newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מתי רציתי להיות סופר?

כל שחיברתי לקחתי מדברי אחרים ומחקתי מהם מילים או הוספתי בהם מילים, או לקחתי דבר אחד מאיש אחד ודבר אחר מאיש אחר, ושזרתי ביניהם. מחשבות לשבוע הספר

מאת:

כותב אורח: אלמוג בהר

א.

מילדות, מעט אחרי שלמדתי לכתוב את האותיות בכיתה א', רציתי לכתוב שירים. ובאמת באותה שנה, או שנה לאחר מכן, העזתי לפרסם שיר אחד בעיתון בית-הספר.

ב.

כעבור זמן קצר החלטתי שאני רוצה לכתוב סיפורים. כתבתי על עלילות אריאל בן אטלנטיס וממשלת ילדים במדינת ישראל, על מדע בדיוני ומרגלים של המוסד במוסקבה.

ג.

באותו זמן לא שאלתי את עצמי למה אני כותב, וגם לא האם אני רוצה להיות סופר.

דווקא עכשיו, בשעה שאני מבקש לכתוב על הכתיבה, למצוא לה הסבר או סיבה, אני יושב מול הדף הריק זמן רב. האם יודעים הנגרים למה הם מנגרים? והזמרים מדוע הם מזמרים? אני חושב, אם זיכרוני אינו מטעה אותי כתמיד, שבתחילה עמד יצר הקנאה. קראתי בַספרים ונידבקו לשפתיי מילים יפות כל-כך וצירופים נאים כל-כך, שקודם לא ידעתי שהם מן האפשר. והתקנאתי. אחר-כך עמד יצר התחרות, וניסיתי להעמיד צירופים משלי בניסיונות אין ספור. עד שנעשיתי מרוצה מכמה מהם, ונעשתה לי גאווה.

> ספר הילדים החשוב ביותר שאתם לא מכירים

אלמוג בהר (נועה ברזנר)

ראש הישיבה של מעלה לא עסוק בכתיבת ספרים אלא במחיקתם, ועד עתה מחק אלפיים ספרים. אלמוג בהר (נועה ברזנר)

לבסוף תקף אותי הפחד: קהלת הזקן איים: "אין זכְרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא-יהיה להם זכָּרון עם שיהיו לאחרונה". וניסיתי אני הקטן לעמוד ולזכור, ולספר, אולי יעמדו כוחות הזיכרון ויגברו על כוחות השכחה, אולי יתחברו שוב ראשונים ואחרונים במעשה סיפור אחד. ואף-על-פי שיודע אני שלא היא, ושנועדים אנחנו כל אדם לבדו וכל הדור וכל האנושות כולה לשוב אל סלע השכחה והאלמוניות, ממשיך אני לנסות. אולי כי כבר נעשתה לי הכתיבה הרגל, בהמתנה בתחנות האוטובוסים, בחשכה שלפני השינה, בשולי הספרים אותם אני קורא.

ד.

אחרי שכתבתי עוד כמה שנים מסיפורי המדע הבדיוני ומעלילות הריגול, והמשכתי קורא בספרים שמצאתי על המדפים בספריה העירונית, גיליתי שעוד לא כתבו עלי ועל בני משפחתי ועל בני דורי בספרים. והתחלתי כותב עלינו, אחרי שנים ארוכות שהתאמצתי לשכוח. ועל כן ביקשתי לעצמי את השם מזכיר ולא סופר, או לחילופין: מקיץ בן נרדם.

ה.

אבל כששבתי להיות יהודי חולה זיכרון, זב היסטוריה, משוגע תאריכים, ולסחור בפסוקים בין עברית לארמית, בין ארמית לערבית, בין ערבית לספניולית, התקנאתי בסינים המשוטטים בדרך ריקים, במקום שבו אין המילים והדברים אחוזים אלו באלו כשערות הזקן. עד שמצאתי סיפור המעשה ברִבִּי שמעון והתנחמתי: "אמר רִבִּי שמעון: פעם אחת עליתי לישיבה של מעלה, וביקשתי לפגוש ראש ישיבה של מעלה ופגשתי מזכירו. שאלתי כמה ספרים חיבר ראש ישיבה של מעלה וענה לי מזכירו שאין ראש הישיבה עסוק בכתיבת ספרים אלא במחיקתם, ועד עתה מחק אלפיים ספרים. ואני מימי לא חיברתי ספר, אך גם למחוק לא הצלחתי".

ו.

החלטתי שאם כך לא אהיה סופר כפי שביקשתי, אלא אהיה מאסף אסופות לדברי חכמים, ודרשות ומדרשים. שכבר נאמרו כל הדברים, ורק מוטל עלינו בכל דור לאסוף מחדש הדברים הנאים לנו, ולסדרם, ולתרגמם, ולהניחם לפני הקוראים.

האמנתי כי דברי תורה עומדים לדורות ואילו סיפורי אנוש זמנם קצוב, וחשבתי, אם אערב אותם אלו באלו אולי יעמדו סיפורי האנוש לצד דברי התורה יציבים, ועתה חושש אני אולי אפילו דברי התורה שיהיה גם זמנם נקצב כזמן אנשים.

וכדי להרגיע עצמי אני מספר ללבי שוב ושוב בדברי המדרש: "יום-יום מגילת שיר השירים חוגרת שק ומתייצבת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת, ריבונו של עולם, עשאוני בניךָ כינור שמנגנין בו לֵצים, שהובילוני לבתי משתאות לשמש בין חושקים, וריבונו של עולם משיב לה בהיפוכו של דבר, הרי לֵצים אלו סופם שמה שאמרו בניגון של שחוק יחדור אל לבם אף יותר מניגון של בכי, והם מרבים שמךְ בעולם, שלא יהיה אובד אף בבתי משתאות".

ז.

וכשמצאתי עוד מדברי רִבִּי שמעון העתקתים מיד למחברתי:

"אמר רִבִּי שמעון: מעלה נמוכה לדבר שאין זוכר שם אומרו וכל העולם אומר פלוני אמר ואלמוני מסר. מעלה גבוהה לסיפור שכולם זוכרים שם מחברו ואף מי שמסר משמו ומביאים דבר בשם אומרו ומסבירים: אמר שלמה אמר דוד אמר משה אמר אהרון אמר יעקב אמר יצחק אמר אברהם. ומעלה שאין גבוהה ממנה ששוכחים שם מחברו וכל העולם מוסר הדברים משמו: אני אומר. ועוד מעלה מיוחדת קיימת לאותו חיבור שלא מחבר אחד חיברו, אלא רבו מחבריו ומשניו, וכל אחד נטל ממנו מילה או הטליא בתוכו מילה, עד שאינך זוכר ראשיתו ואינך יודע להבדיל מי אמר ומה אמר, ואז אומר אתה: והעולם אומרים. ואני כל שחיברתי לקחתי מדברי אחרים ומחקתי מהם מילים או הוספתי בהם מילים, או לקחתי דבר אחד מאיש אחד ודבר אחר מאיש אחר, ושזרתי ביניהם, שלא יהיו העולם אומרים: רִבִּי שמעון אמר, אלא שיהיו אומרים תמיד אחרי: והעולם אומרים".

אלמוג בהר הוא סופר, משורר, וחוקר

> פרידה מהסופר שהשב"כ תרגם לעברית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf