולות לגרום לנו להתנהג בצורה המחלישה אותנו ומתוך כך לחזק שלא בטובתנו את הגורמים האלימים המבקשים לפגוע בנו.

חשוב להבין שיש חלופות מציאותיות בהתמודדות עם האלימות של הרחוב והאדישות של הממסד כלפיה.

לצורך התמודדות מיומנת ולא אלימה עם האתגר הזה נדרש בין השאר שינוי באופן בו אנו מתבוננים על סיטואציות של אלימות המופנית נגדנו על רקע פוליטי: עלינו להפסיק להתייחס לקללות, לאלימות הפיזית ולהתקפות על האירועים שלנו מנקודת מבט ערכית. במקום זאת עלינו להבין שיש כאן מאבק. במילים כמו מוסר, פשיזם, (אנטי)דמוקרטיה, בריונות וכו' יש תועלת מועטה כשיוצאים מהשדה הערכי אל זירת המאבק. כי במאבק כמו במאבק, מנצח הצד שמפעיל את הכוח שיש לו בצורה המוצלחת יותר.

לא לברוח, לעצור

ביום שני שעבר התקיים בבית הנסן בירושלים אירוע של אנשי "ערב רב" שעסק דרך מדיומים אמנותיים בהפרות של זכויות האדם בשטחים הכבושים. מחוץ לאירוע התגודדו עשרות אנשי ימין זועמים. הדברים כבר תוארו כאן על ידי משתתפי האירוע ולכן לא ארחיב. אני רוצה להביא את הערב הזה כדוגמא לאופן שבו הבהלה הטבעית של המשתתפים העצימה את ההצלחה של יוזמי ההתקפה על האירוע ובעצם עלולה לעודד התקפות דומות בעתיד.

וכאן אני כמובן חייב להבהיר. אין בדברים שלהלן העברת ביקורת או הטלת אשמה. כמי שנכח עם אחרים מחוץ לאירוע אני שותף לכל מה שהתרחש.

בפרפרזה על דבריו של חוקר האי-אלימות ג'ין שארפ, הנקודה הבסיסית שלי היא ש"אי אפשר להפחיד את מי שלא מסכים לפחד". אם אנחנו רוצים שבפעם הבאה שהפגנה או אירוע שלנו יותקף – והרי הפעם הבאה תגיע – הדברים יתנהלו אחרת, אין לנו ברירה אלא לבחון את המעשים שלנו בבית הנסן ולזהות היכן אנחנו שיתפנו פעולה עם היריבים שלנו ובעצם סייענו להם לנצח.

> לא חשבנו שהכניסטים יזרקו אבנים על ערב העיון שלנו

וחשוב להדגיש, אין כאן עניין מצ'ואיסטי של מי "ניצח". להיפך, מדובר בקרב פוליטי מתמשך שאחת הזירות הוולגריות שלו היא התקיפות נגדנו ברחובות. ובקרב המתמשך הזה, התבוסה שלנו בבית הנסן מחזקת את הדפוסים האלימים שמופנים נגדנו: פחות אנשים יגיעו לאירוע או להפגנה הבאה, המשטרה (שאפשרה להתקפה הזו להתמשך) תמשיך להישאר אדישה, והגורמים האלימים בימין קיבלו עוד הוכחה שהאלימות שלהם מצליחה ושכדאי לשחזר אותה. ומה לעשות ש"דעת הקהל" מסתכלת על אירוע כזה ולא רואה אותנו כקרבנות שהותקפו על ידי חוליגנים אלא כלוזרים שברחו. בקיצור, מי שלוקח ברצינות את התחושה שאנחנו נאבקים על הדמוקרטיה (החלקית) בישראל, חייב לעשות ככל יכולתו כדי לצאת מאירועים כאלו כשידו על העליונה.

להפסיק לשתף פעולה

כלי מרכזי של מאבקים לא אלימים הוא ניתוח של מקורות הכוח של היריב מתוך מטרה לפגוע במקורות אלו וכך להחליש אותו. אחד ממקורות הכוח של היריב הוא שיתוף הפעולה שלנו איתו. לדוגמא, כשתושבי מזרח ירושלים השביתו את מערכת החינוך בשנת 1967 וסירבו לשלוח את ילדיהם ללמוד תחת תכנית הלימודים הישראלית הם בעצם סירבו לשתף פעולה עם התכתיב של ממשלת ישראל לגבי האינדוקטרינציה שילדיהם יקבלו. והם גם ניצחו: הלימודים במזרח ירושלים נשארו לפי תכנית הלימודים הירדנית ואחריה זו של הרשות הפלסטינית. עקרון אי שיתוף הפעולה הוא חשוב ביותר משום שבניגוד לשאר מקורות הכוח של היריב שלנו, ההחלטה האם לשתף פעולה או לא היא לחלוטין שלנו.

בחזרה לבית הנסן – אנחנו בהחלט שיתפנו פעולה בסיום האירוע כשאפשרנו לכל הקללות להישפך על ראשנו ופשוט נמלטנו מהמקום כשהמקללים דולקים בעקבותינו. כלומר, לא רק שתרמנו ללגיטימציה של קללות ואיומים בכך שלא הגבנו נגדם אלא הבריחה שלנו הראתה שמדובר באמצעי יעיל שמשיג תוצאות. כמו שניסחה זאת חברה: האירוע בבית הנסן היה אירוע של התנגדות (למשטר הדיכוי, לעיוורון של הציבור וכן הלאה) אבל בתוך הכאן והעכשיו של הניסיון להפחיד ולהבריח אותנו, לא ביטאנו שום התנגדות.

> הלחי השנייה: פעילי השמאל שמתארגנים להגנה מאלימות הימין

לגייס את המשטרה

כיצד אם כן יכול להיראות אי שיתוף פעולה בסיטואציה שהתרחשה בסיום האירוע? כיצד היה נכון לא להשלים עם קללות ואיומים? התשובה, עד כמה שהיא מאתגרת מבחינה נפשית היא מאוד פשוטה מבחינה פרקטית. היינו צריכים לסרב לעזוב את המקום ובמקום זאת להגיע עד לקבוצת המקללים ולהישאר מולה.

נשמע מפחיד? בסיטואציה המסוימת של בית הנסן מעשה כזה לא היה מסוכן שכן במקום היו גם עשרות שוטרים ואנשי מג"ב. הם פעלו נגד אלימות פיזית (נאמר לי שהם עצרו שלושה אנשים שהשליכו אבנים) אבל היו אדישים לאלימות המילולית. כנראה שבדמוקרטיה הישראלית חופש הביטוי כולל גם איומים ברצח נגד פעילי שמאל. אבל אם במקום לייחס לאדישות של השוטרים מניע ערכי (הם נגדנו) נייחס להם מניע פונקציונאלי (לא בא להם להתאמץ) אז נבין שבעצם הייתה לנו דרך לגרום למשטרה לפעול לטובתנו.

אם הגוש שלנו היה נעצר ועומד בנחת מול מטר הקללות, המקללים היו חווים שניסיון ההפחדה שלהם לא מצליח בקלות. יתכן שהיו מגבירים את הזעם שלהם. יתכן שמישהו היה מרים יד אלא שאז הוא היה מיד נעצר בידי השוטרים – המחשה מידית שהשוטרים "עברו לצד שלנו". תוך דקה או שתיים השוטרים היו ניגשים אלינו ודורשים שנעזוב את המקום. היינו מסבירים להם שאנחנו מסרבים לעזוב עד שהם יסלקו את מי שמאיים לפגוע בנו.

זה היה משנה את הסיטואציה מכזו שבה אנחנו נרדפים ואף אחד אחר אינו מאותגר, לקרב עצבים שבו השאלה היא מי ישבר ראשון: האם אנחנו נתייאש וכן נברח? האם המקללים יתעייפו ויעזבו או יעברו לאלימות פיזית ויעצרו? האם לשוטרים ימאס לשרוף את הלילה שלהם והם יצטרכו לפעול נגד האנשים שמאיימים על שלומנו? כך בזכות עיקרון אי שיתוף הפעולה היינו מגייסים את המשטרה לפעול לטובתנו. כוחנו היה מועצם בעשרות שוטרים וסופסוף הייתה נוצרת ההתאמה המוסרית: מי שצודק הוא גם הגורם החזק יותר בשטח.

זה כמובן תסריט אופטימי, אבל בנסיבות הספציפיות של אותו ערב (כמות השוטרים, מיעוט יחסי של המקללים אחרי שעתיים של המתנה מחוץ לאירוע, נוכחות של אנשים מנוסים בקרבנו, וכו') הוא תסריט סביר. אפשרות אחרת היא שהיינו חוטפים קצת מכות – אלא שבאירוע נכחו לא מעט אנשים שחוטפים מכות דרך קבע ויודעים להתמודד עם זה. כמובן שצריך גם לקחת בחשבון את האפשרות שדברים לא ילכו כשורה ושפעולה לא נכונה שלנו תסכן ותגרום לכך שניפגע.

יש כמובן עוד פרטים רבים לתת עליהם את הדעת – למשל איך להגן על אנשים שהגיעו לאירוע ושעבורם הסיטואציה הייתה כל כך מפחידה עד שאי אפשר היה להציע להם לקחת חלק באקט של התנגדות. לא זה המקום להיכנס לפרטים הללו. אבל הגישה הכללית היא החשובה. ובימים רעים אלו זו גישה שחשוב ללמוד וליישם.

אביב טטרסקי פעיל בקבוצות "דהרמה מעורבת חברתית" ו"ירושלים לא שותקת". לומד ומתנסה בשיטות של התנגדות לא אלימה.

> אביב טטרסקי: בחרתי להיות מותקף על ידי כהניסטים על הרכבת הקלה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf