newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במקום "תהליך מדיני" - מאבק לזכויות אזרח

מה היה קורה אם במקום לדפוק את הראש בקיר של "התהליך המדיני" חסר התוחלת, מפלגות השמאל היו דורשות את ביטול בתי המשפט הצבאיים, או חופש תנועה לפלסטינים בגדה? התשובה: הרבה מאוד

מאת:

כתבתי בבלוג הזה כבר כמה פעמים על האופן שבו פתרון שתי המדינות הפך מאמצעי (לפתרון בעיית הכיבוש) למטרה. לשינוי הזה, שלא התרחש במקרה, יש תוצאות חמורות מאוד מבחינת השמאל בישראל. למשל: קבלת הסטטוס קוו, ברית פוליטית עם אותם כוחות שמעמיקים את הכיבוש, תמיכה בכל סיבובי האלימות שנובעים ממנו, ועוד. התירוץ הוא שאנחנו ממילא בדרך לפיתרון שתי המדינות, וש"כולם יודעים איך הוא ייראה".

האמת היא שאנחנו לא בדרך לפתרון שתי המדינות ולא לפתרון המדינה האחת. אנחנו כבר עמוק בתוך פיתרון הסטטוס קוו. זו מערכת שבה שולטת מדינת ישראל באופן ישיר על 4 מיליון פלסטינים (ועוד שני מיליון באופן עקיף בעזה), ורק למיעוט מהם יש זכויות אזרח מלאות. הוויכוח על השם שנותנים למצב הזה ("כיבוש" / "אפרטהייד" / "סטטוס קוו" / "המצב") לא חשוב כמו ההכרה במציאות עצמה, שהיא קבועה, ממוסדת, ולא הולכת להשתנות בעתיד הנראה לעין.

למעשה, פיתרון שתי המדינות נראה הכי רחוק מזה זמן רב, אולי מאז שנות השבעים. לא סביר שהוא יתממש בשנים הקרובות, ולגבי העתיד הרחוק יותר קשה לדעת. ההתפתחויות האזוריות משרתות את מתנגדי הפיתרון וכך גם תהליכים פוליטיים בתוך החברה הישראלית. הכיבוש מייצר את הכוחות שתומכים בו.

הדעה הרווחת בישראל כיום היא שכל שטח שנפנה במלואו יכול להפוך לחלק מהאנרכיה המזרח תיכונית. במלים אחרות, רק צה"ל יכול למנוע מהמדינה האסלאמית ודומותיה לחצות את הירדן. המשמעות היא שישראל תהיה מוכנה רק להסכם שבו היא שולטת בגבול המזרחי.

ישראל גם תרצה להשפיע על הפוליטיקה הפלסטינית, בשל האפשרות הסבירה מאוד של עליית החמאס או ארגונים דומים לשלטון בגדה לאחר פינוי ישראלי. כלומר, גם אם "המדינה" הפלסטינית תקום היא לא תהיה עצמאית, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עצמאות פלסטינית מוחלטת. לכך מעט מאוד פלסטינים יסכימו. כלומר, גם אם כל המוקשים האחרים, מפינוי ההתחלויות ועד הפליטים, נפתרים, לא סביר שתקום מדינה פלסטינית בקרוב.

לדעתי, גם התרחישים שבהם איזה לחץ יוצא דופן על ישראל מביא להקמת מדינה כזו אינם סבירים כרגע. בעולם יש אי נחת גדולה מהצעדים הישראליים, אבל היא עוד לא מתקרבת לסוג ההתגייסות שהיתה מול איראן או להבדיל, דרום אפריקה. בשתי הדוגמאות האלו הרגע המכריע היה התגייסות אמריקאית לסנקציות. ארצות הברית אולי שוקלת מחדש את היחס לישראל אבל היא לא תטיל ולא תתמוך בסנקציות, וגם האיחוד לא עומד להרחיב את המדיניות שלו מעבר להתנחלויות.

אל מול המציאות הזו, מתחלקים התומכים ב"פתרון המדיני" לשלושה: מי שבפועל חוברים לימין ומתחזקים את המצב הקיים; מי שממשיכים לחשוב שנפתח חלון הזדמנויות להסדר (בעקבות המלחמה, בעקבות הפסקת האש, בעקבות מאמצי קרי, בעקבות הניצחון/תבוסה הדמוקרטית בבחירות בארצות הברית, וכו' וכו'), כשבפועל אין לא חלון ולא סדק. יש גם איזה מחנה שצועק – באיזו הנאה פרברטית – ש"הכל אבוד"; ויש מעטים שפוזלים לכיוון פתרונות אחרים, כמו מדינה אחת או קונפדרציה. אבל אלו עוד רחוקים מלהיות אג'נדה פוליטית לגיטימית בישראל.

בצד החיוב, אני חושב שיש הכרה מחודשת בישראל בעוצמה של בעיית הכיבוש, בכך שהיא האיום ארוך הטווח על החברה הישראלית, בכך שהיא כבר משנה את החברה לרעה, ובכך שהיא לא מאפשרת להתמודד עם בעיות אחרות. אני שומע הרבה פחות את הטענה שיש שמאל חברתי שמסוגל וצריך לשים את הנושא הפלסטיני בצד. ואפילו אנשי מרכז שמרנים די מוטרדים מהתסבוכת שנקלענו אליה. כלומר, יש הכרה בבעיה, אבל אין בשמאל אסטרטגיה פוליטית שנובעת ממנה, חוץ מלהמשיך לדפוק את הראש בקיר המדיני.

> מדינה אחת או שתיים? כל התשובות נכונות (או שגויות)

מעצר ילד בבית אומר, 2010 (צילום: אן פאק/אקטיבסטילס)

מעצר ילד בבית אומר, 2010. לעבור למערכת משפט אזרחית (צילום: אן פאק/אקטיבסטילס)

הפיתרון הוא להחליף את הדיבור המדיני במאבק זכויות אזרח. כלומר, לפרק את המשמעות של הכיבוש למרכיביו, ולהתמודד איתם: העובדה שאין לפלסטינים חופש תנועה. העובדה שהם נשפטים בבתי משפט צבאיים כבר חמישים שנה. הפגיעה בחופש ההתארגנות שלהם, בחופש הדיבור, בזכויות המעצר והנאשמים, בזכות הקניין, וכמובן – היעדר זכויות פוליטיות.

חשוב לציין שמאבק לזכויות אזרח הוא לא בהכרח קבלה של פיתרון המדינה האחת (זו כמובן גם לא דחייה שלו). להפך. זכויות אזרח, חלקיות או מלאות, יכולות להוביל לכל אחד מהפתרונות. כמו שכתבתי בשבוע שעבר, לדעתי הוויכוח על הפתרונות כרגע מיותר ברובו.

מאבק לזכויות הפלסטינים הוא כמובן לא רעיון חדש, אבל בשמאל הישראלי הוא תמיד הגיע במקום השני לפיתרון המדיני. כלומר, במקום שהמדינה הפלסטינית תהיה האמצעי למימוש הזכויות האלו, היא הפכה למטרה בפני עצמה. לזכויות עצמן לא היה שום ערך בעיני השמאל בלי הכלונסאות של המדינה הפלסטינית. כאילו, אם אין עצמאות פלסטינית, אז גם לא מגיע להם חופש תנועה בינתיים. וכך השמאל מוצא את עצמו תומך בדיקטטורה-לייט ברמאללה בשם זכויות הפלסטינים. וזו רק תחילת הבעיה.

מאבק זכויות אזרח גם פותח דלת לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, משני צידי הקו הירוק. הוא שם לרגע בצד את השאלות על לאומיות יהודית ולאומיות פלסטינית, נרטיבים היסטוריים וכל יתר הבעיות שכולם אוהבים להתווכח עליהן בלי סוף, ומאפשר לדבר על נושאים שמשפיעים על החיים של בני אדם אמיתיים.

זכויות אזרח הן רעיון דמוקרטי בסיסי כל כך, שקל להסביר ולהבין אותו. הימין התאהב בשנים האחרונות בכל מיני טיעונים שהוא המציא, למשל שהשטחים לא כבושים כי הם לא היו שייכים לאף מדינה קודם ל-1967. אבל הבעיה בכיבוש היא קודם כל אחזקת האנשים תחת משטר צבאי, ולא רק הסכסוך על האדמה. דיבור על זכויות אזרח מחזיר את העובדה הפשוטה הזו למרכז הבמה.

מצד שני, מאבק על זכויות אזרח לא חייב לראות במתנחלים אויב, ויכול אפילו לשתף פעולה עימם. המוקד של מאבק זכויות אזרח הוא לא ציבור אחר – חרדים, מתנחלים וכו' – אלא המדינה עצמה. הוא לא בהכרח יהפוך את השמאל לפופולרי יותר, אבל הוא יכול להפוך אותו לאפקטיבי יותר.

> מדוע אני מתנגד למבצע בעזה גם כשיורים על העיר שלי

ח"כ יצחק הרצוג וזהבה גלאון (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

ח"כ יצחק הרצוג וזהבה גלאון. שיח מדיני חסר תוחלת (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

איך מאבק לזכויות אזרח ייראה בפועל? כל מאבקי זכויות האזרח דומים בדבר אחד: הם מעלים תביעות ספציפיות הנוגעות לחירויות היסוד של בני האדם. למשל, הזכות למשפט הוגן ולשוויון בפני החוק.

בית משפט צבאי נועד לפונקציות מאוד מסוימות ברגעים היסטוריים מסוימים. לא לניהול אוכלוסיה אזרחית במשך חצי מאה. אין סיבה להמשיך לשפוט את הפלסטינים בבתי משפט צבאיים. אין סיבה שמפקד צבאי ימשיך להכתיב נושאים אזרחיים לחלוטין בשטחים. אין סיבה שמעצרים מינהליים יהיו שיטה, ולא חריג נדיר.

מה מונע ממפלגה פוליטית ישראלית – למשל חד"ש או מרצ או אפילו העבודה – לתבוע את ביטול בתי המשפט הצבאיים בנפרד מכל פיתרון מדיני? מיד ועכשיו? העובדה שהצעה כזו נשמעת רדיקלית ואפילו מופרכת מראה עד כמה הכיבוש עיצב לנו את התודעה.

חופש תנועה הוא גם זכות יסוד. הפלסטינים כלואים, לא רק בעזה אלא גם בגדה המערבית. נדרש אישור מהמפקד הצבאי לכל מי שרוצה לבקר את קרוביו בירדן, למשל, או בעזה. מה מונע מישראל להפוך את המדיניות על ראשה – כל מי שירצה זכאי לנסוע בלי אישור, ואילו רשויות הביטחון יהיו אלו שיודיעו מי מנוע? גם זו דרישה פוליטית פשוטה ולגיטימית. ממילא התביעות האלו כבר מצויות בעבודת השטח של ארגוני זכויות אדם, אבל הפוליטיקה של השמאל נשארה כבולה במסלול המדיני חסר התוחלת.

אני יודע שחלק מהדברים האלו בטח נשמעים כמו סיפוח בדלת האחורית. אבל הסיפוח בדלת האחורית כבר התבצע מזמן, וכעת אנחנו רק מונעים מהאוכלוסיה את זכויות האדם והאזרח הבסיסיות ביותר הנובעות ממנו. הצעקה על הלאמת 4,000 דונם קצת טיפשית בהשוואה להפרת זכויות האדם הבסיסית שהיא הכיבוש.

אם פלסטינים יזכו למשפט הוגן, לחופש תנועה או לזכות דיבור והתארגנות, מה ימנע בכך את פתרון שתי המדינות? לדעתי, אפילו אם הפלסטינים יקבלו זכויות הצבעה בישראל, אנחנו נסיים די מהר עם איזו גירסה של פיתרון שתי המדינות או מבנה פדרלי, מפני ששתי האוכלוסיות פה רוצות קיום במסגרת לאומית עצמאית.

שאף אחד בשמאל לא ישלה את עצמו. מניעת הזכויות מהפלסטינים לא נעשית בשביל איזה פיתרון שעוד יגיע, כלומר "בשביל השלום". היא נעשית כי המצב הזה משרת את ישראל, ובתוכה גם את השמאל. מאבק זכויות שירשום הצלחות יקרב גם את רגע ההכרעה בשאלות שהציבור הישראלי נמנע מהן באדיקות – מה עושים עם השטחים, ואיזה עתיד אנחנו מדמיינים פה עם הפלסטינים?

לסיום, הערה: הפוסט הזה אינו הצעה לפלסטינים איך לנהל את העניינים שלהם, והוא לא איזו תוכנית שהם אמורים לקבל. אני לא חושב שבתור ישראלי אני אמור לתת עצות לעם הנכבש, וממילא הם בטח לא יקבלו אותן. סיום הכיבוש (בשלב הראשון) ופשרה הוגנת עם הפלסטינים שגרים פה הם אינטרס ישראלי, ואני חושב שהפוליטיקה הישראלית בנושא הגיעה לדרך ללא מוצא, במיוחד ברמה המפלגתית. גם מי שמעודדים מהעלייה של מרצ בסקרים או מאיזו הצהרה אמריקאית מזדמנת אמורים להרגיש לדעתי את חוסר התוחלת הזה באוויר. זו נקודת פתיחה לא רעה לדרך חדשה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf