בל"ד, הפתק המזרחי שלי

שנת 2014 היתה, בין היתר, השנה שבה התאהבנו כולנו במושג "השיח". השיח הפמיניסטי, השיח הפמיניסטי הדתי, השיח הרדיקלי, השיח הטבעוני, וכמובן – השיח המזרחי. איזו עדנה היתה השנה לשיח המזרחי. מהסערה שחוללו חברי ערספואטיקה בשדה התרבותי ועד למאבק השטרחובסקי, השיח המזרחי, עשה רושם, היה בכל מקום. וכולנו למדנו להכיר בפריבילגיות של כולם ולדבר על הדחקה ודיכוי והשכחה והגחכה, וספרנו ילדים לבנים בפרסומות ומרצים באוניברסיטאות, עד שלרגע היתה כאן הרגשה שהנה, אולי משהו בכל זאת זז, אולי אחרי שישים שנה יש סיכוי לדבר על זהות מזרחית במובנה הפוליטי ולפנות לה מקום בשדה המוקשים הישראלי.

אבל אז הקדימו את הבחירות. מערכת בחירות היא הרגע המובהק ביותר שבו פוליטיקאים מנסים לתרגם הלכי רוח ציבוריים לאג'נדה פוליטית, במטרה לסחוף אחריהם קהל. והנה, דוקא ברגע הזה שבו היינו מצפים שהשיח המזרחי הפופולרי כל כך ימונף למטבע פוליטי מניב, דוקא אז הוא נעלם כלא היה. כלום.

במערכת הבחירות הנוכחית, המזרחיות לא קיימת כסוגיה פוליטית על השולחן של אף לא אחת מהמפלגות. אפילו לא של ש"ס. משפחות מזרחיות נזרקות מהבתים והפוליטיקאים המזרחים דוממים. כאשר המפלגות מתחרות זו בזו על סלבריטאים להתהדר בהם ברשימותיהן, איש לא מחזר אחרי נשים וגברים שהטיקט הציבורי שלהם הוא תודעה מזרחית. איך ייתכן שאישה כמו שירה אוחיון, למשל, שמעטים משתווים לה בידע ובניסיון התרבותי, החינוכי והפוליטי, לא נמצאת על המכ"ם של ציידי השמות האלה? ומה זה אומר על השיח המזרחי שהתבשמנו ממנו כל כך השנה?

> בחסות החשכה: שמונה משפחות פונו בכוח בגבעת עמל

יש בכך, כמובן, קריאת השכמה כואבת לכל אלה מאיתנו שמושקעים בשיח הזה: אחרי כל הדיונים והסערות, ואחרי ששיספנו זה לזה (מטאפורית!) את הגרון בוויכוחים אינסופיים בפייסבוק, האמת המרה היא שהערך של השיח שלנו בשוק הפוליטי הישראלי הוא פחות מערכו של מעדן חלב בשני צבעים. המהפכה המזרחית לא כאן וגם לא נראית באופק.

ובכל זאת, כמי שהתודעה המזרחית היא מרכיב מרכזי בעמוד השדרה הפוליטי שלה, אני תוהה האם ואיזה ביטוי מקבלת תודעה זו במערכת השיקולים שלי בבואי להחליט עבור מי להצביע. בהעדר אג'נדה מזרחית מפורשת בשדה הפוליטי הנוכחי, האם תודעה זו הופכת להיות פשוט לא רלוונטית?

הפוליטיקה המזרחית, עבורי, היא פוליטיקה רדיקלית במהותה: ההבנה שהשינוי הנדרש לא יכול להתבצע על ידי רפורמות או תיקונים קוסמטיים מבפנים תוך קבלת כללי המשחק, אלא שינוי כללי המשחק עצמם. פוליטיקה מזרחית עבורי היא פוליטיקה שמבינה שכל עוד לא חותרים תחת המנגנונים שכל מהותם הוא שימור יחסי הכוח המעוותים בחברה הישראלית, אין סיכוי לשינוי אמיתי, ועל כן היא חותרת לקבוע כללי משחק חדשים שלוקחים בחשבון את הפסיפס הדמוגרפי, האתני, הלאומי, והתרבותי במרחבי השליטה הישראליים.

לטעמי, יש רק מפלגה אחת שמציעה כיום חזון רדיקלי ברוח זו, והיא בל"ד. כמזרחיה, יש לי אינטרס לחבור לחזון של בל"ד שמבין את הנוכחות שלנו כאן בקונטקסט הגיאו-פוליטי המזרח-תיכוני. כמזרחיה יש לי אינטרס לחבור לחזון שמציע לי להתפרק מהפריבילגיות שאני זוכה להן על חשבון ילידי הארץ הערבים מתוקף היותי יהודיה, פריבילגיות שהן-הן השלשלאות שכובלות אותי לתחתית שרשרת המזון הישראלית, שבנויה על היררכיה אתנית לא פחות מאשר על היררכיה לאומית.

כמזרחיה, יש לי אינטרס להשתחרר מהאשליה שמוכרת לי הציונות האשכנזית כבר למעלה משישים שנה, כאילו אנחנו "עוד רגע שם": במדינה שכל קיומה מושתת על התפיסה העצמית של "וילה בג'ונגל", אני, ילידת הג'ונגל הזה, לעולם אחשב כנטע זר, כקוץ. כמזרחיה, יש לי אינטרס לחבור לחזון של בל"ד שמבקש לפרק את הווילה המושחתת, אדומת הרעפים, האירופאית-כביכול הזו, ולבנות תחתיה בית שאבניו הן מאבני המקום הזה, בו כל בני המקום יוכלו להתקיים בכבוד ובשוויון.

את הכנסת הזו כבר לא נמזרח, כנראה. אבל אנחנו יכולים וצריכים להתגייס למהלך שמבקש למזרח לא את הכנסת, כי אם את המדינה עצמה.

> לקח לי שנים לצאת מהארון הגאה, ועוד שנים לצאת מהארון המזרחי