newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרסומי ארכיון המדינה יוכפפו לצנזורה הצבאית, תמנע גישה למסמכי מקור מנייר

ללא התראה מספקת או דיון ציבורי סוגר ארכיון המדינה את שעריו ומעביר את כל פעילותו לאינטרנט. הצנזורה תתווסף למעגל מאשרי החשיפה. המשמעות: גם מסמכים שכבר שוחררו לציבור יוכלו להיעלם מחדש. אקדמאים אף מוחים על הנזק שיגרם למחקר בהעדר גישה לנייר

מאת:

ארכיון המדינה עומד למנוע מחוקרים ומהציבור הרחב גישה לכל הניירות הקיימים בארכיון, וכן החל להכפיף את חשיפת המסמכים ההיסטוריים המקוונים לאישור הצנזורה הצבאית. המשמעות של שילוב שני המהלכים הוא שלא תתאפשר גישה למסמכים בארכיון, לרבות כאלה שכבר פורסמו, ללא בקרה של הצנזורה – וזאת בניגוד למצב הקיים כיום. לדברי חוקרים ומשפטנים, המהלך כולו צפוי לגרום לצמצום בחשיפה של מסמכים, להסתרה של מסמכים שכבר נחשפו ולקשיים רבים חדשים בעבודת המחקר ההיסטורית.

המהלך הדרמטי הזה, שמקודם יחסית בסתר וצפוי להתחיל בימים אלה ממש, מוצג כחלק מפרויקט הדיגיטציה של הארכיון, וזאת על אף שבכל העולם מתקיימים פרויקטים דומים מבלי למנוע גישה למסמכי המקור הפיזיים. בתגובה למהלך מתארגנים חוקרים למחאה מול ארכיון המדינה, וגם האגודה לזכויות האזרח פנתה לגנז המדינה, היושב במשרד ראש הממשלה, בקריאה לשמור על גישה פתוחה לניירות. אלה גם אלה מברכים על תהליך הדיגיטציה עצמו, אך מתנגדים להסתרת עותקי הנייר וכן להוספת מסננת בין המסמכים לציבור בדמות הצנזורה.

[עדכון, 13.4: בעקבות ראיון עם גנז המדינה מתברר שבמידה רבה מעורבותה המשמעותית של הצנזורה בפעילות הארכיון אינה חדשה, והיא מקיפה אף יותר משקובע החוק. מה שכן, המהלך הנוכחי אכן ישלים את הכפפת הארכיון לשיקולי הצנזורה. קראו את הראיון המלא כאן]

> כל עוד הצבא חוקר את עצמו, גם מח"Y שתועד יורה למוות בנער לא יועמד לדין

חדר העיון בארכיון המדינה (תמר הירדני)

חדר העיון בארכיון המדינה (תמר הירדני)

בחזרה לצללים: מסמך ששוחרר כן יצונזר

התוכנית החדשה התגלתה לראשונה בסוף פברואר, כשבחדר העיון של הארכיון בירושלים הופיעו עלונים שבישרו על "הפסקת השימוש בתיקי נייר". בעלונים, החתומים על ידי גנז המדינה, ד"ר יעקב לזוביק, מצוין כי הארכיון יפתח באפריל אתר אינטרנט חדש ובו למעלה מ-10 מיליון עמודים סרוקים (כלומר, רק כ-2.5 אחוז מ-400 מיליון המסמכים של הארכיון). עוד מציין לזוביק כי ניתן יהיה להזמין תיקים לסריקה ואלה יעובדו תוך כשבועיים (בניגוד ליומיים במקרה של הזמנת תיקים מנייר), וגם – בסוף – ש"במסגרת ההכנות יהיה עלינו לחדול מהשאלת תיקי הנייר המקוריים". ניתן לקרוא את ההודעה המלאה כאן, או בתחתית הפוסט.

למרבה האירוניה, ההודעה על פרויקט הדיגיטציה הגדול וחיסול הגישה לנייר מופיעה רק על הנייר הזה בארכיון, ולא באתר הדיגיטלי החדש עצמו, שאכן נפתח.

פרסום המסמך הוביל קבוצה של חוקרים לפנות בדחיפות לגנז, ובפגישה שהתקיימה במשרדו התבררו בהרחבה פרטי התוכנית. "את תוכנית העבודה ארוכת השנים לדיגיטציה אנחנו מכירים כבר מזמן, אבל זו הפעם הראשונה שאומרים שיופסק העיסוק במסמכי נייר, שלא לדבר על העניין עם הצנזורה", אומר נעם הופשטטר, חוקר במכון "עקבות", שעוסק בחקר ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובהרחבת הגישה הציבורית לארכיונים ממשלתיים.

חוק הארכיונים מחייב כיום פרסום של חומרים שונים ממשרדי הממשלה בחלוף 15 שנים מכניסתם לארכיון. לאחר 15 שנים (או יותר במקרים חריגים) יכולה ועדת שרים מיוחדת להחליט על המשך חיסיון של מסמכים בשל שיקולים של בטחון המדינה, יחסי החוץ שלה, צנעת הפרט או אי חשיפת סודות מסחריים. עם זאת, בפועל, מזה כשמונה שנים לא התכנסה הוועדה, וגנז המדינה הוא שמחליט על חשיפה או המשך הסתרה של מסמך. כבר כיום, אגב, בוחר הארכיון בעצמו לסווג מחדש אפילו מסמכים שכבר הותרו לפרסום.

"מה שהגנז אמר לנו זה שבגלל שהאינטרנט יהפוך עכשיו לערוץ העיון הבלעדי, אז חשיפת מסמכים הופכת לפרסום לפי תקנות הצנזורה, וזה אומר שתהיה מסננת נוספת לחומרים", מסביר הופשטטר. "הגנז אישר לנו שהמשמעות היא בין היתר שגם חומרים שנחשפו כבר יחזרו להיות תחת חיסיון. בשיחה אחרת, ראש מטה הצנזורה הצבאית אמר לנו שהם מרחיבים תקנים לצורך הזה. בנוסף, אנחנו מעריכים שהגורמים בארכיון שמחליטים מה לחשוף ומה לא ינהגו במסמכים אחרת כשהם יודעים שהמסמכים עולים לרשת, וימופו על ידי גוגל, ולא יעמדו רק לרשות חוקרים שמגיעים פיזית לארכיון".

עוד לדברי הופשטטר, לזוביק הודה שבעבר פורסמו באתר הארכיון מסמכים סרוקים בנושאי ביטחון ונושאים דומים ללא אישור הצנזורה, אך בדיעבד רואים בכך בארכיון עבירה על החוק – עבירה שהם עצמם ביצעו. בצבא, אגב, מכחישים שחל גידול במספר התקנים של הצנזורה לצורך הטיפול בארכיון, ומדגישים שביקורת הצנזורה על פרסומים מקוונים של הארכיון, שעונים על הקריטריונים שמחייבים הגשה לבדיקה, קיימת כבר כמה זמן. עם זאת, גם בצבא מודים שהמצב בו כל חומרי ארכיון המדינה הפתוחים לציבור מבוקרים על ידי הצנזורה הוא מצב חדש.

מי צריך נייר בכלל

במכתב ששלח לגנז עו"ד אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח נמתחה ביקורת על כך שמהלך משמעותי כל כך כמו מניעת הגישה לעותקי נייר נעשה ללא ידוע ודיון עם הציבור, ואפילו ללא התייעצות עם מועצת הארכיונים העליונה – כפי שעולה מבדיקת הפרוטוקולים של המועצה. בעניין הצנזורה מציין פינצ'וק במכתב, שנשלח בשבוע שעבר, כי "בשונה ממערכות עיתונים, שעומדות על המשמר ושנאבקות מול הצנזורה על זכותן לפרסם מידע בנושאים רגישים, אין זה סביר לצפות מהארכיון שיוכל וירצה לנהוג בדרך דומה. נוסף על כך, הסדרי הצנזורה בגנזך אינם מלווים במנגנונים המקובלים להכרעה במחלוקות בינה לבין במות התקשורת הממוסדת".

> המדינה סיווגה מחדש מסמכי ארכיון על הנכבה ששוחררו לציבור בשנות ה-80

דלתות ארכיון המדינה, ירושלים (באדיבות עקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני)

דלתות ארכיון המדינה, ירושלים (באדיבות עקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני)

עוד מזכיר פינצ'וק כי נהלי הצנזורה אוסרים על גופים מבוקרים לציין כי חומר מסוים נפסל לפרסום, כך שבאי הארכיון הדיגיטלי ומזמיני התיקים לא יוכלו אפילו לדעת מדוע מסמכים מסוימים אינם מפורסמים. בהקשר זה נזכיר כי רק לאחרונה פנתה הצנזורה לשורה של עמודי חדשות בפייסבוק ודרשה מהם להעביר ידיעות לפרסום דרכה. מגזין 972+, האתר האח של שיחה מקומית, הוא אחד מעמודים אלה.

מאז שנודע על יוזמת הגנז התארגנו כמה עשרות אנשי אקדמיה – דיקאנים, ראשי מחלקות ומרצים מתחומי ההיסטוריה, המזרח התיכון, יהדות ועוד – וחתמו על עצומה נגד מניעת הגישה למסמכים מנייר. "חשוב להדגיש שדיגיטציה כשלעצמה זה דבר טוב", פותח ד"ר און ברק, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, חבר הסדנה להיסטוריה חברתית, וממובילי ההתארגנות. "אנחנו לא אנשי העולם הישן, פרופסורים שמתעקשים על הריח של הנייר. כמי שעבד בארכיונים שונים אני יודע להגיד שבכל מקום שבו מתמודדים עם דיגיטציה ממשיכים לשמור על גישה לנייר, גם אם יש לה פחות ביקוש. רק באיראן תהליך הדיגיטציה גרם למניעת הגישה לנייר".

לדברי ד"ר ברק בשנים האחרונות נעשו שורה של מחקרים שמצביעים על הצורך האקדמי בשימור הגישה לניירות מקור. צורך זה נובע בין היתר מכך שלעתים דווקא פשפוש בניירות או רפרוף בספר יכול לעזור למצוא מידע רלוונטי יותר מהר יותר מאשר גלילה על המסך או אפילו חיפוש דיגיטלי מתקדם. בנוסף, לניירות מקור יש ערך גם בשל האופן שבו סידרו אותם, המסמכים האחרים שבחרו לתייק עמם, ואף בשל הערות בכתב יד או פתקים שהוצמדו אליהם ושעלולים לא לעבור באופן ברור במסגרת הסריקות, ובעיקר ללא היכולת של חוקרים להשוות בין המסמכים הסרוקים לבין המקור.

"כל זה נעשה גם ללא התייעצות, שיח ציבורי או פידבק ממשתמשי הקצה", הוא אומר. "כבר כיום חוק הארכיונים משמש בפועל כדרך לקבור דברים שאפשר היה להגיע אליהם מהר יותר עם חוק חופש המידע. ועדיין – אם יבואו יגידו שאת הניירות שאין ברשת אפשר יהיה לראות, ואם תהיה שיחה עם אנשי מקצוע שתלווה את תהליך הסריקה והדיגיטציה, אני אבוא על סיפוקי. ברור לי שצריך פה פשרה".

חלוקת התקציב

למה החליט ארכיון המדינה על המהלך ההיסטורי, והאנטי-היסטוריוני, הזה? בעלון שפורסם בחדר העיון בירושלים נכתב כי מדובר כחלק מהרפורמה בארכיון שהוכרזה בשתי החלטות ממשלה ב-2012 וב-2013. שתי החלטות כאלה אכן קיימות, ועוסקות בהרחבה בפרויקט הדיגיטציה (שצפוי להמשך כמה עשרות שנים), בתקצוב לארכיון (שכמעט והוכפל) ובהקמת מתקן גניזה חדש בערד – אבל אין בהן אף מילה על מניעת גישה למסמכי נייר או על הכפפת הארכיון לצנזורה הצבאית.

לדברי הופשטטר, בשיחה עם הגנז נאמר כי המשאבים ומצבת כוח האדם הקיימים של הארכיון לא מספיקים הן לתפעול חדר העיון ומסמכי הנייר והן לדיגיטציה יעילה. "גם בתרחיש האופטימי עכשיו מדובר ב-30 שנה עד שיסרקו את מה שיש", אומר הופשטטר. "אז אי אפשר לדחות את זה ל-40 שנה, ולהשאיר לציבור את אפשרות העיון?"

[עדכון, 13.4: בארכיון המדינה לא הגיבו לידיעה לפני פרסומה. למחרת, לעומת זאת, קיימתי ראיון עם גנז המדינה, שהתייחס לעיקרי הדברים שעלו כאן. הנה הראיון המלא]

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> גנז המדינה: אנחנו מנסים לשלב את הצנזורה בתוך תהליך עבודת הארכיון

ארכיון המדינה מודיע: תמנע הגישה לניירות בארכיון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf