newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אני לא שארלי הבדו

למה אני לא הולך להצטלם עם שלט "כולנו שארלי הבדו", ועוד הערות בעקבות הטבח במערכת השבועון הסטירי הצרפתי

מאת:

1. מבחינת התקשורת, ובטח שמבחינת הציבור הישראלי, הדיון ב"סכנת האסלאם" הסתיים אתמול, וגם אם יש מי שעוד מוכנים להודות – איכשהו – שלא כל המוסלמים טרוריסטים, אפילו אנשים הגיוניים משוכנעים שיש משהו מהותי באסלאם שמעודד טרור רצחני. מדובר בקשקוש. נכון – רוב מי שהמערב מגדיר כטרוריסטים (ולמופרכות של ההגדרה הזו עוד נגיע) הם מוסלמים, אבל לפני ארבעים-חמישים שנה רוב הטרוריסטים היו מרכסיסטים, אז זה אומר שיש משהו במרכסיזם שמעודד טרור? או שכל מי שגר בארצות קומוניסטיות הוא טרוריסט?

אני מניח שיש כמה אנשים שיענו כן גם על השאלות האלו, אבל זה לא הופך את העמדה הזאת ליותר רציונלית. איך זה שהקומוניזם הפסיק בשלב מסוים לעודד טרור? או איך זה שהאיסלאם לא עודד טרור לפני חמישים שנה והיום כן? התשובה היא שאין שום דבר באידיאולוגיות ששולח אנשים לעשות פיגועים. הנסיבות של אלימות הן תמיד מקומיות, זמניות ובקונטקסט מסוים. הטרור של החמאס קשור לסיטואציה הישראלית-פלסטינית; הטרור הגלובלי של אל קעידה מגיע על רקע שונה לגמרי, שקשור ליכולת לגייס אנשים משולי החברה המערבית, במיוחד באירופה השמרנית, עם האופן שבו היא רואה את המהגרים אליה; דעא"ש קשורה להתפתחויות בעולם הערבי ולאינטרנט ויש עוד הרבה משתנים.

לומר שכל הטרוריסטים מוסלמים ושזה סוף הסיפור זו ראייה שטחית של המציאות, שלא עומדת בשום בחינה הגיונית. הבעיה היא שיש בה גם משהו קל ומפתה מאוד, במיוחד על רקע האסלאמופוביה הישראלית והתקווה שאם כל העולם ישנא את המוסלמים אז נוכל להמשיך בכיבוש לנצח. ואפילו זה לא נכון ולא יקרה.

2. ואם כבר דעות טיפשיות, הדוגמה הכי בולטת למחוזות שאליהם הגיע ההיסטריה הציבורית המאורגנת הזאת היא הטור של המאייר עמוס בידרמן היום בהארץ, על כך שבאירופה כבר "אי אפשר לדבר נגד המוסלמים" וש"הטרור ניצח". גם פה ההפך הוא הנכון. באירופה יש אובססיה של דיבור על המוסלמים, שגרמה לכך שבסקרים בכל המדינות אנשים מעריכים שיש הרבה יותר מהגרים במדינה שלהם מאשר יש בפועל.

הטבלה הזו של האקונומיסט מראה את הנתונים. אם בידרמן היה טורח לקרוא עיתונות אירופאית הוא היה מוצא כל יום דיבור על האסלאם ועל המוסלמים. ועוד עובדה: אין קשר בין כמות המוסלמים לאיסלמופוביה. המדינה הכי אסלמופובית היא ספרד, ושם יש הכי מעט מהגרים. ועדיין אנחנו שומעים את הקשקוש הזה ש"צריך אומץ" כדי לומר משהו על המוסלמים, כשמדובר בדעה הכי שחוקה, הכי פופולרית, שאפשר למצוא בכל עיתון – עכשיו גם ב"הארץ" – שלא לדבר על שרשורי התגובות. איזה "אומץ" בדיוק צריך כדי להצטרף למקהלה הגזענית, לקול מחיאות הכפיים?

3. הפיגוע הזה הוא פשע שנאה טרוריסטי מהסוג הגרוע ביותר, ואני מקווה שמי שעשו אותו יתפסו וייענשו. אבל שווה גם להסתכל על החומרים שהמגזין הזה, שארלי הבדו, הדפיס – קריקטורות וולגריות, מגעילות ולא מצחיקות – כולל נגד יהודים – שאם הן היו מודפסות פה, כל המדינה היתה מתפלצת, ובצדק (כמובן שזה לא סיבה להרוג את המאיירים).

אני לא מסוג האנשים שנעלבים מפגיעה בנביאים, נשיאים או כל דמות אחרת, ומבחינתי אפשר לצייר כל אחד בתנוחה הכי משפילה, אבל שיהיה ברור: מי שחושב (כמוני) שיצירות האלו נופלות בתחומי חופש הביטוי צריך כמובן גם לקבל את מי שמחרבנים על הדגל, או כותבים אטבח אל יהוד על חמסות. נראה אותם.

> קוראים לי מאשה, ואני לא הנשק הדמוגרפי שלכם

שער המגזין "שארלי הבדו" לצד קריקטורה שהתפרסמה בו. הכתובות: "מוחמד, כוכב נולד" (ימין), ו"אלו שאי אפשר לגעת בהם" (משמאל, מעל איור של רבי ומוסלמי.

שער המגזין "שארלי הבדו" לצד קריקטורה שהתפרסמה בו. הכתובות: "מוחמד, כוכב נולד" (ימין), ו"אלו שאי אפשר לגעת בהם" (משמאל, מעל איור של היהודי האורתודוכסי והמוסלמי). בבלון: "לא ללעוג"

4. ועוד בנושא "מיהו טרוריסט": סוג הטרור הספציפי הזה של כניסה עם תתי מקלע למקום ציבורי וריסוס העוברים ושבים כבר התרחש באירופה כמה פעמים, אבל המקום שבו הוא נפוץ במיוחד הוא ארצות הברית. גם שם ברוב המקרים יש מאפיינים מאוד ברורים ליורים – גברים לבנים נוצרים מהמעמד הבינוני-נמוך. איפה הדיון הגדול על הסכנה שבגברים לבנים אמריקאים, ואידיאולוגיית שנאת הזרים והממשלה הפדרלית שלהם? איך זה שהפעולות שם נחשבות לפשע שנאה או למעשי טירוף, וכשמוסלמים עושים אותן הן טרור? אלו השאלות הלא פוליטיקלי קורקט האמיתיות, לא האמירה הנפוצה ש"אי אפשר לדבר על המוסלמים יותר". בעיני אגב שני המצבים הם טרור – וזה בדיוק עוד דוגמה לכך שאין שום הכרח שדווקא האסלאם יביא לטרור.

5. עם כל הגועל והפחד שהטבח הזה מעורר בי – אני לא חושב שיש עיתונאי שלא דמיין איך זה היה קורה בישיבת המערכת שלו, ומי אמור להגן עליו ממטורפים עם רובים – אני לא הולך להצטלם עם שלט שכולנו "שארלי הבאדו" כמו שעשו בכל מיני מערכות עיתונים, כמו שלא הנפתי שלט "כולנו כך" אחרי שרצחו את כהנא. התיעוב שלי לרוצחים לא אמור לגרום לי לאמץ את הקו או הסגנון של הנרצחים, ואני לא מקבל את ברירת ה"או-או" הזו. העתיד טמון באופציה שלישית, ואין זמן טוב יותר להתחיל לחפש אותה מעכשיו.

> הבוז של כחולי המדים: למה שוטרי ניו יורק שובתים נגד ראש העיר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf