newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האלימות המינית הקיצונית ברשתות החברתיות מנסה להשתיק נשים

איומים באונס ואיחולי מוות: האלימות הווירטואלית לא שונה ואף מעודדת באופן אקטיבי אלימות פיזית נגד נשים. גברים, מתי תבינו? אנחנו לא שונאות אתכם, אנחנו מפחדות מכם

מאת:

כותבת אורחת: חמוטל סונג

בתקופות מלחמה אחת הדרכים הידועות "לשבור" את הצד השני היא אונס של נשים של החיילים היוצאים לקרב. זה קרה לאורך כל ההיסטוריה, במלחמות בצפון ומזרח אירופה וכך גם באפריקה ובעצם בכל מקום בו התנהלו מלחמות ברחבי העולם, וזה ממשיך עד היום. שימוש באלימות מינית נגד נשים לדיכוי מאבקים היא דרך כל כך נפוצה, שלפעמים היא כבר נתפסת בעייני רבים כחלק משגרה.

בשנים האחרונות האלימות הזאת תפסה מקום חדש, והמלחמה היא מלחמה בנשים עצמן. כשנשים חזקות מביעות עמדות חריפות בעניינים פוליטיים או חברתיים, הן יכולות לצפות לקבל תגובות קשות מצד גברים, כאשר לעיתים קרובות, ממש כמו באותן מלחמות בין עמים או לאומים, הכותבים מאיימים באונס וברצח.

> על חנין זועבי, ערביי מחמד וערבים טובים

פעילות רבות, וגם נשים שמתבטאות באופן פמיניסטי מבלי להיות פעילות ידועות ברשת, סופגות אלימות וירטואלית מהסוג הקשה ביותר. ושלא תהיה טעות: הפרדה בין אלימות וירטואלית לאלימות "בחיים האמיתיים" היא מלאכותית לחלוטין. האלימות שבאה לידי ביטוי בתגובות לפוסטים ומאמרים היא רק עוד נדבך במלחמה הבלתי פוסקת של גברים אלימים נגד נשים, והיא בהחלט מעודדת אלימות פיזית ומוחשית מאוד, האשמת קורבנות אונס בתקיפה שעברו, והטרדות בלתי פוסקות במרחב הציבורי.

אתחיל בדוגמה אישית. לאחרונה פרסמתי בדף הפייסבוק שלי קישור למאמר ביקורת על סרט קולנוע. כמה שעות לאחר הפרסום נכנסתי לראות תגובות שקבלתי. אחת התגובות הותירה אותי חסרת מילים ומבוהלת:

צילום מסך

צילום מסך

אחרי בירור קצר הצלחתי לגלות שמדובר במטרידן סדרתי שמתחזה לפעיל שמאל, ומגיב אצל נשים רבות באופן פומבי ופרטי באלימות מינית קשה. אותו מטרידן פועל בדרך דומה לזו שמתקיימת בכל מלחמה: הוא רואה בפעילות שמאל את הצד החלש בתוך הגוש הפוליטי שהוא מתנגד אליו, והוא מנסה להפעיל עליהן כוח מיני כדי שירגישו מאוימות מספיק בשביל להעביר את זה הלאה.

אפשר לקרוא לזה מפגן של אלימות גברית, ושימוש בכוח שהחברה מעניקה לגברים על נשים באופן קבוע בכל תחומי החיים. רק הכוח הזה, רק החפצה קבועה של נשים ושימוש בגוף שלהן כמטבע עובר לסוחר, הם שמאפשרים המשך סוג כזה של אלימות.

למרבה הצער, לא רק שהמקרה שלי אינו חריג – הוא נפוץ מאד. פעילת שמאל רדיקלית שכתבה סטטוס שעורר סערה ברשת קבלה אינספור איומים על חיה, ואיומים באונס. אחת מהדוגמאות הרבות שהיא שלחה לי, ולא בהכרח הקשה ביותר ביניהן, היא זו:

צילום מסך

צילום מסך

חשוב להדגיש שהאלימות לא מופנית רק כלפי נשים שנתפסות כ"שמאלניות קיצוניות". פעילה פמיניסטית שניהלה דיון על שימוש בגלולות בדף הפייסבוק שלה, ועל היחס הקשה והכפייתי של גניקולוגים לנשים, ענתה לגבר שהזדמן לדיון מתוך מחשבה שהנושא מעניין אותו. כעבור מספר דקות של התכתבות היא קבלה ממנו את ההודעה הבאה:

צילום מסך

צילום מסך

עוד דוגמה אירונית במיוחד היא זו של עופר, שמתכחש לחלוטין לקיום של אלימות מינית כלפי נשים במסגרת דיון פמיניסטי, ובתגובות שלו עצמו מגיב באלימות מטרידה:

צילום מסך

צילום מסך

הדוגמה האחרונה שאציג היא כל כך קשה ורוויית שנאה, שהיא עלולה לעורר טריגר אצל קורבנות אלימות מינית. אני מתנצלת על כך, ומציעה למי שקשה להם או להן להתמודד עם התבטאויות קשות מהסוג הזה לדלג על הקטע הבא:

צילום מסך

צילום מסך

מקרים מהסוג הזה, שמתרחשים על בסיס יום- יומי, הם תוצר של חברה שמעודדת בצורה אקטיבית שנאה ואלימות כלפי נשים. הטרדות בדפים פמיניסטיים, בסגנון "מי בכלל ירצה להזדיין עם מכוערת כמוך", הן כבר כל כך שגרתיות שמעטות הנשים שמדווחות עליהן לפייסבוק או לאתרים אחרים בהם הדיונים האלו מתקיימים. ולמה שידווחו בעצם?

אחת הדרכים האקטיביות לעידוד אלימות מינית נגד נשים היא אינספור הדפים הלועגים לנשים ומבזים אותן ברחבי הפייסבוק. המדיניות של פייסבוק היא למחוק כמה שפחות דפים מהסוג הזה. כמובן שפייסבוק הוא גוף מסחרי שמספק לצרכנים שלו את מה שהם רוצים לראות.

אחד הדברים הקשים בסיפור הזה הוא שאנחנו הנשים מוצאות את עצמנו ללא בני ברית. גברים רבים, גם כאלו עם מודעות פוליטית, מסרבים להאמין שהטרדות מיניות בכלל, ושימוש בכוח מיני לצורך הפחדה בפרט, הן עניין שבשגרה. הם מעדיפים לעשות רדוקציה, לקרוא לכל מקרה מהסוג הזה "מקרה חריג", לטעון שאנשים שמתבטאים כך הם "חולי נפש" (אמירה אייבליסטית בפני עצמה).

כל בקשה ללקיחת אחריות על כך שהתרבות שגם הם לוקחים בה חלק היא זו שמתירה את גופן של נשים לאלימות בלתי פוסקת נתפסת אצל גברים כהאשמה אישית, ולכן רוב הגברים מתכחשים לכך שלא מדובר ב"זרעים רעים", אלא בתופעה חברתית רבת היקף.

אי לקיחת האחריות, וחוסר הסולידריות שנובע ממנה, גורמים לנשים רבות להרגיש פחד אמיתי מפני גברים, גם אם הם עצמם אינם הפוגעים הישירים. וכך, במאבקים פוליטיים וגם בספרה האישית, נוצר פער שלעיתים נחווה כבלתי ניתן לגישור בין גברים ונשים. גברים רבים מאשימים פמיניסטיות רדיקליות ביצירת הפער הזה. הדבר הנכון לעשות הוא להקשיב לנשים, לשמוע את הסיפורים שלהן, ולהבין שלא יתכן שכל כך הרבה נשים שחוות כל כך הרבה חוויות מטרידות, נמצאות שם לבד, והן לא חוות חוויות מנותקות ממה שהחברה הפטריארכלית מעודדת באופן ישיר.

היום בו גברים יכירו בחלק שלהם באלימות כלפי נשים, גם אם הוא חלק סביל, גם אם מעורבת בו שתיקה שבהסכמה או בהכחשה, עשוי להיות היום בו נשים יתחילו להרגיש בטוחות יותר בחברת גברים, בטוחות יותר באפשרות לשתף בפגיעות שהן עברו ועוברות, מתוך הידיעה שאף גבר או אישה לא ימחקו את החוויה שלהן.

חמוטל סונג היא סטודנטית, משוררת ואקטיביסטית הפועלת נגד הכיבוש, למען שחרור בעלי חיים באשר הם, ולמען קידום נושאים פמיניסטיים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf