newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לאלימות נגד נשים אין תרבות ולאום

לפחות 18 נשים, פלסטיניות ויהודיות, נרצחו ב-2015 בישראל בידי גברים. מתי נבין שבחברה אלימה וגזענית לא ניתן להבחין בין הקורבנות, ושהציפייה של גברים שניתן להם לסיים את המלחמות שלהם בזמן שאנחנו נרצחות היא מקור האלימות?

מאת:

הרצח של אמנה אלעביד מלוד, שגופתה נמצאה שרופה ביער בשטח הרשות הפלסטינית, והרצח של המחנכת ומדריכת הקראטה סוהא מנצור מטירה, במכוניתה בפתח ביתה, היו הידיעות שליוו אותי בדרכי לשדה התעופה, ומשם ללונדון, שם הייתי אמורה לדבר במסגרת כנס על "מצב הנשים הפלסטיניות במדינת ישראל".

עם דמעות בעיניים, קרע בלב וטלטלה תודעתית עמוקה יצאתי לדרכי. מה אני אגיד לאנשים הזרים והמכובדים מבריטניה? שנכשלנו בעצם? שהמאבק של בנות מיני נתקל ביותר ויותר אלימות, דם ואכזריות משנה לשנה?

מצד שני אני מגיעה אליהם כשבכיסי המון הישגים ומספרים מרשימים אודות נשים משכילות ועובדות, כאלו הנאבקות יומיום על חיים טובים יותר, שמשקיעות בעצמן ובחברה שלהן ומנסות להתקדם. אז החלטתי לנסות להתמקד בדברי בפוטנציאל האדיר המבוזבז שלנו כנשים פלסטיניות בתוך החברה הישראלית שלא מעזה לפרוץ את מחסום הגזענות הפחד והדעות הקדומות כלפינו.

אבל אז יגיע הרגע שבו נושא רצח הנשים יעלה, ולא תהיה לי ברירה אלא להגיד שבחברה שלי רוצחי נשים לא מובאים לדין, שבישראל נרצחו השנה תשע נשים ערביות (!), וברגע שהאנגלים האלו יעלו על פניהם פרצוף מזועזע, אמהר לאזן את התמונה ולומר "גם תשע נשים יהודיות נרצחו השנה!".

אבל איזה מין טיעון זה "לא רק ערביות נרצחות"? תעזבו לרגע את הערבים "המוסלמים האלימים והפרימיטיביים" שהייתם רוצים להאשים במקור כל הרשע בעולם. צאו קצת מהתודעה הזאת, גם כך תחזרו מהר לשם בין אם תרצו בכך ובין אם לא, ותציעו הסבר למה נרצחות נשים יהודיות בישראל. למה נרצחה אישה בהתנחלות ובבת ים ובנתניה? למה נרצחות נשים יהודיות – אשכנזיות ומזרחיות, דוברות רוסית, יוצאות אתיופיה, דתיות וחילונית,- בידי גברים אלימים? מה ההבדל בין רצח ערבייה ליהודייה? שהנשק לא חוקי אצלנו? מתי נבין שרצח נשים בחברה אלימה וגזענית לא מבדיל בין הקורבנות?

ההבדל היחיד הוא שרצח של נשים ערביות יכול להעסיק בהתלהבות גדולה סוציולוגים מלומדים ופמיניסטיות מזרמים שונים להרבה זמן. הם יכתבו מאמרים, ויציעו הסבר חברתי למה שקורה בחברה הערבית, ידברו על מעמד האישה המוסלמית, על חברה פטריארכאלית מדכאה ועוד מונחים מיובאים מספר פמיניזם מעאפן שעבד עליו הכלח.

> לזכרה של סוהא מנצור: מאות הפגינו בטירה נגד רצח נשים

מאות הפגינו נגד רצח נשים בכיכר עיריית טירה (צילום באדיבות הרשימה המשותפת)

מאות הפגינו נגד רצח נשים בכיכר עיריית טירה (צילום באדיבות הרשימה המשותפת)

אנחנו צריכים וצריכות להתעורר מתרדמת ההסברים הזאת שמושרשת בתוכנו, על תרבויות שונות. אנחנו חייבים להבין שדמה של יהודייה אינו שווה יותר מדמה של פלסטינית. לאלימות אין תרבות ומסורת ואין לה לאום, יש לה נשק וכוח בלבד. מעטפת ה"הסברים" וה"רקע" לרצח נשים שמספקים לנו הם בעיני סם טשטוש מטעם התקשורת ורשויות "הביטחון" שנשלטות גם הן על ידי גברים, ולרוב על ידי גברים שיודעים להשתמש בכוח מסוגים שונים, ומודעים לעוצמתו בסיטואציה לא מאוזנת. כל זה כדי שאנחנו נבין ונקבל רצח מגדרי בתור תופעה חברתית קשה, אבל כזאת שקשורה כביכול למנטאליות מסוימות מתרבויות מסוימות.

אבל בכל העולם יש עלייה במספר הנשים שנופלות קורבן לאלימות של גברים. יש המאשימים את התקשורת שלא מתביישת לשדרי תמונות של לינץ' ובאמצע פרסומות צבעוניות לצד סרטוני אונס של נערה בבר. ויש הטוענים שכולנו הפכנו לאלימים יותר, אכזריים יותר וצמאים לדם בגלל המלחמות הבלתי פוסקות.

העלייה בתקופה האחרונה במספר הרציחות של נשים, יהודיות ופלסטיניות, קשורה לדעתי בעליית המדרגה של המאבק והסכסוך האלים. במילים אחרות, "הכיבוש". מצד אחד, כאשר השימוש בנשק הפך לנפוץ כל כך וזמין לכל יד גברית שדורשת אותו בשם הביטחון האישי, מי ישלמו את המחיר בעת ויכוח סוער בבית? מצד שני, בכפר הערבי חוזר הביתה הגבר שחווה דיכוי בלתי פוסק אצל המעביד היהודי, את הרחוב היהודי השונא, את השוטר במחסום ועוד ועוד ממשקים עם כוח ונשק ועוד השפלה, ומי תשלם את המחיר של הדיכוי הזה?

אנחנו לא היחידות שמשלמות מחיר בזמן לחימה. תופעת הפגיעה בנשים, בחייהן ובמיניות שלהן בזמני משבר לאומי היא תופעה ידועה. כאשר האלימות חוגגת בחוץ ומתפרצת השנאה, נשים נופלות כטרף קל בכל מקום. למשל, באפגניסטן בצל הלחימה עם הלוחם הפולש מארצות הברית גברה תופעת רצח הנשים בשם הפגיעה בכבוד. עם כיבוש עיראק עלה מספר הנשים שנרצחו במדינה לרמות שהפתיעו את כל הפמיניסטיות בעולם הערבי. אפילו הכיבוש הבריטי של הודו החזיר ל"מסורת" מנהגים וטקסים כמו "הסאטי" בו לאחר שמת בעלה האישה מחוייבת להתאבד איתו בשריפה – תופעה שכמעט נכחדה וחזרה לתחייה תחת המנדט הבריטי.

בימים אלו נאבקים ארגוני הנשים הפלסטיניות על הצורך בשינוי חוק הנישואין בבתי הדין הכנסייתיים והשרעיים שמשתלטים על החיים שלנו בדומה לאחיהם בתי הדין הרבניים. הטענות בהן נתקלים ארגוני הנשים הן לא דתיות או הלכתיות, אלא איך אנחנו מעיזות לתת חומר לרשויות השלטון לתקוף אותנו מבפנים בזמן שדרושה אחדות לאומית. "איך תתנו יד לרשויות הישראליות להתערב בחיינו האישיים?" טוענים הגברים כאילו ישראל עוד לא עשתה זאת ומי שפותח את הפתח לשטן זה המאבק הפמיניסטי הפלסטיני. אפילו אנשי דת מתונים יתקפלו מול טיעון ה"בגידה" הזה. והמסר הוא שבזמן הישרדות ומאבק של עם, אין למאבק מגדרי מקום. אתן הנשים תסבלו, תירצחו, תחטפו מכות עד שאנחנו הגברים נסיים את העניין הכביר והחשוב של המאבק הלאומי, ואז נתפנה אליכן.

בסוף חזרתי מלונדון עם אות הוקרה באנגלית. הנאום שלי על כיבוש, מגדר ודיכוי בני אדם באשר הם – נשים וגברים ערבים ויהודים – זכה לתהודה ולהערכה שגיליתי עד כמה היא חסרה לי בעבודתי. אלו היו רגעי חסד שתמו כשנחתתי חזרה בארץ לידיעה על רצח של עוד אישה פלסטינית. צעירה שנרצחה ביפו יחד עם בן זוגה. ואני ממשיכה לשאל האם אנחנו, הנשים הפלסטיניות והישראליות, בכלל יכולות להיאבק יחד? התשובה על השאלה האחרונה הזו תהיה כן חד משמעי כשאנחנו הנשים נעיז להשמיע את צעקתנו ולשבור את השממה הגברית מסביב. למה לא נודה בזה שהגברים בעולם הזה הם מקור הפשע והאלימות שמסיים את החיים, ולנו הנשים יש נוסחה אחרת לחיים?

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> "נערת החירות" המצרית נלחמת בהטרדות המיניות ובתקשורת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf